הבוקר שוב נזכרתי במילים האלמותיות של ז'ירודו (Giraudoux): "איזו אהבה חשים אלה הנישאים לנשים שהם לא אוהבים, איזו שמחה מרגישים מי שנטשו את האשה לה הם סוגדים לאחר בילוי קצר במחיצתה. איזו הערצה חשים הורים לילד מכוער."
בכל פעם שמישהו מבקש ממני להכין משהו קטן לאיזשהו אירוע, אני שולף את המונולוג הזה של ז'ירודו: "קינת הגנן" שמופיע בעיבוד שהוא כתב למחזה של אלקטרה. אני מאוד אוהב את המונולוג הזה וישבתי לפני כמה שנים ותרגמתי אותו לעברית ומאז, אני קורא אותו שוב ושוב בכל אירוע מזדמן אבל תמיד, בזמן שאני קורא, אני קולט שזה לא עובד, שבעצם... לא משהו הז'ירודו הזה. זאת אומרת... בסדר... אבל לא יותר מזה. קהל השומעים מנומס, אומר שזה יפה אבל הם לא באמת מתכוונים, הם לא ממש מבינים מה הקטע שלי עם המילים האלה. אבל אותי, זה מחזיר בכל פעם ליום ההוא, בשנה ב' בבית-צבי. עבדנו על טרגדיות יווניות באותה שנה. ניקול ביימה את אלקטרה ואני שיחקתי את האיכר, תפקיד בלי משמעות. יושב כל ההצגה על הבמה ומחכה. הייתי מוצא את עצמי משחק עם החול שעליו ישבתי וחלק מהקהל מתעניין יותר ביצירות שיצרתי בחול מהטרגדיה שהתרחשה על הבמה. מישהו כבר אמר לאחר אחת ההצגות: "זה מפריע". הצגה ארוכה ומדכאת. באיזשהו שלב בחזרות, ניקול התלבטה אם להוסיף את המונולוג ההוא של ז'ירודו. היא ביקשה ממני למצוא אותו בצרפתית ושנינו ישבנו בחדר המורים, חדר בגודל של תא שירותים. ישבתי מולה, יכולתי להריח את הנשימות שלה מלאות העשן והקראתי לה את הטקסט. הצרפתית שלי חלודה ולא הבנתי חצי ממה שקראתי אבל בסיום הקריאה, הרמתי את המבט ומצאתי את ניקול בוכה. הצרפתיה הקטנה והשברירית שהלכה לאיבוד בארץ הקשה הזאת יושבת מולי עם דמעות זולגות בעיניים. מה כבר אמרתי, לא הבנתי. מה היה שם? אז זהו, מאותו יום, אני משחזר שוב ושוב את הרגע, מחפש את הפספוס שהיה בחדר הקטן ההוא אבל זה לא עוזר. החיים הם פספוס, הולכים ומתחמקים לך מבין הידיים וזה לא נהיה קל עם השנים. להיפך. אתה חושב שאתה מבין יותר ומגלה שאתה לא מבין כלום, מאמין שאתה לומד להסתדר יותר ומגיע לרגעים של יאוש שלא הכרת קודם. הכל אבוד, כן. הכל אבוד.
וכך מסתיימת קינתו של הגנן של ז'ירודו:
"זאת הסיבה שהבוקר (אני בטוח שאם הייתי מבקש, השמיים היו נענים לי), יש נס מוכן הממתין, ממתין להראות לכם רשום בשמיים, או לחזור כהד על משפטי, משפטו של העזוב והבודד: שמחה ואהבה. אם אתם רוצים, אני יכול לבקש. אני בטוח ממש כפי שאני עומד כאן עכשיו, שקול מלמעלה יענה, שרמקולים ומגברים ורעמו של האלוהים, אלוהים, לדרישתי, מחזיק אותם מוכנים, על-מנת לצעוק על-פי פקודתי: שמחה ואהבה. אבל, קודם-כל, למען הסדר הטוב, אין זה מתפקידו של גנן לדרוש מאלוהים את המבול. אפילו אם זה מבול של חיבה. שנית, ממש לא צריך. כל-כך מרגישים שברגע זה ואתמול ומחר ותמיד, הם כולם שם למעלה, כמה שהם, ואפילו אם ישנו רק אחד, ואפילו אם אותו אחד איננו, הם מוכנים ומזומנים לצעוק שמחה ואהבה. אבל אדם, ראוי שיאמין לאלים מבלי שיכריח אותם להתבטא, להתחייב, מבלי שיתייחס אליהם כפי שנושה מתייחס לבעל-חוב. אני, זה תמיד היה השקט ששכנע אותי. כן. אני מבקש מהם לא לצעוק שמחה ואהבה, לא? אם הם ממש מתעקשים, שיצעקו. אבל אני מתחנן אליהם, יותר נכון משביע אותך אלוהים, כהוכחה לאהבתך, לקולך, לצעקתך, ליצור שקט. שניה אחת מהשקט שלך... זה הרבה יותר משכנע. תקשיבו... תודה."
