אני חושב שהייתי בסביבות גיל שלוש. ישבתי על ברכיה של אחותי בת השמונה. הפנים היו לכיוון הקיר. תחבתי את האצבע לחור שנוצר בקיר וביקשתי להגדיל אותו.
אחר-כך, באו צבעים וצבעו לנו את הבית. מכיוון שבצרפתית המקצועות צבעי וצייר הם אותו שם, לא הופתעתי כאשר אחד מהם צייר לאחותי ציור ובו מיקי מאוס צונח על פאריס וברקע מגדל אייפל. הערצתי אותו.
* בכל בוקר, אני קם מתוך החלטה שאת היום אחיה כאילו אין מחר. אחרי הקפה הראשון, אני מבין שזה בלתי-אפשרי. לא בחיים האלה.
* בלילה, אני שואל את עצמי מה מפחיד אותי כל-כך.
* אני חיי בתוך כלוב. אין לי מושג ממה הוא עשוי.
* מאז יצא לפנסיה, הפך אבא שלי לאדם רגוע יותר. אני חושב שזה מכיוון שהצליח סוף כל סוף להפתר מהציפיה. הציפיה תמיד הרגה אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה