יום שבת, 27 בנובמבר 2010

על חוף הים

את הקיץ אנחנו אוהבים לבלות על חוף הים. מדי כמה סופי שבוע, אנו לוקחים אוהל, שקי שינה ומבלים כמה לילות באחד החופים הפתוחים. הקיץ, גילינו חוף חדש. זהו חוף פראי, יפה עם סלעים שאמנם מונעים מאיתנו להכנס למים אך בשביל זה, אפשר להרחיק מעט לצידו הדרומי של החוף, שם ישנה לשון חול המאפשרת גישה.
באחד מאותם סופי שבוע, הים היה סוער במיוחד. ים של אוגוסט. הגלים געשו ולמרות שעמדתי עם הילדים בעומק שהוא מעט מתחת לגובה המותניים, לא הרגשתי בטוח. ניסיתי להרגיע את עצמי, אמרתי, זה בסדר. המים לא סוחפים, במקרה הגרוע הם ייזרקו אותנו חזרה לחוף ולא ייקרה כלום. נ' ביקשה שלא נתרחק כל-כך ושנחזור לאיזור המים הרדודים. כעסתי. אמרתי לה להפסיק לדאוג, שאומנם המים סוערים אך אנחנו בשליטה. לא הייתי בטוח במה שאני אומר אבל סרבתי להודות בזה.
בבוקר השני, הייתי עם שני הבנים במים הרדודים, נ' וא' ישבו הרחק מאיתנו מתחת לאוהל הצל ושיחקו שש-בש. הסתכלתי לכיוון החוף וראיתי חבורה של צעירים ערבים יושבים על כסאות ים, שותים אלכוהול מעורבב במשקה קופאין ומעשנים נרגילה. הם הרגיזו אותי, פגעו באווירת הפסטורליה והטבע של המקום. פחדתי גם שעם האלכוהול, הם יתחילו לעשות שטויות. לא הצלחתי למנוע מעצמי להגניב לכיוונם מבטים כל כמה רגעים. זה בגלל שהם ערבים, שאלתי את עצמי? יש לי מן אמרה כזאת שהיא טובה לרגעים כאלה: מה ההבדל בין גזען ללא-גזען, אני שואל? שהלא-גזען מודע לכך שיש לו גם השקפות גזעניות ואילו הגזען לא. אם נשאל את הגזען על השקפותיו, הוא יכחיש הכל מכל וכל. אני? גזען? איך אתה מעז.
לפתע, ראיתי את הבחורים קמים כאיש אחד, עוזבים הכל ורצים למים בקו ישר, מתעלמים מכל הסלעים העוצרים אותם. הסתכלתי לכיוון שהם רצו אליו וראיתי שם איש בגילי פחות או יותר, גדול גוף ואיתו ילד כבן שמונה ושניהם עושים סימנים ברורים של טביעה. מה הם עושים שם לעזאזל? יש הורים... חסרי אחריות. לוקחים את הילדים שלהם למקומות מסוכנים ואז מתפלאים. מפגר. התחלתי לרוץ לכיוונם ואני רואה את בני הגדול רץ לידי. "מה אתה עושה?" אני צועק, "קח את הקטן וצא מהמים. עכשיו!" הוא היסס לרגע וחזר על עקבותיו כשאני שב וצועק לעברו: "צאו מהמים, צאו מהמים!" אני כבר הגעתי לאיזור של האיש התובע ואיתי נכנסו עוד גבר מבוגר עם כרס גדולה ושפם יחד עם בתו, גם הם ערבים, ועוד כמה מהבחורים. זה היה מן רגע של אחווה. הנה, ללא שום הבדל בין עמים, כולם נרתמים לעזרה כדי להציל אב ובנו. היינו שם אולי איזה חמישה גברים, נערה וילד ועל הסלעים לידנו, לא יותר משני מטר מאיתנו עוד כמה צעירים עומדים שם ומנסים לכוון אותנו אליהם, לא מעזים לרדת אל המים. זאת הייתה התמונה פחות או יותר. העניין הוא שברגע שהתקרבתי אל האב ובנו הטובעים, הגעתי גם אני אל המים העמוקים, עמוקים מאוד. לא יכולנו לעמוד שם והגלים עברו מעלינו ולא איפשרו לנו לעצור לרגע ולהבין מה עלינו לעשות. וכך התחלתי גם אני לטבוע, שותה מים בכמויות, נלחם, מנסה להגיע אל הילד לפחות, לשחות לכיוון החוף, משהו אבל המים עלו מעלי, אני לא הצלחתי לנשום ושתיתי מים עוד ועוד. כל העניין הזה לקח אולי כמה שניות והבנתי שממציל, הפכתי גם אני לטובע ואם לא יבוא מישהו להציל אותי, הלך עלי. מצחיק איך בבת אחת התהפכו היוצרות. טוב.
ועכשיו, מה שקורה נתון לאינטרפרטציה כי אני ממש לא בטוח בזה אבל זה מה שהצלחתי לשחזר בראשי. אני מגיע לאב ובנו ואני רואה אצל האב את מבט האימה יחד עם נסיון לשמור על שלווה מסוימת למען בנו והילד נורא רוצה לבכות אבל הוא לא מצליח בגלל כל הגלים והבלגן והמים שהוא שותה. אני צועק להם: "הכל בסדר, הכל בסדר!" ותופס את הילד ומנסה לשחות כמו שלמדתי כשהייתי בן שמונה, אז עשיתי קורס מציל. אוחז בו ביד אחת ושוחה עם כל שאר האיברים. העניין הוא שכשהייתי בן שמונה, מי שאחזתי בו כדי למשות אותו מהמים עזר לי להתקדם בכך שבעצם שחה יחד איתי ובכלל, לא הצלחתי אפילו לעבור את המבחן שהיה להרים מתחתית הבריכה מן צלב גדול אבל הם ויתרו לי אז וקיבלתי את תעודת המציל. וגם פה, מהרגע שתפסתי את הילד ויד אחת בעצם הייתה מנוטרלת, התחלתי עוד יותר לטבוע יחד איתו. מה אני עושה לעזאזל? "הכל בסדר," אני צועק בין שלוק לשלוק, "הכל בסדר! גלו-גלו..." טוב.
המזל היה שהילד הזה שקל אולי קילו וחצי. תפסתי אותו, והתחלתי לזרוק אותו לאוויר הכי רחוק שאני יכול לכיוון החוף כשאני שוחה אחריו שוב ושוב, זורק אותו ושוחה. וכך עשיתי עד שהגעתי לאזור הסלעים. אין לי מושג איך הצלחתי להגיע לשם כי הים ממש לא נתן לי ובכלל, ייתכן שלא הייתי לבד בקטע הזה, שמישהו עזר לי. לא זוכר. על הסלעים עמד אחד הצעירים, תפס את הילד ולקח אותו לחוף. בחור אחר עמד שם ורצה לעזור לי. אני כבר הצלחתי לעמוד על אחד הסלעים. "אני בסדר," מילמלתי. "אני בסדר." הברכיים היו שרוטות מהסלעים, הדם ניגר ובגלל המים, זה נראה מאוד דרמטי אבל הייתי בסדר. ראיתי גם את האבא נחלץ בעזרת הבחורים הערבים ונראה שכל הסיפור הזה הגיע לסופו אבל אז, הסתובבתי אחורה וראיתי את האיש בעל הכרס והשפם, אותו איש שנכנס איתי לחלץ את הטובעים, חצי קילומטר מאיתנו לפחות. המים סחפו אותו הרחק מהחוף והוא הרים את הידיים, קורא לעזרה. מה אני עושה? שאלתי את עצמי. את הילד במשקל תרנגולת בקושי הצלחתי להוציא. אותו, אין סיכוי. אם אני נכנס שוב, אני טובע יחד איתו. אולי בגלל היותו ערבי לא ששתי אלי קרב? לא. ממש לא. באמת שלא. באמת. באמת שלא יכולתי. בספר תורה. זה לא קשור. לא היה לי סיכוי.
אז מי שהצילה אותו הייתה בתו בת השש-עשרה. נערה גדולה ושרירית שכנראה למדה שחיה כמו שצריך. היא טסה אליו בשחיית חתירה מרשימה והם חזרו אל החוף בריאים ושלמים מיד אחרינו. אלוהים, תודה. אין נפגעים. באותה שבת טבעו אם אני לא טועה, שישה אנשים. בחוף, מצאנו את הנשים בסיומו של התקף היסטריה. האם של הילד צועקת שהיא רוצה לעוף משם ואשת בעל השפם מתעלפת. נ' הביאה מים, הרגיעה, אמרה שחשוב להשאר בחוף אחרי חוויה שכזאת. הייתי גאה בה. לאחר כמה דקות, כולנו חזרנו לעיסוקנו. הבחורים חזרו לנרגילה, המשפחה הערבית ארזה את חפציה והלכה, האם עוד הסתובבה בחוף והתלבטה מה לעשות ואנחנו חזרנו אל אוהל הצל שלנו. נ', וא' המשיכו במשחק השש-בש שלהן ואני ישבתי והסתכלתי על הים. "אולי נקדים את החזרה שלנו הביתה?
- לא. זה בסדר. צריך להזהר. פשוט להזהר."
נזכרתי בסיפור הזה השבוע. הדבר המשמעותי שנשאר לי מהחוויה הזו הוא העובדה שתוך שניה התהפכו היוצרות. עוד לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי בחוויה אחרת, שלא התכוננתי אליה. השבוע, קרה לי משהו דומה, דבר של מה בכך. עמדתי מול מישהו שלא הכרתי ודיברתי שטויות כפי שאני עושה לפעמים, משתדל יותר מדי למצוא חן ואמרתי משהו שלא הייתי צריך. הוא הביט בי במן מבט כזה שהבנתי שחציתי את הגבול. בבת אחת, הסיטואציה הפכה למסוכנת, לא ידעתי איך יגיב. לא הכרתי אותו. המשכתי לדבר במהירות, מנסה לפוגג את הרגע, לעבור הלאה, להתנהג כאילו כלום לא קרה עד שראיתי את המבט שלו מתרכך. איך בבת-אחת, בפתאומיות, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במצבים מסוכנים, מפחידים, שיכולים לשנות את מהלך חיינו. אני חושב שזה קורה הרבה, אנחנו לא תמיד שמים לב, עוברים איזושהי מהמורה שיכולנו לא לעבור. אבל מדי פעם, זה קורה. המהמורה הזו לוקחת אותנו למקום שלא ציפינו לו, מפילה אותנו, פוגעת בנו וחיינו אכן משתנים ללא הכר, ללא כל אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה.
האנרכיסטים יגידו: אלה הם חיינו. יש לעבור אותם עם כמה שיותר מהמורות. תחושת הבטחון שאנחנו בונים לנו היא מזוייפת, היא מנוונת. המהמורה היא נשמת אפינו. הבורגנים, בעלי המשפחות, משלמי המשכנתאות יגידו: כן. משימת חיינו היא לנסות לעבור כמה שפחות מהמורות כדי שנוכל לחיות כמה שיותר, להנות, לראות את נכדנו, את נינינו. זוהי מהות חיינו. עד מאה ועשרים.

יום שני, 22 בנובמבר 2010

צוואה

זה לא קשור לשום דבר שקורה בזמן האחרון. כל מיני מיחושים שהרופאים מסתכלים עלי במן מבט כזה של "אין לנו מושג מה יש לך" או "אם לפחות היית יותר ברור..." וזה לא שבקרוב צפוי לקרות משהו חס וחלילה, לא עלינו. (אני נזכר בטלפנית צעירה שניסתה לפני כמה שנים למכור לי ביטוח חיים עבורי ועבור משפחתי וניסתה לתאר מצבים שונים ומשונים בהם ממש אשמח שהתכוננתי לרגע מבעוד מועד. זאת הייתה שיחה מאוד מוזרה. מהצד השני של הקו נערה צעירה וחיננית, מלאת שמחת חיים שממש רצתה למכור לי את ביטוח החיים ולמען זה תיארה באוזני אסונות מסוגים שונים ולא הפסיקה להשתמש בביטויים מסוג "חס וחלילה" וכדומה לפחות שלוש פעמים בכל משפט. משהו כזה: "אם, חס וחלילה, תמות באופן פתאומי מתאונה למשל, חס וחלילה, זה יכול לקרות, נכון? חס וחלילה... לפחות תוכל אשתך להתנחם במיליון שקל שיעזרו לה, לא עלינו... או שלהיפך, חס וחלילה.
- מה להיפך?
- להיפך. שהיא תמות חס וחלילה.
- חס וחלילה.
- זה רק...
- כן.
- זה לא...
- כן.
- חס וחלילה.
- חס וחלילה.
- חס ושלום... והכל בחמישים שקל לחודש. מציאה.
- כל-כך מעט.
- זה כלום. וזה נותן לך שקט נפשי שאם במקרה, חס וחלילה...
- חס ושלום.
- שלא נפתח כאן פה לשטן..." ועוד, ועוד, ועוד. לא קניתי. שיחה כזאת על נושא כזה עם בחורה כזאת חיננית יכולה לדכא אותך לכמה ימים לפחות).
זה לא הסיפור אבל אני חושב שהמחשבה על מותי מטרידה אותי כבר כמה זמן אולי רק משום שאני בכל בוקר נכנס לירושלים והדבר הראשון שמקבל את פני הבאים הוא המפלצת הארכיטקטונית הזאת שהיא בית הקברות של גבעת שאול. זה כל העניין (איזה פתיח ארוך ומסורבל למען משהו כל-כך פשוט. תיכף תראו).
אז, זהו. בקשה קטנה אל כל מי שקורא שורות אלו. במותי, מתי שזה לא יקרה, אנא, אל תקברו אותי. וותרו על זה. לא צריך. תרמו את גופי לבית-הספר לרפואה, שהסטודנטים יתאמנו עלי ויתעללו בגופי כמה שאפשר ומה שנותר, שיישב בפורמלין כדי שהדורות הבאים יהנו מהמראה. לא יודע. אני מרשה להם לעשות מה שבא להם. זוהי צוואתי. קבר, לא צריך. חבל על המקום וחבל על הבטון.
ואם מישהו ממש צריך לזכור, אז אפשר פעם בשנה, ביום הולדתי (11.8) או ביום מותי (מתי שזה לא יהיה), להתאסף כמה חברים וקרובי משפחה ולהרים כוסית של יין סביר. לא יקר מדי (כי יין יקר מרגיז אותי) אך גם לא פטישי (יש גבול לכמה שאפשר לסבול) ולספר סיפורים מצחיקים... עד כמה שאפשר... סיפורים שמתחילים במשפט כמו: אתם זוכרים, כש... או: אני זוכר כש... דברים כאלה (יש לי אחלה סיפורים למי שרוצה להתארגן מראש). וגם זה לא חייבים. באמת. הדבר היחידי שאני מבקש מכל המתאבלים למיניהם (ויש כאלה, ברוך השם, בלי נדר, בעזרת השם). לא מבקש. דורש. בבקשה, תמשיכו בחיים שלכם. הם נפלאים, החיים. חיו אותם. בשבילי.
אמן.
ועכשיו אקום ואלך לשטוף את הכלים שמחכים לי עוד מאתמול.
תודה לכם.

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

על מורכבותה של המציאות הסובבת אותנו

יעקב אחימאיר יצא השבוע בביקורת על השחקנית ליאורה ריבלין. את הביקורת הזאת כתב במוסף סוף השבוע של ישראל היום. אותו עיתון ממומן ע"י המיליארדר האמריקאי והמחולק חינם בצמתים ושמהלל כל צעד ושעל שעושה ביבי. עיתונים יכתבו באותיות קידוש לבנה: זעם בארה"ב על דברי נתניהו! ובישראל היום תמצאו: ראש הממשלה יצא לחופשה בצפון עם בני משפחתו גם כן באותיות קידוש לבנה. הסתכלתי על הכותבים בעיתון וקצת התפלאתי שקבוצה נכבדה כזו שותפה לעיתון מפלגתי וחד-צדדי שכזה. זהבה גלאון? יוסי ביילין? אולי באמת, אני לא מבין בדברים האלה. אבל לא זה העניין.
ליאורה ריבלין, שחקנית ותיקה ומוערכת, חתומה על מכתב האומנים המחרימים את האולם החדש של אריאל.
יעקב אחימאיר פחות או יותר כותב כך:
1. תושבי אריאל הם אזרחי ישראל שומרי חוק, משלמי מיסים, מתגייסי מילואים וכו'. הם יושבים איפה שהם יושבים בעידודן ובתמיכתן של כל הממשלות והם לא אשמים וכו'.
2. ליאורה ריבלין השותפה לדרישת החרם על אריאל משום שאריאל נמצאת בשטח כבוש, משחקת כרגע בתיאטרון שגם הוא מן "שטח כבוש" שכזה וזהו תיאטרון החאן שלנו. הרי, החאן היה במקור פונדק דרכים של הבאים לירושלים מחברון או בית-לחם ואז נכבש ונלקח מתושביו המקוריים כמו כל האיזור הזה של ירושלים. כך שליאורה ריבלין החתומה על מכתב החרם חוטאת באותו חטא במקום עבודתה וכו'. והמסקנה של יעקב אחימאיר היא שלפני שליאורה ריבלין חותמת על כל מיני עצומות, כדאי שתבדוק איפה היא עצמה דורכת. טוב. אז ככה:
אני מציע גם ליעקב אחימאיר לבדוק את עצמו לפני שהוא כותב תורים עיתונאיים כי למיטב ידיעתי, החאן בכלל שייך לכנסיה הסקוטית היושבת על הגבעה שמעל התיאטרון ושם היינו הולכים לנוח בימים בהם היו לנו חזרות בבוקר והצגות בערב. התיאטרון נמסר לתיאטרון בחכירה לכך וכך שנים. אני יודע את הנתון הזה כי עוד בזמני, רצו בחאן להגדיל ולשפץ ולהרחיב את התיאטרון והדבר היה בלתי-אפשרי משום החוזה הזה עם הכנסיה. בקיצור, לצערו של יעקב אחימאיר, אין בסיפור של החאן שום פלסטינאי מנודה אלא הרבה סקוטים ויחד איתם אולי מעט ויסקי.
והדיון הזה הוא עוד דוגמה למורכבותה של המציאות האופפת אותנו. אני מתאר לעצמי את ליאורה ריבלין, שחקנית, עם דעות מוצקות שבוודאי, לטעמה לפחות, לא עשתה די עד עכשיו, יושבת לה בחושך כפי שכולנו יושבים, מתלוננת  ומתייאשת כפי שכולנו מתייאשים והנה, פונה אליה עמית למקצוע ומציע לה להצטרף לחרם והיא אומרת, טוב. הגיע הזמן, עד מתי אשב לי כך  ולא אעשה דבר? הגיע הזמן לפעול. וחתמה. בסך הכל חתמה. מה זה חתימה? כלום. אנו חותמים עשרות פעמים ביום, על דברים חסרי ערך. מה זה כבר לצרף חתימה למעשה אמיתי?
והנה, הופיע שמה עם כל המחרימים ויעקב אחימאיר, אדם מכובד לכל הדעות שזה עתה זכה בפרס על רצינותו ועל שקידתו ועל עבודתו המסורה, במקרה הלך לאותו תיאטרון וראה אותה משחקת ב"גן הדובדבנים" של צ'כוב, החליט להעמיד אותה על מקומה.
ומה יצא? זאת יצאה נפסדת וזה יצא נפסד. ליאורה ריבלין קוראת את מאמרו של יעקב אחימאיר ואומרת לעצמה, מאיפה יכולתי לדעת על החאן הזה? ומה אעשה מעכשיו? כל דבר אצטרך לבדוק מאיפה ועל מה נעשה? אולי הקוטג' שאני קונה גם מיוצר על גבו של איזשהו פלסטיני מדוכא ולא אמרו לי? ויעקב אחימאיר? מה איתו? מישהו ינסה בזהירות להעיר לו, יעקב. החאן הוא כבר הרבה מאוד שנים לא משמש כחאן. זה סתם מקום עזוב שקנו הסקוטים. אין שם ערבים עוד מתקופת הטורקים.
- אין?
- אין.
- אולי היה ולא ראו?
- לא היה.
- אם לא היה. צריך היה לשים.
- אבל לא היה.
- זה לא בסדר.
- כן.
- זה אפילו מרגיז.
- כן.
- מישהו עשה את זה בכוונה.
- ...
- מישהו רצה להרוס את הסיפור שלי.
- כן.
טוב. זה אולי מצחיק. אבל האמת היא שהם בסך הכל יצאו קורבן לנסיון שלהם לנקוט עמדה ותראו מה יצא.
ומה אני אומר? לא לנקוט עמדה? עדיף לשבת בחושך?
ניסיתי להסביר לי' את העניין הזה. אמרתי לו: "שכל נסיון לנקוט עמדה בארץ הזאת הופכת אותך לדביל". זה לא בדיוק מה שאמרתי אבל אני מנסה כאן לקצר. והוא ענה שגם בגרמניה הנאצית, מצאו את עצמם אנשים רגילים עושים מעשים מחרידים כי הם לא עצרו לרגע כדי להבהיר לעצמם את המצב בו הם נמצאים. זה לא בדיוק מה שהוא אמר אבל אני באמת רוצה לסיים. ואחרי כמה ימים, כשדבריו של י' מטרידים אותי, אמרתי לעצמי באיזו מהירות, הגענו לטיעון הזה של הנאצים. במשפט השני בדיוק. זה יושב כמו עננה על כולנו. גם היום אנו פועלים מתוך תגובה למה שהיה שם. יש מי שמדבר על הקורבנות ואומר לא עוד ויש מי שמדבר על המענים ואומר לא כמוהם.
ומי צודק?
אל תענו.
מורכב. פשוט מורכב.

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

על עמוס לביא

עמוס לביא נפטר הלילה. הכרתי אותו מעט מאוד. לפני שנים, הייתי שחקן מתחיל בחאן, הוא בא לשחק תפקיד ראשי ב"מי תהום" של מיטלפונקט. הוא היה בתחתית חייו אז. ממש לפני הנפילה. ביקש חדר הלבשה פרטי, דבר לא פשוט בזמנו בחאן. פינו בעבורו מן מחסן בצידי הבמה ושם היה מסתגר לפני ההצגות. לקח שלל סמים, שתה ערק ועלה גמור על הבמה. דבר שהתאים לאופי ההצגה שעסקה בשוליים של רמלה בשנות השבעים עם דיאלוגים אוטנטיים בעברית עניה ועילגת. איזה שחקן טוב, אמרו עליו. איך הוא מצליח לשחק אנשים גמורים באמינות שכזאת.
פעם, החלטתי גם אני לנסות לעלות על הבמה מסומם. יצאתי עם אחד השחקנים החוצה, עישנו ביחד משהו קטן וככה עלינו לבמה. זה היה אסון. בחיים לא הייתי מבוהל כפי שהייתי באותה הצגה. לא שמעתי מה אחרים אומרים ולא ידעתי מתי עלי לדבר. כמעט והשתנתי מרוב אימה. נשבעתי שלא לעשות את זה יותר. בכלל. אני וסמים אף-פעם לא הסתדרנו יותר מדי.
עד שיום אחד, בהצגת בוקר בפני חיילים, עמוס התבלבל ועל הבמה, במקום לעשות כאילו שהוא מרביץ לשחקן אחר כחלק מההצגה, הוא באמת הרביץ והשחקן האחר לא התבלבל והחזיר לעמוס אחת אפיים. עמוס נפל על רצפת הבמה וצעק, הגב, הגב! הפסקנו את ההצגה, קראנו לאמבולנס וא' ואני ליווינו את עמוס לבית-החולים. הוא שכב מאולף באמבולנס ושנינו ישבנו לידו ולא ידענו בדיוק מה עלינו לעשות. בבית-החולים, אחד הרופאים קלט את מוזרותו של עמוס ושאל אותנו אם הוא לוקח סמים או משהו כזה. אמרנו שאנחנו לא יודעים.
אחר-כך, שמעתי שהוא נסע לספרד להיגמל וגם הצליח.
אחר-כך, ראיתי אותו משחק בבאר-שבע ולא נתנו לו תפקידי "אופי" של מזרחי או עבריין. הוא היה שחקן עם מגוון רחב מאוד של תפקידים ושמחתי בשבילו.
אחר-כך, ראיתי אותו משחק בסדרות ובסרטים. הוא נראה טוב. הוא נראה במקום היאה לו.
מדי פעם, הייתי פוגש בו בבתי-קפה של תל-אביב. לפעמים, הייתי ניגש אליו. לרוב, לא. היה לו חיוך חם וצנוע. כאילו שנעלם הזעם ואיתו ההרס ובמקומם באו ההשלמה, הצניעות, האהבה. אפשר לומר שראית בו את שמחת החיים עד כמה שזה נשמע שטחי אבל באמת. יש מעט מאוד אנשים במקצוע התחרותי הזה של התיאטרון שאתה יכול להיות בכנות וביושר שמח בהצלחתם ועמוס היה אחד מהם וזה היה כשרונו האמיתי: יכולתו להצליח מבלי לאיים על אף-אחד ועל-כן קל היה לאהוב אותו והנה, כשנודע על מותו, אפשר היה לראות כמה אהבו אותו בסביבתו.
איש יקר היה. חיים קלים לא היו לו אך בשורה התחתונה, לאחר מאבקים ונפילות, הצליח סוף-כל סוף לחיות אותם. אני מקווה שהצליח לחייך ברגעיו האחרונים. היו לו כל הסיבות לכך.
יהי זכרו ברוך.

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

על הרע במיעוטו

אנשים תמיד בוחרים ברע במיעוטו. כאשר בעל רוצח את אשתו, זה מכיוון שבאותו רגע האפשרות האחרת נראית לו איומה ונוראה והרצח היא האפשרות הנסבלת יותר, כמה שזה יכול להשמע מוזר.
זה מה שאמרתי לי' כאשר נפגשנו בבית-קפה לסיכום ביניים של חיינו. הוא ענה שזה לא כולל את הפסיכופטים. מה זה פסיכופטים, שאלתי? אנשים מנותקים, שאין להם יכולת להתחבר לרגשותיהם או לרגשות אחרים. י' הוא פסיכולוג. הוא מבין בזה. אז לא כולל פסיכופטים, אמרתי. פסיכופטים, זה סיפור אחר. תעזוב. אבל אם תיקח אנשים כמונו, אנשים מתפקדים בחברה, אנשים שכן יכולים להרגיש, לחוש אמפטיה. מה גורם להם לעשות את מה שהם עושים? אני חושב שהרבה פעמים, הם בוחרים את מה שנראה להם כרע במיעוטו והרע במיעוטו יכול להיות שלל רחב של החלטות. אדם יכול לבחור עבודה או קריירה מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו, אדם יכול להתחתן מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו, אדם יכול לעשות גם מעשה קיצוני מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו. לא. אני אנסח את זה טוב יותר: אדם העושה מעשה קיצוני, עושה זאת מתוך מחשבה אמיתית וכנה שזה הרע במיעוטו. לכן, העבודה איתו לא תהיה על ההחלטה שהוא קיבל אלא על בדיקה מחודשת של האפשרויות האחרות.
בעל אומר לעצמו: אם אשתי תבגוד בי, אני אמות. אם אתפוס את אשתי בוגדת בי, אהרוג אותה ואח"כ אמות. אם אתפוס את אשתי בוגדת בי, אכאיב לה, אהרוג את ילדיה ואחר-כך אחיה. זה יהיה העונש שלה על מעשיה, זה יהיה העונש שלי על מעשיי, העונש על הרגע היחידי בחיי, היחידי באמת, בו לא עשיתי את הרע במיעוטו אלא את מה שרציתי, את מה שבאמת רציתי בצורה המזוקקת ביותר ועל הרגע הזה, אני מוכן לשלם כל חיי.
אני נזכר בבחור הזה שאנס ורצח את הבחורה בגג של חנות ביתי-לי. הוא עבד שם בתור מוכר והיא הופיעה בתור קונה. הם היו לבד ובהחלטה של רגע אנס אותה, רצח אותה וגילגל את גופה בשטיח. הגופה נשארה שם עד שהחלה להסריח ואז תפסו אותו. רואים שלא התאמץ להסתיר את מעשיו, כאילו שהייתה גאווה במעשיו או שלהיפך, כאילו שרצה להעניש את עצמו על מה שהעז לעשות. שאלו אותו למה עשה את מה שעשה והוא ענה שרצה פעם אחת בחייו, בחייו הטפלים, העלובים וחסרי הערך לעשות את מה שבאמת רצה, לעשות מבלי להתחשב, מבלי להתחשבן, מבלי לחשוב על תוצאות מעשיו ואז עשה את זה. פסיכופט? אולי. כי הוא לרגע, לרגע קט החליט שלא להשלים עם הרע במיעוטו...
נורא.
האם האושר נמצא בסבל של האחר?
תשאלו את המרקיז דה-סד.
אבל זה כבר סיפור אחר.
אחר-כך דיברנו על כך שבשנה הבאה נהיה כבר בני חמישים ושאולי נעשה משהו מיוחד לכבוד האירוע. נראה, אמרנו. נדבר.

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

על אדיפוס המלך

סופוקלס היה גאון.
גם שייקספיר היה גאון.
טוב. אני לא ממציא כאן שום-דבר. אבל הדמיון בין השניים מסתכם בכך שידעו לבחור בסיפורים מספיק טובים כדי לספר את הסיפור שהם רצו לספר. הסיפורים עצמם שאותם בחרו לא היו בעלי ערך של ממש. מה שעשו איתם שני המחזאים הוא מה שהיה בעל משמעות. שייקספיר תמיד אהב לקחת כל מיני בלדות, סיפורי עם, סיפורים כאילו היסטוריים שבהם כולם הורגים, אונסים, בוגדים בכולם. במחזות הראשונים שלו הוא עוד הראה דברים כאלה על הבמה. אחר-כך הבין שכדאי להתעדן מעט.
לסופוקלס  לעומת זאת היו כל סיפורי המיתולוגיה כמקור והוא עשה מהם מטעמים. המחזה "אדיפוס המלך" הוא אולי דוגמה טובה לאיך לעשות מניפולציה בסיפור כדי שזה ישרת את צרכיך.
הרי, מה הסיפור של אדיפוס? בן-אדם נולד, אומרים לאמא שלו המלכה שהוא הולך לרצוח את בעלה ולשכב איתה, היא נבהלת, מוסרת את הילד לרועה ומצווה עליו להרוג אותו. הרועה מרחם על התינוק, מוסר אותו לאחד שמוסר אותו לאחר שמוסר אותו לזוג מלכים אחרים (איך לא?) חסוכי ילדים. הם מגדלים אותו, כשהוא מגיע לגיל הבגרות, נודע לו על הנבואה הרובצת על ראשו, הוא בורח מהבית, בדרך רב עם איזה זקן מי ייתן זכות קדימה והורג אותו, מגיע לעיר תבאי, מציל את העיר ממפלצת בשם ספינקס ובתמורה מתחתן עם המלכה היפה שזה עתה התאלמנה בנסיבות בלתי-ידועות. אלא מאי? מסתבר שהזקן בדרך היה אבא שלו ואותה מלכה יפה, אמא שלו. איך לא?
אחלה סיפור שכל מה שהוא רוצה להגיד הוא: אין לברוח מהגורל כי הוא תמיד ירדוף אותך. משהו כזה.
מה עושה סופוקלס? הופך את היוצרות. אתה כאילו אומר לעצמך שסיפור כזה, אין מה לגעת בו. צריך לספר אותו כפי שהוא אבל לא. סופוקלס כאילו הולך על מסלול הסיפור ומחפש נקודה שבה הנוף יהיה מעניין במיוחד, הסיפור יעלה בצורה הטובה ביותר ובמה הוא בוחר? בסוף, ברגע שאדיפוס מגלה את מה שעשה. הוא בונה מן סיפור בלשים, מן סיפור מתח. העיר תבאי בבצורת כי רוצח המלך הקודם נמצא בתוכה וצריך למצוא אותו כדי להציל את העיר. אדיפוס הגיבור, אדיפוס המלך שכבר הציל את העיר פעם אחת לוקח על עצמו את המשימה ומתחיל לחקור את נסיבות מותו של המלך הקודם. השיא הוא בכך שכל הזמן מנסה הסביבה שלו למנוע ממנו לחקור. אומרים לו, תעזוב. בשביל מה לך? אתה לא רוצה לדעת. אבל הוא בטוח בעצמו, הוא אדם גאה והוא בטוח שכולם מזהירים אותו מתוך פחד שלהם ולא מתוך דאגה לו.
הגאווה היא הסיבה לנפילתו. הגאווה היא זאת שגורמת לו לעשות את מה שעשה (לרצוח את הזקן בגלל שטות), היא זאת שגורמת לו להיענות לכל המטעמים המוצעים לו (להתחתן עם המלכה כפרס - האם ההיענות שלו היא כזאת ברורה מאליו?) היא זאת הגורמת לו לא לשמוע בעצתם של מי שרוצה לעזור לו. נורא.
הנה הגאונות: בואו ואספר לכם סיפור על אדם שאינו יכול לברוח מגורלו ותראו איך הוא מביא על עצמו את נפילתו שלו. הפוך על הפוך. גם וגם. לא זה ולא זה. מרתק. מושלם. זה שבני יוון ישבו לפני שלושת אלפים שנה ונהנו מרמה כזאת של דרמה, תעלומה בעיני. הם המציאו את התיאטרון, את הדרמה, את הטרגדיה. כשכל העמים מסביבם שחטו בעלי חיים כדי להרגיש טוב עם עצמם, הם הלכו לתיאטרון.מדהים.
ואני, כשאני חושב על כל זה ומסתכל על חיי אלה, אני שואל את עצמי: מה אני לא רואה? מה הוא הדבר הברור מאליו שכל נוד רואה בבירור ואני לא. מה? אין לי תשובה.
אני לא רואה.

יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

על החיה ביער

מוזר שלא כתבתי על זה קודם. עברתי על כל מה שכתבתי כאן (שזה לא ממש הרבה...) ולא מצאתי את זה. והייתי בטוח.
ניקול קאסל הייתה מורה שלי בבית-צבי. את זה כבר כתבתי. אני בטוח. בעצם, היא לא הייתה מורה שלי. היא הייתה במאית שם. ביימה כמה מחזות, דרכנו נפגשו רק במעט אך המעט הזה הצליח להשאיר בי חותם עד היום. הערצתי אותה. את המחזה הראשון שכתבתי, מסרתי לה שתביים. היא ניסתה אותו בבאר-שבע ולאחר חודש, גדי רול המנהל עצר את החזרות והיא החזירה לי אותו. היא אמרה לי: "רק אתה יכול לביים את החומרים שלך." האשה הזאת עשתה בי רושם במעט המילים שאמרה לי. אבל אותן מילים, אותם הקווים שציירה על לוח חיי, אני שומר עד היום. ממש ככה.
מה היה לי עם ניקול? כשהיא ביימה את "אלקטרה" ביקשה שאקרא בפניה את "קינת הגנן", מונולוג שכתב ז'ירודו. קראתי. לא הבנתי כלום וכשהרמתי את עיני, ראיתי אותה יושבת מולי ובוכה. את הטקסט הזה תרגמתי והוא הולך איתי עד היום. את זה כבר סיפרתי. בטוח.
אחרי בית-צבי, היה לנו נסיון לעשות משהו ביחד. הייתי בא אליה. אלי סיני, בעלה, שהיה תפאורן ופחדנו מרצינותו בזמן הלימודים היה נסגר בחדרו, היא הייתה מכינה לי עוגיות ותה במטבח והיינו מדברים.
זה נפסק ואני לא זוכר למה. אני באמת לא זוכר למה. מה היה שם?
היא אמרה לי: "אתה חייב לקרוא את הנרי ג'יימס. אתה מכיר את הנרי ג'יימס?
- לא.
- סופר של סיפורים קצרים מסוף המאה התשע-עשרה, מהרומנטיקנים האלה. תקרא סיפור שלו: "The Beast in the Jungle", מרגריט דיראס כתבה לזה עיבוד לתיאטרון."
קראתי את הסיפור ואם אני זוכר נכון, זה הולך בערך כך (אני בטח מבלבל הכל. זה היה לפני עשרים וחמש שנה): בחור ובחורה נפגשים במסיבת תה אנגלית טיפוסית. הם הולכים הצידה, מטיילים בארמון בה גרה הבחורה, ארמון של דודתה,  והוא מספר לה על איזושהי חוויה שהוא עבר בחפירות ארכיאולוגיות ביוון שבעקבותיה, הבין את משמעות חייו. הוא הבין שיום אחד יקרה ולפתע תקפוץ עליו חיה מתוך הג'ונגל. אין לו מושג מה היא אותה חיה ומתי זה יקרה. הוא רק יודע שזאת תהיה חוויה גדולה ואימתנית ועל-כן, מצווה עליו לא לעשות כלום ולהתכונן כל חייו לחוויה הזאת, כדי שהחיה לא תפתיע אותו, כדי שיידע להגיב נכון. כי אם לא, זה יהיה נורא. זה יהיה הסוף.
השניים הופכים לידידים. היא מתאהבת בו אבל הוא מחכה לחיה. השנים עוברות. בעיבוד של דיראס, הם נפגשים כל כמה שנים, שותים תה, היא שואלת על החיה, הוא עונה שעוד לא. לקראת הסוף, הם כבר לא צעירים, היא מספרת לו שהיא חולה. הוא מאוד מצטער לשמוע, היא ידידתו. צר לו עליה. תמונת הסיום בסיפור היא כאשר הוא עומד מעל הקבר, נזכר בה, בכל השנים שהם מכירים, במה שהיה ביניהם, במה שלא היה ואז, באותו רגע, מופיעה החיה מהג'ונגל ומתנפלת עליו. מיותר לציין שהוא מופתע ולא מוכן. כי הבחור שכל חייו התכונן וחיכה מבין שלא ניתן היה להתכונן לאירוע הזה כי לחוויה הזאת קוראים פיספוס ופיספוס, מעצם הגדרתו, אי-אפשר שלא לפספס.
תחושת הפיספוס היא תחושה בלתי-נמנעת של חיינו והיא תחושה שאין לנו את היכולת להתכונן אליה. זאת אולי הטרגדיה של האדם המודרני, האדם שהצליח להשתלט על כל-כך הרבה תחומים מסביבו אך לא הצליח לפתור בעיות טריוויאליות של מהות חייו כמו אותם רגעים קטנים בהם הוא מרגיש שאולי יכול היה להיות אחרת. זה כמו הים: האדם שהצליח לכבוש את החלל, לנחות על הירח עדיין יודע מעט מאוד על הים הפרוס לרגליו. למה הקרוב יותר קשה לפיענוח מהרחוק, אה?
בסרטי המטריקס שאני מאוד אוהב, הם משתמשים בלי סוף במילה הזאת: בלתי-נמנע (Inevitable). שזאת בכלל מילה בצרפתית.
אז אני מתקרב לגיל חמישים של חיי (כן, כן) התגלה כולסטרול בדמי ותחילתה של איזושהי סכרת, אני הרבה פעמים מרגיש מן מיחושים כאלה שלרופאים אין מושג מה זה יכול להיות ואני אומר לעצמי שהנה, אני הולך למות, שיט. השיניים החלו מתנדנדות ואף לנשור (כן, כן) ואיתן נופלת בי ההכרה שכנראה את החיים האלה אני הולך לפספס, שמה שנועדתי להיות, לא אהיה, שמה שנועדתי לעשות, לא אעשה, שהאושר הוא מעבר לפינה רק שאין בנמצא פינה כזאת. הנה היא החיה באה ומתנפלת עלי ואני, שכל חיי התכוננתי אליה, לא מוכן.
אני יודע. זה נשמע טראגי, טראגי מדי. חיי הם לא פיספוס. יש הרבה דברים טובים. הרבה מאוד. אני צריך להגיד תודה ולשתוק. אני יודע. אבל מאז לידת הפסיכולוגיה המציאו האנשים את האמרה: עם רגשות לא מתווכחים. אז מי אני שאתווכח, אה?
את המחזה התחלתי לתרגם בזמנו והפסקתי. אני באמת לא זוכר מה קרה אז. אז אולי אקח אותו עכשיו ואכתוב אותו שוב?
אולי.
נראה.

נ"ב: ובהקשר לכל מה שנאמר לעיל. לאחרונה, אני שומע את הילדים שלי אומרים לא פעם: "אבא, אתה יודע שהיום היה היום המאושר בחיי?" ואני מבקש מאלוהים, מאלוהים שלא קיים ושאני לא מאמין בו, "בבקשה, שמור לי עליהם, טוב? תודה."

יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

ואלה המילים שלי ליום הזה...

פטפט, תוכי יוסי, 
נחמני כזית, 
ליבי היום ריק.

אברהם חלפי

יום שני, 4 באוקטובר 2010

מילים שרצות לי בראש

זה כבר כמה ימים שהמילים האלה לא מרפות ממני. אין לי מושג למה. בדרך כלל, אני נדבק מפרסומות שרצות בטלוויזיה או משירים שמשדרים ברדיו אבל זה? לא יודע מאיפה זה בא לי:

"עד סוף הקיץ
אדע את התשובה,
את פשר הקולות אלמד,
את כל החלומות,
אפתור את הפחדים
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים."

זה של אהוד מנור.
הנה ביצוע קלאסי ויפה שלו:

יום שלישי, 22 ביוני 2010

על היאוש

אם נסתכל על בעלי החיים שסביבנו, אנחנו באמת מעל כולן. אנחנו אומנם לא המהירים ביותר, לא החזקים ביותר, לא הגדולים ביותר, אנחנו לא יודעים לעוף אבל אנחנו רואים בצבע, אנחנו רואים בתלת-מימד, אנחנו הולכים על שתיים, שזה נותן לנו גובה ומאפשר לנו להשתמש בידיים ובעיקר: אנחנו בעלי תבונה. התבונה הזאת שיש לנו היא עוד כלי במלחמת הקיום שלנו. היא מאפשרת לנו לצפות מצבים, לתכנן אחרים, להבין מצבים מורכבים. אומנם לַחיות ולנו יש את מה שנקרא אינסטיקט שהוא גם איזשהו בניית תגובה נרכשת אך התבונה מאפשרת לנו להתמודד עם מצבים הרבה יותר מורכבים, בעלי תווך זמן הרבה יותר ארוך. התבונה גם נתנה לנו את שלל הרגשות שהוא מן כלי ביניים בין החייתי לתבוני להתמודד עם הידע העצום שאנו צוברים. בקיצור, אנחנו באמת מערכת מורכבת בעלת יכולות גבוהות ביותר.
אם נסתכל על בעלי החיים שסביבנו, אנחנו נשאל איך נוצר הפער הזה בינם לבינינו. זה באמת בלתי נתפס. אם לפחות היו חיות עם תכונות הקרובות לשלנו. אבל אין. לקופים יש יכולת כלשהי, אנחנו יודעים. לדולפינים יש שפה, גם את זה אנחנו יודעים אבל חיה עם יכולות הדומות לנו, אין.
אם אנו מחפשים סיבות לפער הזה, יש מאיתנו שיזכיר לנו כי נבראנו בצלמו של אלוהים. זאת אומרת, קיימת יישות מושלמת שנתנה לנו מתכונותיה (לא את כולן). הנה סיבה טובה לקיומו של האל. יש מי שיטען כי הפער נוצר עם השנים (מיליוני השנים), שהיינו זקוקים לטריגר אחד ואפילו קטן כדי שייווצר הפער הזה. מהו אותו טריגר, מתי התחיל להיווצר הפער בינינו לשאר בעלי החיים? בסרט "אודיסיאה 2001" מראים את התפנית עם שימושו הראשון של האדם בחפץ. ב"דג הפות" של גינטר גראס, ישנה טענה כי ההתפתחות החלה עם המחזור החודשי של הנשים, לעומת המחזור השנתי של שאר החיות, דבר שגרם להתפתחות חברתית מאוד מהירה שהביאה להתפתחות שכלית מיוחדת במינה. אני אוהב את הטיעון הזה. יש מי שרואה ביכולת שלנו להשתמש בסימנים כשפה תפנית משמעותית.
ישנן עוד הרבה תיאוריות ולא אני הוא האיש ולא זה המקום אך השורה התחתונה היא שיש לנו באמת יכולת והבנה גובהים מאוד לשלוט על חיינו, לשלוט על גורלנו. אנחנו לא קמים בבוקר ומיד יוצאים בחיפוש אחר מזון, דואגים להגן על צאצאינו מפני טורפים או בחיפוש נואש אחר איזו נקבה. זאת אומרת, אנחנו עדיין דואגים לדברים האלה אך הם תופסים רק חלק מזמננו, יש לנו פנאי לדברים אחרים. למשל, להתקשר לחברת הטלפונים כדי להתמקח איתם על התשלום שאנחנו משלמים או לתכנן את החופשה הבאה שלנו ואפילו להתפעל מפרח יפה.
היינו יכולים להסתפק בכל אלה ולהיות מאושרים או פשוט להיות (חיה לא שואלת את עצמה אם היא מאושרת. היא פשוט קיימת) אבל לא. היכולת הייחודית הזאת שלנו גם מבלבלת אותנו. באיזשהו מקום, יש לנו ציפיה שהיכולות האלה שלנו יעזרו לנו להשתלט על חיינו, על גורלנו. חוסר היכולת שלנו, לדעת את העתיד, חוסר היכולת שלנו לשלוט שליטה מוחלטת בחיינו מעבירה אותנו על דעתינו. אנחנו קוראים את האסטרולוגיה בכל מוסף, הולכים למיני יידעונים, מתחברים למיני אמונות וכל זאת כדי למלא את הפער בין היכולות שלנו לבין הציפיות שלנו. זה בלתי-נתפס בעינינו. איך יתכן שייצור עם כאלה יכולות עדיין לא מצליח לשלוט על הסביבה, לשלוט על עצמו, לשלוט על צרכיו? איך ייתכן שייצור כזה מושלם לא מצא את סוד קיומו, לא יודע את נוסחת האושר וההצלחה. זה לא יכול להיות. אנחנו רואים בנו את האשם לחוסר היכולת שלנו לעמוד בציפיות הללו וזה יכול להביא אותנו לידי יאוש. מי מאיתנו לא אומר לפחות פעם ביום או פעם בשנה: הרי עשיתי כל מה שצריך, הייתי בסדר, טיפלתי בכל אז איך לא הצלחתי? ההבנה הזאת שאנחנו אומנם מפותחים אך לא מושלמים, שאנחנו יותר נשלטים מאשר שולטים, שבאיזשהו מקום אותו פער עצום בינינו לבין שאר בעלי-החיים הוא לא כזה גדול. כל אלה יכולים להביא אותנו לידי יאוש גדול.
אז מה נותר לנו לעשות?
להינות מאותו פרח. זה הרבה. לראות חיוך של ילדה, לעצור מול שקיעה יפה, לחפש צורות של עננים בשמיים, לשים יד על כתף. זה שמאלץ, אני יודע. אמרו את זה עשרים-אלף פעם. זה לא חשוב. אני עדיין יכול לעצור את האוטו בצד הכביש כדי להתמקד בנוף עוצר נשימה. אף-פעם לא טענתי שהמצאתי את הגלגל.

יום חמישי, 13 במאי 2010

אחותי מיכל

אחותי מיכל פרסמה מאמר בעיתון של בצלאל והנה משהו שהיא כותבת שלא ידעתי:

"את המכנסיים, הפכה הכנסייה ובהמשך לה המהפכה הצרפתית של 1789, לפריט לבוש הנועד לגברים בלבד. נפוליאון אף קבע ב- 'Code Napoléon'כי לבישת המכנסיים אסורה לנשים. כך, במהלך השנים, הפכו המכנסיים לפריט לבוש הנושא ערכים סמליים שונים לרבות, "גבריות"  (masculinity and virility) וכוח-שליטה/ עוצמה או"Power". אלה טמנו בחובם ערכים/ מטענים פאליים, פאלוקראטיים  (phallocratic) ופטריארכאליים."

בקרוב יום ההולדת שלי ואשמח לקבל במתנה שמלות (גם משומשות). גם ככה הגדרת המגדר שלי הלכה לאיבוד בזמן האחרון.

למי שרוצה לקרוא את המאמר כולו (מעמיק ומעניין), אפשר להגיע לירחון מכאן:

או למאמר עצמו מכאן:
http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1270136285/1270140703


נ"ב: בדקתי את המילה הזאת "פאלוקראטי" והאמת היא שאפשר לנחש: כל מה שמחזק ומאדיר את שלטון הגבר.

יום רביעי, 5 במאי 2010

על איך שדברים פועלים

אנחנו מבלים את רוב זמננו בלנסות להבין איך ניתן להשתלט על החיים האלה שניתנו לנו. במקום שבו האדם חי, יש בו סדר. יש בו שליטה. יש בו מדרכות, וקירות ישרים וחלונות בעלי צורה גיאומטרית ואם ישנו מעט טבע, הוא סגור במתחם ברור או קשור לרצועה ונמצא שם רק את מה שאנחנו רוצים, אם גדל משהו אחר, אנחנו נעקור אותו, נרסס, נהרוג. אין רחמים. מדובר בשליטה. מאז שחר ההיסטוריה, עסוק האדם בלהשתלט על הסביבה שלו, על חייו ושם טמונה הבעיה הגדולה באמת: השליטה בעצמו, בחייו, בגורלו. הרגעים המעטים של אושר נמצאים דווקא  במקומות האלה שאנחנו חשים שאנחנו מבינים איך הדברים פועלים, שיש לנו את האשליה שאנחנו מסוגלים להשפיע על גורלנו, שאנחנו מבינים את הדרך, את החוקיות. איזה יופי, אנחנו אומרים, הצלחנו לפענח את הנוסחה.
יש מי שמנצלים את זה, כותבים על זה ספרים, עושים סרטים, נותנים סדנאות על איך להשתלט על חיינו. הם מוכרים לנו משפטים כמו: "אם תרצו, זה יקרה." או "הכל תלוי בכם." אנחנו מקשיבים להם ומאמינים. אנחנו רוצים להאמין, אנחנו זקוקים למשפטים האלה, לקצה של חוט שיאפשר לנו לחוש תחילתו של תהליך בו אפשר להתחיל למצוא איזושהי שליטה על חיינו. איזו התפתלות. יש לי שכן שלאחר שנים שניסה בחוסר הצלחה להשתלט על גינתו הסוררת, היה מנקש את היבלית ועודר ומשקה והכל ללא הצלחה. לאחר כל השנים האלה, בא ושפך בטון על הכל. גינה זה עבדות, הוא אמר. מאז, הצליח להתפנות סוף-סוף למה שחשוב לו באמת.
ואני, בתוך כל הכאוס הזה, מנסה להערים על הגורל. מודיע מראש שאין לי שום יכולת להשתלט על דרך חיי, מחפש דרך חדשה, דרך אחרת. מחפש את השליטה על המצב התמידי של חוסר השליטה. אני שולט על חוסר השליטה של חיי, אני אומר ונהנה מההתחכמות שלי.
אני תמיד מביא את הדוגמה הזאת מתוך הספר של קאמי, "הזר". נקודת המפנה בסיפור הוא רגע הרצח. לא ברור למה, אבל הגיבור רוצח בחור ערבי על חוף הים. זהו רגע מאוד חשוב בעלילה כי הוא מביא לתפנית מכרעת. בסצינה, מתוארות תופעות טבע רגילות: המעין המפכה, השמש המסנוורת, החום. כאילו שכל אלה גרמו לגיבור לעשות משהו שהוא בכלל לא רצה, שכל גורמי הטבע הללו חברו יחדיו כדי לגרום לו לירות את היריה הראשונה. אבל מה שחשוב באמת הוא שלאחר שהבין מה עשה, רוקן הגיבור את המחסנית על הערבי. כאילו אמר: אומנם אין לי מושג למה עשיתי את מה שעשיתי ואין לי קשר לסיבות שהביאו אותי לעשות את מה שעשיתי אבל אני לוקח על זה אחריות.

אני חושב שהנוסחה שלי של שליטה על חוסר השליטה היא פתרון לידיעה הברורה שאין לי סיכוי להשתלט על חיי. הבעיה איתה היא שהיא לא עובדת במצבים שאין ברירה וצריך לעשות משהו, במצבים הדורשים ממך לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן, מצבים המאלצים אותך לצאת מהקונכיה החמה והנוחה שלך. במצבים האלה אני לא יודע מה קורה, אני לא יודע מה לעשות, אני מנסה לפתור בעיה ולא מצליח, להיפך, ככל שאני מנסה יותר, זה הולך ומתדרדר. אני מנסה וזה מתקלקל עוד יותר וכל מה שנותר הוא לחפש נתיב בריחה. בבקשה. אל תפריעו לי עכשיו. אני עסוק בלברוח וזה דורש ממני מאמץ רב. אז בבקשה מכם. אני יוצא ממצבים אלה תשוש, מיואש. אלה הרגעים המעטים שלאחריהם, כל מה שאני רוצה זה להיעלם, לחפור בור עמוק, עמוק ולהעלם לתוכו. אני לא כאן. לא הייתי כאן. אני מבקש סליחה. תמשיכו בלעדי, אל תשימו לב אלי, תנו לי למות בשקט. בבקשה.

ואז באה מישהי. מסיפור אחר. עם מילה טובה. או מבט. וזה עובר. הכוח חוזר. אין לי מושג למה. מה יש לי?

יום שבת, 24 באפריל 2010

על הכתיבה

אני לא יודע לכתוב למגירה. מעט מאוד עשיתי את זה. אני חושב שזה בעיקר כי אני רואה בכל מה שאני עושה סוג של דיאלוג. אני צריך קהל, יאמר מישהו. אולי כן ואולי לא. אני צריך תגובה. הציפיה שלי היא שמה שאכתוב יהיה תחילתו של מערכת יחסים ענפה עם הקורא.
בזמנו, הפסיכית אמרה לי: "תמיד תהיה לך בעיה לכתוב כי יש לך בעיה עם פרידה." יש משפטים שאני לא מבין עד הסוף אבל מכיוון שהם נשמעים טוב, אני שומר אותם. רק שבכל פעם שחזרתי על דבריה בפני מישהו, היה לו מבט של "איזה שטויות הוא מדבר אבל אני לא אגיד לו את זה". בכלל, ד', חברי הטוב, לא סבל את הפסיכית שלי והוא מבין במטפלים. הוא תמיד חשב שהיא לא יודעת את העבודה שלה, שביזבזתי אצלה כסף ושש שנים. אמרתי לו שהוא טועה. לא אמרתי לו שעל חלק מהטיפולים לא שילמתי כי לא היה לי כסף והיא לא התחשבנה איתי על זה.
זאת אחת הסיבות שפתחתי את הבלוג הזה, שתהיה לי תחושה (גם אם זו תחושה שקרית) שיש מישהו מהצד השני. מישהו שמקשיב. הבדידות אצלי, זאת בעיה אמיתית. הייתה תקופה שהחלטתי שאני רוצה להיות זאב בודד. אני חושב שהחזקתי מעמד קצת יותר מיומיים. מישהו מהמשפחה שלי, הלכנו ביחד לים, זה היה בתחילת התקופה הסטודנטיאלית שלי' סיפר לי שהחליט לא לצאת עם בחורות במשך שישה חודשים. הסתכלתי עליו בהערצה כאל אידיוט. שישה חודשים. בחיים לא.
הבעיה בבלוג הזה שאתה פותח את היצירה שלך לשיפוטו של הקהל הרחב ואני לא בטוח שאני מסוגל לזה.
הנה למשל, אני אוהב לצלם.
יום אחד גיליתי אתרים שבהם אתה יכול להעלות תמונות ולקבל תגובות מגולשים אחרים. באתר אחד פשוט סרבו לקבל תמונה אחרי תמונה משום איכותם הירודה. שלחתי להם מכתב נזעם והתנתקתי מהם. באתר שני, החזקתי מעט יותר זמן. הייתי מעלה תמונות וזוכה בתגובה לאדישותם המוחלטת של שאר הצלמים. או שהיו מתעלמים לחלוטין או שהיו כותבים הערות לקוניות. מעט מאוד תמונות זכו לתגובה. ניסיתי להתמיד, אמרתי לעצמי שחשוב לשמוע מאחרים מה הם חושבים. אבל אחרי שנה נשברתי. מספיק.
אני לא יודע לקבל הערות. אני כועס ואחר-כך מסתגר בתוך הקונכיה שלי ומבקש להיעלם.
ועוד משהו.
אחת הסיבות שעזבתי את המשחק הייתה ההבנה שאני שחקן בינוני. אם בינוני, אז לא. אחרי כמה שנים ששיחקתי את תפקידי ה"אומפה-אומפה" הרחק מאחור, אמרתי יפה תודה, ביי ולא להתראות.
שנאתי את הבמאים, שנאתי את המחזות, שנאתי את המנהלים. הייתי יושב ומקטר על האיכות הירודה ועל ההחלטות השגויות, מרים עיניים לשמיים כקדוש מעונה. עכשיו אני יודע: שנאתי בעיקר לקבל הערות.
הפעמים היחידות שנהניתי זה כאשר הייתי מעלה מחזות שלי. אבל זה אף-פעם באמת הצליח אז הפסקתי.
אז נשארה הכתיבה.
מצד אחד, כתבתי כמה מחזות שהצלחתי להעלות ואהבתי אותם.
מצד שני, לא הצלחתי בשום דבר מעבר לזה. יש לי כמה מחזות שאני מאוד אוהב וכבר כמעט עשר שנים שאני מנסה לעניין בהם אנשי מקצוע ואני מקבל תגובות קרות בלבד. חברים עוד מדברים איתי אחרי שהם קראו, מסבירים לי יפה למה הם לא טובים. אבל אחרים, אפילו לא טורחים להגיב, מגיבים בשתיקה מוחלטת. אם כתבת משהו לא טוב, תקבל מהתיאטרון מכתב סירוב מנומס. אם כתבת זבל, לא תזכה אפילו לתגובה. שם, אני נמצא.
(טורחים וטחורים הם מאותו שורש?)
אני חיי באימה. רק שזה לא יעלם לי. רק שמפה לא אברח כפי שברחתי מכל מציאות. אם גם מהכתיבה אני בורח, אני נשאר בלי כלום.
אני נמצא במן מצב של מגננה. לא מאפשר לעצמי להגיע למצב שבו אני מקבל ביקורת. כי ברגע שאבין שמה שאני עושה הוא בינוני, אני הולך.
אני כל-כך מקנא בעקשנים. אני כל-כך מקנא במי שלא נותנים לעובדות להשפיע עליהם, שממשיכים לעבוד ולנסות עד שלבסוף מכופפים את המציאות לפי רצונם. אם היה לי רק מעט מהיכולת הזו.
פעם, הפסיכית אמרה לי שהפחד של מי שמתחיל טיפול הוא לגלות שהוא משוגע. היא סיפרה לי את הסיפור על איש ההיי-טק שבנה בית. אשתו רצתה להפתיע אותו וביום שנגמרה הבניה, מבלי לומר לו, היא העבירה את כל החפצים מהבית הישן לבית החדש. האיש לא ידע מזה. הוא חזר לבית הישן לאחר יום עבודה וגילה בית ריק. הוא התיישב על הרצפה ועשה במכנסיים. מאותו רגע הפסיק לתפקד ובמצב הזה הגיע אליה. בגלל איזה אירוע שטותי, השגעון פרץ החוצה.
אמרתי לה שזה לא הפחד שלי. הפחד שלי שאחרי שנוריד את כל הכליפות, נגלה שיש שמה ריק. הפחד שלי הוא מהבינוניות, מהאדישות. אני מעדיף להיות מת מהלך מאשר להיות קורבן לאדישותה של הסביבה. אני כל-כך פוחד מזה שאני לא מעמיד את היכולת שלי למבחן. אני איש מאוד מוכשר שאוטוטו יפרוץ החוצה. אני בקרוב בן חמישים ועדיין מצליח להחזיק ב"אוטוטו".
העניין הוא שאני כבר לא כל-כך מצליח.
המזל היחיד שלי הוא שאני עדיין מנסה להערים על עצמי. למרות כל מה שאני כותב, אני עדיין קופץ למים הקרים. וכוס אמו כולם.
פעם, בקיבוץ, היו אומרים לי: "תכין קטע" לערב זה או אחר ותמיד הסכמתי. לא הייתי עושה כלום עד הרגע האחרון. זה היה משגע את ו', חברה שלי. היא ידעה שאני צריך להופיע בערב כלשהו וראתה שאני לא מתארגן והיא הייתה הופכת לצהובה ואני, רק ברגע האחרון הייתי מארגן עם עצמי איזשהו קטע. לפעמים זה היה עובד ולפעמים פחות. אף-פעם לא מתתי מזה. ניסיתי כמה פעמים לעבוד אחרת ולא הצלחתי. רק התחושה הקשה של הרגע האחרון מעוררת בי את מנגנון היצירה, רק התחושה של ה"אין ברירה" גורמת לי לפעול. לכן, אני משתדל תמיד להעמיד את עצמי בסיטואציות שמאלצות אותי לעבוד. אני לא יודע אחרת.

מישהי אמרה לי השבוע שאנחנו מוּנעים מהפחדים שלנו.

יום רביעי, 21 באפריל 2010

על השואה

אבא שלי אומנם בא מאירופה (נולד בברלין למשפחה פולנית שעקרה לאחר-מכן לצרפת) והוא היה שם בזמן המלחמה ההיא אבל הוא מעולם לא ראה עצמו כ"ניצול שואה" אלא כפליט מלחמה. הוא ומשפחתו בילו את המלחמה בבריחה ובסופו של דבר, רוב המשפחה שרדה את המלחמה. רק הסבא הזקן שלו שלא יכול היה להיטלטל בדרכים, בתו שנשארה לטפל בו והמשפחה שגרה בבלגיה הובלו למחנות ולא חזרו אך המשפחה הקרובה נשארה כולה בחיים. אני לא ידעתי כלום על כל זה. אבא שלי לא דיבר על הדברים האלה ולא בגלל שהוא לא רצה. הוא פשוט חשב שאין מה לספר. הסיפורים האלה שייכים מבחינתו לתקופה אחרת, לתקופה שלפני שהפך לישראלי, תקופה לא מעניינת מבחינתו.
זה היה רק כשהייתי בן שלושים או יותר, ישבנו על הגג בנחלאות והוא סיפר סיפור בריחה מדהים שהוא בתושייתו הרבה הציל את משפחתו. זאת הפעם הראשונה שהבנתי שלאבא שלי יש מה לספר. אחר-כך באו עוד סיפורים ובכל פעם, הוא סיפר קצת, עוד אנקדוטה עד שהתבהרה התמונה כולה.
עוד מעט יהיה בן שמונים.
אמרתי לו, אתה חייב לספר את הסיפור שלך. אין לי זמן, הוא ענה. אתה רוצה, אני אעזור, ניסיתי. אבל הוא התחמק. לא רצה. פעם סיפר את הסיפור לבחורה שכתבה את סיפור חייהם של מבוגרים בהתנדבות והיא כתבה סיכום לקוני בן ארבעה עמודים. זה אף-פעם לא הגיע ליותר מזה.
לקראת יום השואה פנתה אלי אחת המורות של הבת שלי ושאלה אם יש לנו ניצול במשפחה שיוכל לבוא לדבר. עניתי לה שאין אצלנו אנשים שהיו במחנות, שהמשפחה של אבי ברחה מהנאצים ולכן אין לנו מה לספר. היא הזדעזעה מההבחנה הזאת וענתה לי באופן שאינו משתמע לשני פנים שכל מי שסבל מהכיבוש הנאצי בצורה זו או אחרת הוא בעיניה ניצול שואה וביקשה לברר אם אבא שלי יהיה מוכן לבוא לספר את הסיפור שלו. שאלתי את הבת שלי אם זה מתאים לה שסבא שלה יבוא לבית-הספר והיא אמרה שכן. אז התקשרתי אליו. הוא חזר על זה שאין לו הרבה מה לספר. הפעלתי את הכלים הכבדים ואמרתי לו שזה לא בשבילי אלא בשביל הנכדה שלו, גם ערבתי את אמא שלי וידעתי שנגדה יהיה לו קשה. לבסוף הסכים. לילה לפני יום השואה, הוא התקשר. ביקש לא לבוא. אין לי מה להגיד, אמר, ואני גם לא יודע לעמוד מול קהל. זה מפחיד אותי. אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות את זה. הוא הבטיח. אנשים מחכים לו. הוא ניסה עוד קצת עד שנכנע.
בבוקר הוא הופיע עם אמא שלי. היא אמרה לי שהם עשו חזרות כדי שלא יתפזר בדיבורו ויתרכז בעיקר. נכנסנו לבית הספר והובילו אותנו לכיתה בה קיימו מן פאנל כזה עם ניצולים למיניהם, דור שני כמוני וגם דור שלישי בגיל של הבת שלי. המורה הנחתה את הפאנל, הצגנו את עצמנו, אבא שלי התרגש והחל לבכות, המנחה עברה לנגלה שניה של שאלות וראיתי שהיא מדלגת עלינו, אמא שלי שישבה בשורה הראשונה החלה להראות סימנים של עצבנות וניסתה לרמוז לאבא שלי בתנועות ידיים שאולי כדאי שיתפרץ לדיון ויגיד את מה שהתאמן במאמץ רב כל-כך להגיד. הרמתי את ידי, ביקשתי את רשות הדיבור וכשהיא ניתנה לי, אמרתי ש"אני חושב שעלינו לזכור שהשואה הוא לא רק סיפור של קורבנות אלא גם סיפור של גבורה. בשבילי," אמרתי, "השואה הוא סיפור הגבורה של אבא שלי." יש ספר צרפתי שאני אוהב את הכותרת שלו: La Gloire de mon Père של מרסל פניול. איך אפשר לתרגם את זה לעברית? נצחונו שלא אבי, אולי. אבל זה חסר ההוד וההדר. תהילתו של אבי? חסר בו מימד הזמן, הרגע הספציפי שזה קרה. פניתי אליו ואמרתי: "ספר את הסיפור שלך." הוא קודם כל תיקן את כל מה שאמרתי. מה שקרה לא קרה כפי שתיארתי ולא איפה שסיפרתי ואני אמרתי לעצמי, יא אללה. אני עוד מעט בן חמישים ועדיין, כשאבא שלי מתחיל לדבר, הדבר הראשון שאני רוצה הוא להיות הכי קטן שאפשר, להתחבא מתחת לשולחן, להיעלם. ואז הוא החל לספר את הסיפור, את סיפור הבריחה. סוף-סוף. תודה, אלוהים. תודה למורה של הבת שלי. סוף-סוף.
אחר-כך, ביקשו ממנו להשאר עוד, להכנס לכיתה של הבת שלי ו"לתת עדות". אני לא נשארתי. את שלי עשיתי לאותו יום. הבת שלי סיפרה שהוא היה כוכב, שהילדים לא נתנו לו ללכת מרוב שאלות, שבאו אליה ואמרו לה: "איזה סבא כיפי יש לך."
יש דברים שכל עוד אתה לא עושה, אתה לא יכול להמשיך הלאה וכשאתה סוף-סוף עושה אותם, אתה שואל את עצמך למה לעזאזל זה לקח לך את כל הזמן הזה. NEXT.

יום שני, 19 באפריל 2010

על סקס

יש נושאים שלא משנה איך תיגש אליהם, אתה מסתבך.
כמו סקס למשל.

בפנימיה היה איתנו בחור. ל'. גבוה, ג'ינג'י, ספורטאי. היה אלוף בזריקת כדור ברזל, אלוף בריצת מאה מטר, אלוף בקפיצה לרוחק (אולי לא במאה מטר). הוא היה דמות דומיננטית בפנימיה, לגבי בכל-אופן. למשל, יום אחד הוא גילה שאני לא מתקלח כל יום. באתי מצרפת. בבית בפאריס לא הייתה מקלחת. כולם היו הולכים פעם או פעמיים בשבוע למקלחות ציבוריות ואותי היו מקלחים במטבח הקטן. בשביל זה קנו צינור גומי קטן וגיגית. כך שגם בארץ נשארתי עם ההרגל הזה של להתקלח פעם בשבוע לקראת השבת. כשל' גילה את זה, הוא דאג שאתקלח כל יום והיה מפקח על זה באופן אישי. הוא גם לימד אותנו לצחצח שיניים מבלי להרטיב את המברשת. כולנו באנו עם ההרגל הזה מהבית של להרטיב את מברשת השיניים לפני שמורחים עליה משחה ומכניסים אותה לפה וזה מכיוון שהמשחה הייתה יבשה מדי. הוא הראה לנו שהרוק שלנו מרטיב את המברשת לא פחות טוב מהמים וכך המשחה פועלת על השיניים זמן רב יותר וטוב יותר. הוא גם תפס אותי יום אחד אוכל בהיחבא בשירותים. בפנימיה, לא הייתה פרטיות ולי נמאס להתחלק עם כולם בכל מה שהייתי קונה. אז פעם אחת, היעזתי וקניתי חפיסת שוקולד קטנה שתחבתי בלחמניה והלכתי לאכול את זה בשירותים. אני לא יודע איך אבל הוא קלט מה אני עושה, טיפס על השירותים שלידי וראה אותי אוכל מעל הקיר הנמוך שהפריד בין התאים. הוא לא סלח לי על זה. מאז, הפסקתי לקנות חפיסות שוקולד.
כך לימד את כולנו איך להיות ילדי פנימיה עצמאיים שאין להם הורים בסביבה שיפקחו עלינו עין. איש גדול-גוף, מן בריון טוב-לב. הוא היה מכסח לי את הצורה ואני הייתי צוחק בהנאה. כמו כולם, הערצתי אותו.
בסוף כיתה י' או בתחילת י"א, הוא גילה את המין השני וזה קצת חירפן אותו. מה זה קצת. הוא לא דיבר על שום דבר מלבד על הדבר הזה. סיפר בפרטי-פרטים מה שיעשה לכשיכיר בחורה, איך יתחיל ואיך ייזום ואיך כל הבחורות יפלו לרגליו משום בצועיו הבלתי-נשכחים. כבר לרובנו היו חברות והיינו נעלמים בפינות החשוכות של הפנימיה והוא המשיך בסיפוריו.
יום אחד, הגיע זורח לפנימיה. סיפר שבדרך הביתה, ישב באוטובוס ליד בחורה מבוגרת מאיתנו ויפייפיה. הוא "נרדם" על כתפה וכך החלו להתגפף עד שנגמר להם האוויר. מה שהיה שם... בסוף הנסיעה, הוא לקח את הטלפון שלה ונשבע שעוד יהיה המשך למה שהתחיל באוטובוס.  אחרי הסיפור הזה, ביליתי נסיעות מרובות הביתה בשינה על כתפיהן של נערות צעירות. רק שאני באמת הייתי נרדם וכשהייתי מתעורר, הייתי מגלה שאותה נערה עברה למקום אחר.
במוצאי שבת. היו מקרינים סרטים באולם הפנימיה. מביאים סרטים מהסתדרות העובדים. באחד מאותם מוצאי שבת, ישב ל' ליד נערה צעירה בשנתיים ועם כיבוי האורות באולם, להפתעת כולם, הם התנפלו האחד על השני ללא רחם. ההפתעה נבעה בעיקר מכיוון שהם ישבו פחות או יותר בשורה הראשונה ובאותו ערב, אף-אחד בפנימיה לא זכר על מה היה הסרט. באחת ההפסקות כאשר החליפו גלגל של הסרט, הוא ניגש לשירותים ואני רצתי אחריו לדבר איתו על זה שיירגע קצת כי כולם מסתכלים רק עליהם. היינו מול הברזים, הוא שתף את פניו האדומות מהתרגשות ואמר לי: "כן, כן." חזרנו לאולם, כיבו את האורות ועוד לא אמרנו ג'ק ול' ואותה נערה דחפו זה לזה ידיים ולשונות שלא כאן המקום לתאר את הפרטים.
בכל-אופן, כולם קצת לעגו לו לל' על איבוד העשתונות הזה בעקבות גילוי המיניות. בעיקר הנערות שבינינו. הן היו מקניטות אותו בלי סוף. ביום ההולדת שלו למשל, הן קנו לו ספר אדום עם צללית של גבר ללא חולצה על הכריכה והכותרת הייתה משהו כמו: "איך להיות הגבר המושלם". בספר הזה אפשר היה למצוא את כל סודות עינוג האשה, את כל מה שהיא אוהבת שאנחנו הגברים נעשה ובעיקר את מה שאסור לנו לעשות. זה היה בתקופה שיצאו כל הספרים האסורים האלה בעברית על מה שרצינו לדעת ולא העזנו לשאול והיה לזה המשך על מה שבאמת רצינו וממש לא העזנו ועל הסודות הכמוסים ביותר של מעשה האהבה. ל' לא ראה במתנה הזו הקנטה. להיפך, הוא התייחס לעניין ברצינות. עוד באותו יום ישב (או יותר נכון שכב) וקרא את כל הספר בעיון והצהיר לכל מי שרצה לשמוע שיש כאן הרבה מה ללמוד. אנחנו כולנו גחכנו אבל ברגע של' הניח את הספר, התנפלנו עליו כל הבנים ואחרי פחות משבוע, הספר היה מפורק ומקומט מרוב שימוש ושבוע אחר-כך נעלם.
מה אני זוכר מהספר:
1. הוא ציין באופן מדויק ומדעי את המקומות בגוף האשה הגורמים לה לעונג ואת המקומות שאין להתקרב אליהם. רשמתי לעצמי שעלי להצטייד בטושים בשני צבעים בפעמים הראשונות שאפגש עם בחורה כדי לסמן על גופה את כל המקומות הנזכרים לעייל עוד לפני שאגש אליה.
2. היו בספר עשרה תרגילים שעל המאהב המושלם לבצע. אחד מהם היה לפזר חפצים שונים על השולחן, לכבות את האור ולנסות ולזהות אותם בעזרת הידיים וזאת כדי להגביר את חוש המישוש (את התרגיל הזה עשיתי. זיהיתי את כל החפצים במדויק. היו שם: עט, מחדד, מחק וסרגל. לא שכחתי לבדוק היכן הם מונחים לפני שכיביתי את האור). התרגיל השני היה לרוץ במקום ולאט-לאט להרים את הברכיים יותר ויותר גבוה וזאת כדי שנדע לברוח מהר לכשהבעל הנבגד יופיע באמצע מעשה האהבים שלנו עם אשתו המושלמת והמתוסכלת. הרי, אנחנו מאהבים לטיניים ועלינו להתכונן לגרוע מכל.
3. עוד קביעה מדעית: האשה גומרת בפעם השלישית. לא היה לי צל צילו של מושג מהי כוונת הכותב במושג "פעם שלישית".

הנה אני מתקרב למקום שאני הולך להסתבך. אני אנסה לעבור אותו בשלום.

אצלנו בבית לא דיברו על מין. עוד בצרפת, הייתי אולי בן חמש, אולי יותר. הלכנו לבקר דודה וכשהיא פתחה את הדלת, גיליתי שיש לה בטן תפוחה מהריון מתקדם. שאלתי את אמא איך באים ילדים לעולם והיא קרצה לקרובת המשפחה ואמרה שאוכלים הרבה תפוחי-אדמה. אני זוכר את המבט המחייך של הדודה. ובזאת הסתכם החינוך המיני שלי.
יותר מאוחר, כשעלינו לארץ, זכיתי לראות סרטים כחולים. זה היה במקרנת סופר-שמונה ללא קול. הייתי בן שלוש-עשרה אולי. אני לא זוכר שזה היה מגרה במיוחד. זה היה יותר מסקרן, כאילו שאמרתי לעצמי, אה, אז זה מה שהגדולים עושים.
בסוף י"א, בטיול השנתי, התאהבתי בילדה. לא העזתי לפנות אליה אבל חבר שלי ז' שהיה בעל נסיון עם בחורות ותמיד רציתי ללמוד ממנו דחק בי לפנות אליה וזה מה שעשיתי באחת ההפסקות. קבענו שאבוא אליה הביתה באותו ערב. היא הייתה ירושלמית, אני פנימיסט. מהר מאוד הפכנו לחברים. הייתי בא אליה בשעות הצהריים המוקדמות, היינו לבד, לא מדברים הרבה, מגלים זה את גופו של זה. ויום אחד זה קרה. התחלנו בסלון ואז היא ביקשה לעבור לחדר, היא הלכה ראשונה ואני ניסיתי כמיטב יכולתי לדדות אחריה כשמכנסיי מופשלים מטה. לא רציתי להעלות אותם בחזרה כדי לא להתחיל הכל מהתחלה אך ההליכה הייתה באמת איטית ומגוחכת. נשכבנו על מיטתה, חזרתי ושיננתי לעצמי: "שלוש פעמים, שלוש פעמים..." קצת הלכתי לאיבוד, לא מצאתי מי הולך לאן ומי אמון על מה, לבסוף הדברים קרו קצת מעצמם, יצאתי ונכנסתי בדיוק שלוש פעמים ככתוב, זה לקח בין שניה לשניה וחצי וזהו. גמרתי.
אחרי-כן, הייתי צריך ללכת (מזל - מה עושים אחרי רגע שכזה?). היו לי חזרות למשהו. יצאתי החוצה, הייתה שעת ערביים, הסתובבתי ברחובות העיר, הבטתי בעץ מלבלב ואמרתי לו: "שלום עץ, עכשיו, כשאני אחרי, אתה נראה בעיניי שונה לגמרי." עברתי ליד איש זקן עם מגבעת והבטתי בו במבט של מי שעכשיו הצטרף לגילדה. אני גבר, אני גבר שבגברים, אני פר הרבעה, אני חיה רעה. בטח השארתי שם בבית נערה מפורקת מרוב הנאה. הרי, עשיתי את זה כמו בספרים: בדיוק שלוש פעמים.

עוד סיפור קטן על הפנימיה:
הגעתי לשם בכיתה ט'. אמרו לי, שאם אני אתגעגע אני אוכל לגשת לטלפון הציבורי, לחייג למרכזנית ולבקש ממנה לקשר אותי להורים על חשבונם. כבר בערב השבת הראשון עשיתי את זה. ניגשתי לטלפון, חייגתי למרכזנית וכשהיא ענתה, אמרתי שאני רוצה לדבר עם ההורים שלי בשיחת גוייבה. במה, היא שאלה? בשיחת גוייבה, עניתי. בהתחלה, היא לא הבינה על מה אני מדבר וכשקלטה את הטעות שלי, היא צחקה.

עוד אחד:
חוץ מזה שהעברית שלי לא מן הטובות, אני גם דיסלקט. יום אחד, לקחתי גרעין אבוקדו והנחתי אותו בקופסת קוטג' עם גפרורים כפי שראיתי את אבא שלי עושה. הנחתי את זה מתחת למנורת הלילה שלי. לא רציתי שיכבו את האור ולכן שמתי פתק על המנורה ועליו רשום: נא לא לחבוט את האור.

סיפור אחרון, אני נשבע:
באחת הפגישות של המחזור במועדון, דנו בנושא הפרטיות. בלהט הויכוח, אמרתי במלוא הרגש שאני לא מבין למה אני צריך לדפוק את הדלת לפני שאני נכנס לחדר. אחרי המשפט הזה, הסתיים הדיון.

יום חמישי, 8 באפריל 2010

קצת על אלוהים

או: מעט פילוסופיה בגרוש לשעות הצהריים המאוחרות.
או: על מה אני חושב כשאני יושב בשירותים...
מבוא
התמונה המלאה והשלמה של מציאות חיינו גדולה מכדי שנוכל לראות את כולה. על-כן כל-אחד מאיתנו בוחר בפיסה קטנה מהתמונה. ההחלטה באיזו פיסה להסתכל מושפעת מהרבה גורמים. היא יכולה להיות מושפעת מהתרבות שלנו, מהיכולת שלנו, מהאמונה שלנו או מכל דבר אחר.


אלוהים הוא מתווך
מכיוון שאנחנו לא יכולים להבין עד תום את הסובב אותנו, אנו נעזרים במתווך. אנו זקוקים לו כי אין לנו את הכלים להבין את מה שקורה לנו או סביבנו. אנחנו אומנם בעלי תבונה אבל זה מעט יותר מבעלי חיים. זה הכל. אנחנו עדיין רחוקים מהבנת העולם שבו אנו חיים וספק אם אי-פעם נבין. אלוהים מאפשר לנו למלא את החורים בהבנה שלנו. הוא לא תמיד נותן תשובות אבל הוא בהחלט מאפשר לנו לחיות עם מעט הידע שלנו. שאלות כמו "איך" ו"למה" תמיד מוצאות תשובות מסוג זה או אחר אצל האלוהים. השאלה היא אם זה מספק והבעיה הגדולה יותר שגם אלוהים זקוק למתווכים בינו לבינינו ולא תמיד אותם מתווכים ממלים את משימת נאמנה. הרי הם בסך הכל בני-אדם...


הוכחת האלוהים
אין הוכחה לקיומו של האלוהים כפי שאין הוכחה לאי-קיומו. השאלה אינה רלוונטית. זה לא חשוב אם הוא קיים או לא. חשובה השאלה מה הצורך שלנו בו.


לעזוב את אלוהים
אנחנו מנסים לעזוב אותו מהיום הראשון לקיומנו או מהיום הראשון לקיומו. אנחנו כמו ילד המבקש להשתחרר מאביו. אחת הדרכים היא לשנות את דמותו ובאמת, לאלוהים פנים רבות במהלך ההיסטוריה. הבעיה היא שאנחנו לא ממש מצליחים לעזוב אותו. אולי כי אנחנו מחפשים לו תחליפים והם מאכזבים. אחרי גל עזיבה שכזה, בא גל של חזרה. יש משהו טוב בקיומו של האלוהים, משהו מרגיע, מעודד. הוא מאפשר לנו לחיות את חיינו באופן נסבל ואחר-כך למות בשקט.


אחת האכזבות
אחת האכזבות הגדולות האחרונות (זאת אומרת, במאות האחרונות) הייתה המחשבה שהנה, אנחנו אוטוטו יודעים את סוד קיומנו וזאת בזכות הידע העצום שצברנו. והנה, עוד מעט לא נהיה זקוקים למתווך יותר. נסתדר לבד. אבל זה לא קורה. להיפך. הידע שצברנו רק חיזק את דבר קיומו של האל או את אי-היכולת שלנו להפיח את עובדת קיומו.


אלוהים מפחיד אותי
דברים איומים נעשים בשמו.


פעם...
פעם, אלוהים היה מדבר איתנו, עושה לנו ניסים. פעם, מזמן, הוא הביא איתו קידמה. הוא הביא את הכתב, הביא את המונותאיזם, הביא את המוסר ועוד דברים נפלאים אחרים. פעם, הוא גם עשה.
ואז הפסיק.
מאז, אנו מנסים לפרש את שתיקותו, את היעלמותו. מאז, הפרשנים שלו הפכו לאדונינו והם הפכו אותו לאל קנאי ונוקם. שתיקתו של האלוהים מזרה בנו אימה.


לפעמים...
לפעמים, ברגעים של יאוש, אני קורא לו, מבקש ממנו שיעזור לי לעבור את הרגעים הנוראים. ברגע, שאותם רגעים חולפים, אני שוכח ממנו.


למה אני לא מאמין בו
קודם כל, אני אוהב לישון בשבת.
שנית, יש לי בעיה בלנהל דו-שיח עם עצמי.
שלישית, אני לא אוהב שמישהו אחר אומר לי מה לעשות.
רביעית, אני חי בשלום עם חוסר הידיעה שלי. אני לא צריך למלא אותו בסיפורי מעשיות.
חמישית, אני פטליסט. זאת אומרת, אני לא מאמין שיש לי השפעה רבה על הגורל שלי. כך, שאין לי סיבה ממשית לנהל עם אלוהים כלשהו דו-שיח. אני נותן לו לעשות את מה שהוא עושה ומנסה להסתדר עם זה. עד כמה שאני יכול...


לילה טוב.

יום רביעי, 31 במרץ 2010

ועוד על שינוי...

תמיד, כשאני מלמד משחק, בשיעור הראשון, אני מסביר לתלמידים החדשים את הדבר הבא: הם כביכול באו לשיעורי משחק כדי ללמוד. אבל זה לא נכון. מה שהם באו לעשות הוא לא לעשות כלום, לא לגעת בכלום ולא לשנות כלום והדרישה שלהם ממני היא שאני אגיד להם כמה שהם מדהימים ובעצם, באמת אין לי מה ללמד אותם משום שהם פשוט מושלמים. התפקיד שלי, אני אומר להם, הוא לגרום להם כנגד רצונם לעבור שינוי בתכסיסים ובתחבולות.
תמיד, התלמידים מקשיבים לנאום הקטן הזה שלי בריכוז רב ומהנהנים כמבינים בדיוק על מה אני מדבר ומסמנים לי שאיתם, זה לא יקרה, איתם, זה יהיה אחרת לגמרי, איתם, אני אוכל לחולל את השינוי כבר בשיעור השני. ואז אני מבלה איתם שנה שלמה בה אני מנסה בתכסיסים ובתחבולות לגרום להם לשינוי המיוחל על-מנת שיתחילו להיות משהו שאפשר לקרוא לו "שחקן".
אנשים לא רוצים שינוי. אנשים פוחדים ממנו. אנשים מעדיפים את הרע הקיים על השינוי הלא-ידוע. רק אם הקיים יהפוך לבלתי-נסבל יוכל מישהו לעשות את השינוי המיוחל. אין דרך אחרת.
מתי יהיה שלום? כשבאמת יהיה פה רע.
ומה זה רע? משהו לחלוטין סובייקטיבי. משהו רע עבור האחד יכול להיות נסבל עבור האחר.
ועוד משהו:
בסיום הטיפול הראשון שלי, אמרה לי הפסיכית שמה שהיא עשתה עם בן-אדם רגיל בשלושה חודשים, איתי הייתה צריכה לעשות בשש שנים וגם לא סיימה.
אז תראו מי מדבר...

על שינוי

קניתי ספרים ישירות מהאתר של "הספריה החדשה". אל תקנה באינטרנט, אשתי אמרה. זה מסוכן. אפשר לחשוב. מה כבר יעשו עם כרטיס האשראי שלי. זה יצא הרבה יותר זול מאשר לקנות בחנות ובנוסף, קיבלתי כשי כתב-עת שלא הכרתי בשם אודיסיה בהוצאת האוניברסיטה העברית ובשיתוף עם חברת התרופות "טבע" (או להיפך). זה נראה לי כמו חיקוי של כתב העת "מחשבות" שאהבתי לאסוף ולא הצלחתי לקרוא. IBM היו מוציאים את זה וזה היה בעריכת צבי ינאי (זה עדיין קיים?). מן אוסף מאמרים של פרופסורים הפונים לקהל הרחב, שלא לומר להמון. אני אוהב את הדברים האלה. מעולם לא הצלחתי לקרוא מאמרים מדעיים או פילוסופיים. תמיד הייתי זקוק למתווך ביני לבין השפה הגבוהה והמקצועית של האקדמיה ולכן, מאמרים מסוג זה נועדו בדיוק לאנשים כמוני.
כתב העת מאוד יפה ומאוד מרשים והמאמרים נראים מבטיחים. הספקתי לקרוא רק את המבוא של העורך שמואל שם-טוב. אני קורא לאט כשאני מצביע על השורה שהגעתי אליה וממלמל בתנועות שפתיים כל הברה שאני מפצח. סיוט. בסדרה "הבלש המזמר" של דניס הופר שהקרינו בזמנו בטלוויזיה, הגיבור לעג לבחור צעיר ששכב לידו בבית החולים וקרא כך ספרים. "זה אני!" רציתי לצעוק, "זה אני."
במבוא מקונן שמואל שם-טוב על דעיכת המדע והאקדמיה בימינו. אין היום הערכה לידע באשר הוא אלא אם הוא קונקרטי או שהוא מביא לשגשוג. הוא כותב על הציפיות הגבוהות שהיו פעם מהמדע (שיהווה תחליף לדת למשל) ועם האכזבה, באה ההתרחקות. עכשיו, אנשים לא מצפים למצוא תשובות או פתרונות באקדמיה. מקסימום, הם מקווים למצוא מחשב יותר חזק או מכונה יותר יעילה אבל משמעות? את זה יחפשו בשדות אחרים.
בעצם, מה הוא אומר? שהשינויים המתרחשים לאחרונה סביב האקדמיה הם שליליים. ולי, זה הזכיר שורה של משפטים. הנה כמה מהם:
- החיים היום, זה לא מה שהיה פעם.
- הילדים של היום, אין להם ערכים כמו פעם.
- המוסיקה של היום, אי-אפשר לשמוע אותה.
- העולם הולך ומדרדר.
- היום, אנשים לא קוראים.
- הטמטום השתלט על העולם.
- האלימות השתלטה על העולם.
- האנשים היום רעים.
- פעם, הייתה סולידריות.
- אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי (את זה, כתב יהונתן גפן לאריק אינשטיין).
יש לי בעיה כאשר מדביקים ערך לשינוי כלשהו המתרחש סביבנו. העולם משתנה כל הזמן ואנחנו משתנים. האם זה טוב? האם זה רע? מי אנחנו שנדע? מה שבטוח שזה מפחיד. כן. אבל השאר? העמדה הזאת של מי שכביכול יודע מה טוב ומה רע ומה שטוב נמצא רק בעבר פשוט מקוממת. פעם מישהו אמר לי שההוכחה לאמיתות הדת היא ש"היתה טובה הרבה שנים להרבה אנשים". זאת אומרת שהערך של משהו נמדד על-פי מתי שהיה קיים ומתוך זה, כל דבר חדש חייב להיות רע.
שם-טוב מתלונן על היחס היום לאקדמיה ומתגעגע למה שהיה פעם כשפרופסור נחשב לאיש מעלה לעומת היום שהילדים-ידוענים הם הכוכבים.
הוא שוכח כמה פרטים קטנים. המדע נחשב תקופה ארוכה למחליפה של הדת וכך התייחסו אליו: כאל דבר ברור ומוחלט כפי שהייתה הדת לפניו. בין השאר (ואני מדגיש: בין השאר) התפיסה המדעית הזאת סייעה לא מעט בהעלאת השלטון הנאצי בגרמניה שעיגן כל דבר שאמר או עשה בטיעונים כביכול מדעיים. עוד דוגמה: הרבה שנים נחשבה הפסיכולוגיה והפסכיאטריה כמדע מדוייק ומוחלט. תחת הכותרת הזאת נעשו דברים איומים. הרבה אנשים ניצלו לרעה את מעמדה הרם של האקדמיה והרבה שטויות נעשו תחת מעטה של מדע.
המדע עשה צעדים אדירים במאה שעברה ויש גבול לכמה שבני-אדם מסוגלים להתקדם. גם היום.
יש לי דוגמה נהדרת לדבר הזה:
בתחילת שנות התשעים הסתובבתי בניו-יורק. הערצתי את אפל בזמנו. היה לי מחשב שלהם, הנייד הראשון והסתובבתי ברחובות ניו-יורק בחיפוש אחר שיפורים שאוכל להוסיף למחשב שלי. הגעתי לחנות אחת שמכרו שם אפל והיה שם מחשב חדש שלהם בתצוגה. הוא נקרא ניוטון. מחשב קטן שאפשר להחזיק ביד ולכתוב עליו בעט מיוחד והוא מזהה את הכתב שלך. אפשר לנהל איתו יומן ולכתוב תזכירים וכל מיני. אני זוכר שהם לא הצליחו למכור את הדבר הזה כי אף-אחד לא ידע מה לעשות עם הצעצוע הזה. עברו עשר-עשרים שנה ונמכרים מכשירים מהסוג הזה כמו לחמניות (אני מגזים).
המדע תמיד מתקדם הרבה יותר מהר ממה שאנו יכולים לקלוט. הפצצה האטומית היא עוד דוגמה לכך. מדע יכול להיות גם מסוכן, מפחיד, מנוכר. לכן, צריך לעצור מדי פעם, לתת להמון להתקדם עוד קצת כדי להמשיך להתקדם הלאה.
על-כן, היחס היום למדע הוא אולי רע אבל, הבה נודה, הוא גם טוב. כמו כל דבר.

יום שני, 29 במרץ 2010

על הצילום

אחרי הצבא, נסענו ו', י' ואני לאירופה. קנינו אוטו בהולנד ומשם המשכנו צפונה לנורבגיה. בהמבורג, נכנסתי לחנות צילום וקניתי תיק לציוד הצילום שלי וגם מעמד למצלמה בזמן שי' עמד בפינת אחת הרחובות וניגן במפוחית כדי לקבל כמה מעות מעוברים ושבים. חלק מהטיול עשינו במכונית וחלק גם הלכנו. אני סחבתי כמעט שלושים קילו על הגב אבל לא ויתרתי על המצלמה שלי. צילמתי המון. כבר אז ידעתי שכדי שייצאו תמונות סבירות, עלי לצלם הרבה. הייתי גומר סרט או שניים ליום. היום, בעידן הדיגיטלי, כולם עושים את זה: מצלמים הרבה וסתם. אבל אז, זה נחשב לתפיסה מקצועית של צילום; לצלם שוט אחרי שוט עד שמרגישים שיש תמונה אחת מוצלחת.
טיפסנו על ההרים הגבוהים של נורבגיה. הרגשתי כמו בשיעור גיאוגרפיה: עלינו לצד מפל מים עד שהגענו לאגם, עקפנו אותו כדי להגיע לעוד מפל שיש לטפס לצידו עד שהגענו לאגם נוסף וכך הלאה עד שהגענו אל האגם הגבוה ביותר שהיה גם קפוא. אני זוכר איך הרגשנו דבילים בגלל המים. א. פחדנו לצאת בלי מימיות. הרגל מהארץ. ואחרי מאה מטר קלטנו שיש דבר אחד שממש לא חסר בנורבגיה וזה מים נקיים לשתייה. כך ששפכנו את כל המים המיותרים שהיה עלינו. ב. כשהגענו לנחל הראשון שהיה עלינו לחצות, הורדנו את התרמילים, התיישבנו והורדנו נעליים, גרביים, קיפלנו מכנסיים ועברנו בזהירות כדי שלא ניפול למים הקפואים. אחרי הנחל, ייבשנו את הרגליים במגבת, גרבנו ונעלנו. ואז, אחרי חמישה מטרים, גילינו עוד נחל. שוב עברנו על כל הטקס ובסיומו, גרבנו, נעלנו וכו'. הלכנו עוד חמישה מטרים וכמובן שהגענו לעוד נחל קטן וחמוד... בקיצור אחרי שלוש או ארבע פעמים, כבר לא הורדנו כלום והרטבנו מכנסיים, נעליים וגרביים.
באחד הימים, הגענו למישור גבוה, אני הייתי עסוק בעינייני מצלמה כהרגלי וי' דאג כל הזמן לעלות על צוקים ובכך לבדוק את מידת הפחד שלו. זה היה ליד אחד המפלים הגבוהים בנורבגיה. זה די עיצבן אותי ואת ו' המשחק של י' עם המוות. רצינו שהוא יפסיק כבר אבל לא אמרנו כלום. כשהוא ראה אותי עם המצלמה, י' העיר לי שבזמן שאני מצלם, אני לא חווה. אני רק מתעד, עומד מהצד, מבחוץ אפילו ובכך, אני מפסיד את מטרת הטיול: את החוויה (את המסקנה הזאת, אני הסקתי).

השבוע, הלכתי לצלם אירוע ונזכרתי בסיפור הזה. ניסיתי לצלם אנשים שלא רצו שאצלם אותם. עיצבן אותי משחק החתול והעכבר שהייתי צריך לנהל איתם. יש משהו לא ברור בקטע הזה של מתבגרות, ילדים וגם מבוגרים שאומרים לעצמם וגם לאחרים שהם "לא אוהבים להצטלם". כאילו שהם מעבר לזה, כאילו שהסיטואציה הנרקסיסטית הזאת בה הם מתבקשים להיענות לצורך להנציח אותם הוא מתחת לכבודם. הרי, אנחנו מעבר לגשמי, מעבר לפשטני. אנחנו לא תמונה על נייר, אנחנו עמוקים יותר. לא יודע. אולי לאנשים פשוט לא נוח עם עצמם והם מבקשים שלא להנציח את המצוקה הזאת שלהם.
מישהו נעצר לידי והעיר שגילה לאחרונה שאין לו כמעט תמונות שלו ושל המשפחה וזה הטריד אותו. ניצלתי את המצב ואמרתי לו שאני עוסק בזכרון, שיש מי שעוסק בחוויה ויש מי שעוסק בזכרון. זה היה מוזר. זה כאילו שהמשכתי שיחה עם י' מלפני כמעט שלושים שנה. שאלתי אותו: מה חשוב יותר? החוויה או הזכרון?
הוא לא ידע לענות ואני גם הבנתי שאני שואל אותו שאלה דבילית, שאני מבקש תשובה קצרה ונחרצת לשאלה שאין עליה תשובה בכלל.
פעם, מזמן, אמרתי לעצמי שאני לא יודע לחיות. על-כן, אחיה לצד החיים. אהיה שחקן, אהיה אומן, אצלם. אתעד את חייהם של אחרים, אחיה את חייהם של אחרים. ואז, התחתנתי והקמתי משפחה. כנראה ששכחתי את ההחלטה הזאת שלי. לא צילמתי אותה כדי שאוכל לתלות אותה באופן ברור על הקיר.
וזה בדיוק העניין: אני מצלם את האחרים ואין מי שמצלם אותי...

יום רביעי, 3 במרץ 2010

זכרון ראשון

אני חושב שהייתי בסביבות גיל שלוש. ישבתי על ברכיה של אחותי בת השמונה. הפנים היו לכיוון הקיר. תחבתי את האצבע לחור שנוצר בקיר וביקשתי להגדיל אותו.
אחר-כך, באו צבעים וצבעו לנו את הבית. מכיוון שבצרפתית המקצועות צבעי וצייר הם אותו שם, לא הופתעתי כאשר אחד מהם צייר לאחותי ציור ובו מיקי מאוס צונח על פאריס וברקע מגדל אייפל. הערצתי אותו.

* בכל בוקר, אני קם מתוך החלטה שאת היום אחיה כאילו אין מחר. אחרי הקפה הראשון, אני מבין שזה בלתי-אפשרי. לא בחיים האלה.

* בלילה, אני שואל את עצמי מה מפחיד אותי כל-כך.

* אני חיי בתוך כלוב. אין לי מושג ממה הוא עשוי.

* מאז יצא לפנסיה, הפך אבא שלי לאדם רגוע יותר. אני חושב שזה מכיוון שהצליח סוף כל סוף להפתר מהציפיה. הציפיה תמיד הרגה אותו.

יום ראשון, 14 בפברואר 2010

חלמתי חלום

זה קרה לפני כמה זמן. חלמתי חלום נעים. אני זוכר שלא רציתי להתעורר אבל לא הצלחתי לדחות את הקץ בהרבה. נדיר שאני זוכר חלומות. נדיר עוד יותר שהחלומות שאני זוכר הם נעימים. והנה, זה קרה לפני כמה ימים. חלמתי שאני חוזר לעבוד ביקב. כולם שם נחמדים אלי. הבעלים בא ומספר אותי. יש לי שיער מתולתל וארוך המגיע עד לתחת והוא מספר מן תספורת עגולה. אנחנו בחוץ והשמש זורחת ונעימה. אשתו של בעל היקב מסתכלת עלינו בהנאה, היא אוהבת את התוצאה. היקב לא נמצא בהרים כפי שהוא נמצא במציאות אלא במישור שעליו פרוסות מדשאות אינסופיות. הנוף מזכיר את הקיבוץ בנגב בו שהיתי.
התעוררתי בצער ושאלתי את עצמי מה פירוש החלום הזה. הרי, איני מתגעגע ליקב, הבעלים שם היו קשים והעבודה לא נעימה. נזכרתי שיום קודם נכנסתי לחנות יינות וקניתי בקבוק. שאלתי את המוכר לשלומו והוא חייך אלי.

יום ראשון, 31 בינואר 2010

הנה משהו שלא סיפרתי

יש מן סיפורים כאלה שיושבים אצלך ואתה מת לספר אותם רק שאתה לא מוצא את ההזדמנות. אז הנה אחד מהם:
לפני כמה זמן היה סרט תעודי בטלוויזיה על קבוצת ישראלים שנסעו להודו לאיזו גורוית הנודעת בכוחותיה לרפא אנשים בעזרת החיבוק. בקבוצה היה זוג שהאשה דיברה לרוב והבעל שתק. מן איש מתוק ושותק. במהלך הסרט, התוודענו לגיבורים והסתבר שהאשה עושה חוקנים לפרנסתה ושהם הכירו כאשר הבחור בא אליה לטיפול...
אני יודע שאנחנו חיים במן עידן שכזה בו יש פתיחות רבה לכל בעיקר אם אתה גר בתל-אביב שבה יש נסיון נואש להראות כעיר מפותחת ומודרנית. ובכל זאת, אני מתאר לעצמי את הסיטואציה. הבחור הביישן מגיע אליה לטיפול. הוא קיבל עליה המלצות חמות מאיזה עמית לעבודה. העמית סיפר איך שהטיפול הזה שיחרר אותו ממיני מועקות ומצוקות, שמאז הטיפול, הוא מרגיש חופשי יותר, קל יותר, שמח יותר. שהטיפול שחרר אותו מהרבה דיעות קדומות ושעכשיו, הוא מסתכל על החיים באופן אחר, באופן בוגר יותר, אחראי יותר, שמח, שהטיפול נראה במבט ראשון ארצי אבל זהו בעצם טיפול רוחני במהותו. כך מתערבבים להם הפכים. עוד דוגמה ליין וליאנג.
בתחילה, הבחור הזדעזע. לאחר מכן, התעוררה בו מן סקרנות. לבסוף הסכים שגם לו לא תזיק איזושהי תחושת שחרור אם גופנית ואם נפשית. ובעיקר קיווה שהטיפול ישחרר אותו לכמה רגעים מאותה תחושת בדידות המלווה אותו מאז שעלה לארץ מארצות הכפור והחליט להשתקע בעיר תל-אביב.
בכל אופן, לאחר היסוסים רבים ולאחר לילה קשה במיוחד בו נאלץ שוב ושוב לרוץ לשירותים וזאת עקב ארוחה מעוררת תהיות במזנון מהיר, אזר בחורנו אומץ וביקש את מספר הטלפון של אותה מטפלת אגדית ומיד התקשר אליה כדי שלא יתחרט עוד לפני המעשה.
להפתעתו, נקבע הביקור כבר ליום המחרת. הוא לא ידע שהיא הייתה עוד חדשה בתחום, שהלקוחות עדיין היו מועטים והחשבונות הלכו ותפחו. הוא לא ידע שגם היא חשה בדידות קשה, בדידות מסוג אחר, בדידות של אדם החש אחר, אינו שייך, שבילה את רוב זמנו בלחפש ללא הצלחה אחר קבוצת השתייכות וכך הגיעה אל החוקן.
תמיד סיקרנו אותה תורות המזרח, מצאה בהם אמת, תום, פשטות שלא מצאה בשום מקום אחר. מצאה במקומות הרחוקים, האקזוטיים הללו אנשים כמוה, שונים, מחפשים, שואלים. רצתה ללמוד רפואה סינית, הייתה מוכנה להתפשר על דיקור ואפילו על שיא-צו אלא שקורסים אלה היו יקרים מדי וארוכים מדי ומעולם לא היו לה לא את הממון ולא את אורך הרוח לדברים מסוג זה. בחיפושיה אחר תחום עיסוק שגם יהיה בו ערך וגם פרנסה, הגיעה אל תחום החוקן ומשום מה, מבלי שידעה למה, מיד התחברה אל הנושא. לאחר שכבר למדה את הדבר והשתפשפה מעט, כבר יכלה להגיד שיש בעיסוק הזה גם חושניות וגם חיבור בלתי-אמצעי אל אנשים שונים שדרך יציאותיהם ניתן ללמוד ללא מסננים או מחסומים עליהם ועל אישיותם.
בקיצור, שני האנשים האלה, שני האנשים הבודדים האלה נפגשו אצלה בקליניקה שבעצם היה חדר השינה שלה שהוסב במשך היום לחדר טיפולים וברגע שהחדירה את הצינורית וראתה מה שיוצא מתוך ישבנו של הלקוח הזה, ידעה שזהו האיש שנועד לה. איך ידעה? ידעה כי כל חייה חיכתה לרגע הזה. ידעה כי ברגע שנכנס אל החדר, מה שתפס אותה הוא דווקא מבטו שזעק לעזרה. ידעה כי זה מה שרצתה וזה מה שהחליטה.
לאחר שסיימה את הטיפול, היא שטפה ארוכות את ידיה, המתינה בסבלנות שהבחור יקום על רגליו, ניגשה אליו וחיבקה אותו כפי שמעולם לא חיבקה איש, כפי שמעולם לא חיבקו אותו. מאותו יום, לא נפרדו יותר. זאת אומרת, הוא המשיך בכל בוקר  ללכת לעבודתו והיא המשיכה לדחוף צינורות לעכוזיהם של זרים. אך בערב, לכשחזר הוא מעבודתו, החדר הזה היה שלהם בלבד.
סוף.

יום ראשון, 24 בינואר 2010

סיפור שסיפרתי לבתי

זה היה בכיתה ו' או ז'. המחנכת שלי קלטה שאני יודע לצייר. היא אמרה לי "אולי תצייר ציור של פרחי הארץ? עוד מעט זה הנושא שלנו בשיעורי הטבע." היא נתנה לי חוברת עם ציורי פרחים ובריסטול לבן. לקחתי את הכל הביתה ושכחתי מזה.
אחרי חודש, חודשיים או שלוש, היא שאלה "נו. מה קורה עם הפוסטר? כבר אביב ועוד מעט אנחנו גומרים את הנושא." הגעתי הביתה ובלחץ, הוצאתי את הבריסטול ופרסתי אותו על השולחן העגול של המטבח. אני זוכר את אבא שלי לידי. אני זוכר אותו במצוקה גדולה. הסתכלתי על הציורים בחוברת ושירבבתי כמה ציורים. אחרי חמש דקות, גילגלתי חזרה את הבריסטול.
למחרת, לקחתי את הבריסטול לכיתה, המורה פרסה אותו לפניה ואמרה: "עכשיו, אני מבינה למה זה לקח לך כל-כך הרבה זמן. מדהים."
שכבתי במיטה לצד בתי וסיפרתי לה את כל זה. שנינו צחקנו כל-כך. מה-זה נהנינו מהסיפור הזה על האבא הגדול הכל יכול.
הבוקר התקשר אלי ז' ושאל מה עם המחזה. אמרתי לו שאני מתקדם. שעוד מעט אני שולח לו חומר...

יום רביעי, 13 בינואר 2010

לשמור על עצמי (המשך)

הנה, זה קורה שוב.
אני מגיע לאופנוע אחרי עוד יום עבודה ומגלה דוח של העיריה על סך 500 ש"ח. יש לעיריה עניין עם האופנועים לאחרונה. כבר הזהירו אותי מפני הפקחים. בגלל זה מצאתי מקום שחשבתי שהוא בסדר. הסעיף שעליו הואשמתי היה חניה על המדרכה במקום שאינו מיועד לאופנועים. איפה בדיוק יש מקומות המיועדים לחניית אופנועים במרכז העיר ירושלים? אין לי צל של מושג.
יצאתי לכיוון בית-החולים, הייתי אמור להפגש עם הרופא שניתח אותי כדי שיבדוק את הברך ויוריד את התפרים. הייתי באיחור.
השתלבתי בתנועה העמוסה לכיוון הר הצופים. היה שלב שבו נסעתי בין שתי מכוניות, השמאלית לא ראתה אותי וכמעט ודרסה אותי. לאחר מכן, הייתי צריך לפנות ימינה ומשם בא אוטו אחר וכמעט נכנס בי. ברגע האחרון, התחמקתי. הנהג פתח את החלון וצעק לעברי: "בא לך למות היום?" אחר-כך, צעק משהו כמו: "אם אתה רוצה, אני..." את השאר לא שמעתי.
בכניסה לבית החולים, חתכתי מיניבוס שרצה לעשות שם פרסה. צפרתי כדי להזהיר אותו והנהג צעק לעברי משהו בערבית וכשקלט שאני לא מבין, צעק "חמור!"
החנתי את האופנוע בבית-החולים, במקום שנראה לי בסדר. אני חושב.
חשבתי על זה שאם הייתי רואה את אותו פקח שנתן לי את הדוח, הייתי הורג אותו בו במקום, ושאולי אחרי הביקור אצל הרופא, אקח את האופנוע ואברח מכאן. אברח פעם אחת ולתמיד ולא אחזור.
נכנסתי לרופא והוא היה עסוק בלהכתיב לבחורה שישבה לידו את תוצאות הבדיקה הקודמת. הוא אמר לי: "אנחנו אמנם עסוקים כרגע אבל אתה יכול לשבת ולהמתין כמה רגעים." התיישבתי מולם והמתנתי בסבלנות. נזכרתי שכבר קרה לי שחיכיתי לרופא הזה יום שלם. ואז הרימה הבחורה את עיניה והביטה בי. עיניה היו כחולות וגדולות, מבטה טוב ודואג.
אינני יודע את שמה.

יום שני, 11 בינואר 2010

זה תמיד תופס אותי לא מוכן

זה כבר שנים שאני עובד על עצמי. אני זוכר את המטפלת מסבירה לי: "תראה. דמיין שאתה הולך למסיבה, יש לך מצב רוח טוב, אתה בא לחגוג. בכניסה, אתה פוגש מישהי שאומרת לך 'אילן. מה קרה לך? אתה נראה רע היום.' ומאותו רגע, רע לך. אתה לא יודע למה. אתה רוצה הביתה.
- למה רע לי?
- כי ההערה שלה הטרידה אותך. היא פגעה בך אפילו שקשה לך להבין למה. זה כאילו שאתה אומר לעצמך: 'למה אני נראה רע כשאני מרגיש טוב? מה לא בסדר בי?'
- מה לא בסדר בי.
- זה לא שהיא התכוונה לפגוע, זה לא שמה שאמרה היה פוגע אבל היא אמרה את הדבר הלא נכון שהגיע למקום הלא נכון. אתה מבין?
- כן. אני חושב. אז מה עושים?
- בשביל זה המציאו את האסרטיביות.
- שזה?
- שזה לא לאפשר לכל אחד לחדור לתוך המרחב הפרטי שלך.
- הבנתי. לשמור על עצמי. אני צריך ללמוד איך להתגונן מחולירות שבאים מבחוץ.
- בערך. כן.
- ואיך עושים את זה? נגיד, אני במסיבה ואני מרגיש נפלא ובא לי לחגוג ובאה איזו פקצה ואומרת לי משהו על איך שאני נראה רע היום...
- אני לא יודע על מה את מדברת. אני מרגיש מצוין.
- אני מרגיש מצוין."
יש אנשים שיש להם את זה באופן טבעי, שיודעים לשמור על עצמם ויש אנשים כמוני שצריכים לעבוד על זה, אנשים שחיים עם חלונות ודלתות פתוחים וזה יכול לבלבל את הסובבים אותם. הם חושבים שהם יכולים להכנס ולעשות כבתוך שלהם וזה לא.
טוב. כל ההקדמה הארוכה הזאת כדי לספר את הסיפור הדבילי הבא: הלכנו לאכול במסעדה. לאחר הארוחה, ביקשנו את החשבון ושילמנו. חיכיתי שיחזירו את הכרטיס, ראיתי שהעניין מתעכב, השארתי טיפ על השולחן, ניגשתי למלצרית שהייתה בדרכה אלי, חתמתי על השובר והמשכתי בדרכי החוצה. ראיתי שהיא מסתכלת על השובר ואז, היא רצה אלי ואמרה בקול רם כדי שכל הסובבים ישמעו: "אתה יודע, התשלום לא כולל טיפ." היא אמרה את זה בתוקפנות הנדרשת. מצד אחד, היא רק מציינת עובדה ומצד שני, היא מעמידה אותי במקום הראוי לי. אני כמו אידיוט, הסתכלתי עליה המום ואמרתי לה בהתנצלות שאת הטיפ, השארתי על השולחן. הייתי על סף דמעות. אלוהים יודע למה. "אה," אמרה וחזרה לעיסוקיה. ואני נשארתי במקום ואמרתי לעצמי, שיט. עוד פעם תפסו אותי לא מוכן.

יום רביעי, 6 בינואר 2010

מייזלר

בעיתון סוף השבוע, כתבו רבות על קאמי שמלאו 50 שנה למותו או משהו כזה. דיברו הרבה על המורה המיתולוגי שבזכותו הגיע קאמי לאן שהגיע. נזכרתי במייזלר.
מייזלר היה המנהל האגדי של בויאר. הוא זה שהקים אותו ורוחו שרתה בכל. הוא היה מן מנהל על גם של הפנימיה וגם של בית-הספר. אני סיימתי את היסודי עם שלושה שליליים. צריך באמת להשתדל כדי לסיים את היסודי עם ציונים כאלה. בבת-ים, שום בית-ספר לא רצה אותי. שלחו אותי לעמל או לאורט. העתיד נראה די רע. למזלי, אחותי הגדולה למדה בזמנו באוניברסיטה של ירושלים והכירה בחורה שהייתה מדריכה בבויאר. כך הגעתי לשם. עשיתי מבחני כניסה, באתי לראיון עם אבא שלי. אני זוכר שדיברו איתי מעט באנגלית ולהפתעתי קיבלו אותי. כך הצילו אותי. מייזלר הציל אותי. לקח תלמיד נכשל לפנימיית המחוננים שלו.
אחרי שנים רבות. ראיתי אותו במסעדה. הוא היה זקן על כיסא גלגלים, כבר מזמן עזב את בויאר. ראיתי שהוא מזהה אותי אבל התביישתי לגשת אליו וכך יצאתי את המסעדה מבלי לפנות אליו. אחרי זמן קצר, מייזלר לקח את האוטו כדי למות ביער. נמאסה עליו הזקנה ואני כמו אידיוט אפילו לא עצרתי לרגע לומר שלום ותודה.

דברים שעלי לעשות היום

1. לבדוק את חשבון הבנק שלי.
2. להוציא בשר לצהריים.
3. לכתוב.
עשיתי הכל הבוקר חוץ מכל זה.

יום ראשון, 3 בינואר 2010

רשימות ישנות

אני מבטיח שזאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה, מוציא מהארון כתבים ישנים ומפרסם אותם כאן. זאת לא המטרה. אבל הנה, נזכרתי בשכנה. אמרתי לה; "בואי נעשה משהו ביחד. אני אכתוב ואת תאיירי." היא אמרה; "בסדר". אני כתבתי ובזה הסתיים שיתוף הפעולה בינינו. אשמח אם מישהו יקח את זה ויעשה עם זה משהו. אני פתוח להצעות. הנה אחד הסיפורים:

אשה בודדה מביטה במראה


אשה בודדה מביטה במראה.
מה היא רואה?
את העייפות, את השנים, את התקווה.
אתמול, המתינה לטלפון שלא בא.
אם לפחות היה מתקשר.
אומר מילה.
אומר סליחה.
לא התכוון.
ככה יצא.
או להיפך,
אני רוצה הכל.
אני רוצה אותך.
או שאולי,
זונה.
שרמוטה.
הגיע לך.
אבל כלום.
אף מילה.
שקט.
אין דבר נורא יותר מהשקט.

על מלאכת הכתיבה (שוב)

אדם יושב וכותב ומחפש את עצמו, מחפש את הסגנון שלו, את השפה שלו, את הייחודיות שלו. תחילה, הוא יכול להעתיק מסופרים שהוא מעריך, הוא יכול לנסות טכניקות שונות. אני משווה סופר לזמר. לוקח זמן עד שהוא מוצא את עצמו במימד הזר הזה ואם הוא מוצא, זה רק כדי לחפש את עצמו שוב בכל פעם מחדש. לפעמים, החיפוש נערך שנים, לפעמים, הוא נערך תקופה קצרה ויש מי שהחיפוש אצלם לא נערך כלל. אני נזכר שוב בסליירי שקינא למוצרט וניסה להבין מניין באה הגאונות הזו ולא מצא פתרון. אין תשובה לשאלה הגדולה מניין מביא היוצר את החומרים שלו, למה האחד מצליח לגעת בנו והשני לא, למה האחד נראה כגאון והשני כהזוי. כל מה שעליך לעשות הוא להמשיך ולנסות. הרבה מהיוצרים החשובים נתפסו בתקופתם כחולי-נפש, כלא רלוונטיים, כפרזיטים ובכל-זאת המשיכו במלאכתם. כמה מאיתנו מוכנים להתפס כטיפשים רק למען מילוי דף ריק במילים? לא הרבה.