משהו קורה פה. משהו קורה ולא אומרים לי. ככה זה תמיד. המציאות משתנה ואני האחרון להבין את זה. וכשאני סוף כל סוף מגלה את מה שכולם כבר יודעים מזמן, אין לי מושג מה אני אמור לעשות עם הגילוי החדש הזה. שינויים אצלי, זה לא משהו שאני טוב בו. תשאלו את מי שאתם רוצים. הנה. קחו למשל את הדואר. דואר. בסך הכל דואר. המקום הזה שהולכים אליו כדי לקחת דואר רשום, לקנות בולים, לשלם חשבונות אם מתעקשים לא לשלם באינטרנט. דואר. פעם, היינו מקבלים דואר רשום, הייתי קופץ, מקבל, לוקח ויאללה ביי. לא מסובך. לפני כחודש, שוב קיבלנו הודעה על מכתב רשום. בדרך כלל אלה דוחות, דרישות תשלום, מכתבים לא נעימים מהבנק. לא משהו מרנין. אבל לאחר שפעם התעלמנו מהדואר הזה ואז עיקלו לנו את החשבון על אי-תשלום דוחות בני אלפי שנה, אני מקפיד ללכת ולקבל את הדואר הרשום בזמן ולשלם לכולם כל מה שיבקשו מבלי לבדוק אפילו. אז הלכתי ולאחר שחיכיתי לא מעט זמן (אני לא רוצה להגיד שעה ארוכה כי בטח זה לא הגיע לשעה אבל זה בהחלט הרגיש כשעה) גיליתי באשנב שהמכתב הוא בכלל לנ' ולא מופנה אלי ובבת אחת הסתכלה עלי הפקידה במבט כזה שמיד הפכתי לחשוד עיקרי והיא לעובדת החודש: הנה, הצליחה בערנותה כי רבה לעצור פושע מלגנוב מכתב לא לו. פושע עלק. כל-כך נעלבתי שהשארתי את הפתק והלכתי משם. בדרך לאוטו כמובן שנזפתי בעצמי, הייתי צריך להתווכח, להלחם, לעשות מהומה. משהו, בזה שהלכתי כאילו הודיתי באשמה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אני לא אשתוק.
והנה הגיעה הפעם הבאה. הפעם, לא שכחתי. החתמתי את נ' על הטופס כדי שאוכל להוציא את המכתב והגעתי לסניף מוכן ומזומן. שוב חיכיתי לא מעט זמן (אני לא רוצה להגיד שעה ארוכה...) הגעתי לאשנב והפקידה אומרת: ואיפה תעודת הזהות שלה? אתה לא יכול לקבל את המכתב שלה ללא תעודת הזהות שלה. ואני? לא הייתי מוכן לזה. באלוהים. לא ידעתי מה להגיד. והמבט שלה... אותו מבט. אז השארתי לה את הפתק, הלכתי פגוע ובדרך לאוטו שוב נזפתי בעצמי. למה, אידוט. למה אתה לא מתווכח איתה? תעזבו.
