כמה מילים על ד׳

ד׳ נפטר בשבוע שעבר. הלכתי להלוויה. לא אהבתי את ד׳. הערצתי אותו. בצרפתית, זה נשמע יותר טוב: Je ne l'aimais pas. Je l'adorais. בצרפתית, למילה הערצה יש נופך של תשוקה. אין את זה בעברית. נדיר שמאהב יאמר לאהובתו: ״אני מעריץ אותך.״ זה יישמע מוזר. בצרפתית, האוהבים מדברים על הערצה בלבד. Je t'adores.

ד׳ היה מורה למשחק בבית-צבי, מהמורים המעטים שהשאירו עלי רושם. הרבה לימדו אותנו שם אבל את מספר המורים שבאמת למדתי מהם, אני יכול לספור על יד אחת. לא בגלל שכל האחרים לא היו טובים חס וחלילה, אלא כי הוראת המשחק הוא דבר אישי. או שאתה מתחבר לעולם הדימויים של המורה או שלא, או שהוא נקשר לעולם שלך או שלא. ד׳ היה המורה החכם עם האמירות הנחרטות בזכרון. הוא היה אומר: ״הצלחה היא כשההפקה שאתה משתתף בה היום פותחת את הדלת להפקה הבאה וזהו.״ או שהיה לוקח דימויים מהקבלה: ״ממלאים בקבוק במים ושמים בו מעט אדמה, מערבבים חזק-חזק עד שהמים הופכים לבוץ - זאת ההכנה שלכם לתרגיל. מניחים את הבקבוק וממתינים שהאדמה תשקע לאט-לאט. ברגע שגרגר האדמה האחרון ייגע בתחתית הבקבוק והמים יהיו שוב זכים, זה יהיה הרגע להתחיל את התרגיל״. או שהיה מספר על חברו הכנר המפורסם שנסע ממדינה למדינה וניגן שלל יצירות מכל המלחינים. יום אחד, נסע לאחת הבירות של אירופה והתכונן להופיע עם יצירה אחת אך כשהגיע לשם, התברר שיהיה עליו לנגן יצירה אחרת. ברגע האחרון התארגן על היצירה החדשה שבקושי הכיר וכשהקונצרט התחיל, הוא נתן את אחת ההופעות הגרועות בחייו. לאחר הקונצרט, התקשר לסוכן שלו וסיפר לו את מה שקרה, הסביר ותירץ. זה לא היה אשמתו. לאחר שתיקה, ענה לו הסוכן שבשביל הכסף שהנגן מקבל על הופעותיו, זה לא מעניין מה קרה או לא קרה. אנשים משלמים הרבה כדי לראות אותו והוא נדרש לתת את המיטב ואין תירוצים. מאותו יום, טעויות כאלה לא קרו לו יותר.
ויש את סיפורו של הצייר הסיני: קיסר סיני ביקש ציור של תרנגול. שאל מי הוא הצייר המוכשר ביותר בממלכה. הביאו אליו את הצייר. הקיסר הורה לו לצייר את התרנגול היפה בתבל. הצייר השתחווה בפני הקיסר וחזר לסדנה שלו. לאחר שהקיסר לא שמע מהצייר יותר משנה, קרא אותו אליו. כשהצייר הופיע, שאל אותו הקיסר מתי יהיה הציור מוכן. ענה הצייר: בקרוב וחזר לסדנתו. לאחר חמש שנים, שוב קרא הקיסר לצייר ושוב הופיע הצייר והבטיח: בקרוב. כך היה לאחר עשר שנים ולאחר עשרים שנה וכן הלאה. על ערס דווי, שוב קרא הקיסר לצייר וזה הופיע. גם הוא היה כבר זקן. הקיסר הורה למשרתים להביא כן ציור, צבעים ואמר לצייר: תצייר לי עכשיו תרנגול. הצייר לקח את המכחול ובפחות מדקה צייר בכמה משיכות את התרנגול היפה ביותר שראה הקיסר. ״כל חיי חיכיתי לציור הזה,״ אמר, ״והנה, ציירת אותו בכמה רגעים בלבד. למה, למה נתת לי לחכות כל-כך הרבה זמן?״ מבלי להמתין לתשובה, הורה הקיסר לתלות את הצייר על העץ ולשרוף את ביתו וכך היה אבל כשהגיעו החיילים אל בית הצייר, מצאו שם אלפי ציורים וטיוטות של תרנגולות כי זה מה שהצייר עשה כל חייו: התאמן כדי שיוכל לצייר את התרנגול היפה ביותר.
כזה חכם היה ד׳. איש עם מבט רושף וחיוך שלא עוזב אותו גם כשהוא אומר את הדברים הקשים ביותר. חשבתי שיהיה בינינו חיבור כלשהו. שנינו באנו מפאריס והוא בילה את המלחמה בצרפת בדיוק כמו אבא שלי. אבל זה לא עניין אותו. אף-אחד לא עניין אותו. התרגילים עניינו אותו. הוא עצמו עניין אותו. ראית שהוא אהב להקשיב לעצמו. הוא לא דיבר, הוא הופיע בפנינו, נתן מעצמו ככל שיכל כדי שנבין את כוונותיו ואנחנו הקשבנו ושתקנו.
באיזו תוכנית בטלוויזיה ראיינו אותו לפני כמה שנים על סרט שעמד לצאת שבו צילמו אותו מספר את סיפור חייו. הציגו אותו שם כ״בוהמיין״ ולא ידעו להוסיף מעבר לזה.
היה עצוב בלוויה. ולא רק בגלל שמשפחתו וקרוביו היו עצובים על מותו של ד׳ אלא בעיקר בגלל שלא ידעו מה להגיד עליו. הכינו שם מיקרופון ורמקול והזמינו את האנשים לדבר. הראשון אמר שאין לו מה להגיד, שהוא פשוט עצוב. השני שהיה תלמיד וידיד המשפחה דיבר על החיוך שלו ותלמיד אחר בכה וסיפר כמה האיש היה משמעותי בחייו וזהו. לא הסביר איך או למה. כאילו שלא ידעו מה לספר למרות שהאיש עשה והיה. עמדתי שם, הסתכלתי סביבי. לא הכרתי אף-אחד. מכל תלמידי בית-צבי, באו מעט מאוד. היו שם בעיקר קרובים וידידי המשפחה. נזכרתי בשיעורים שלו, שתמיד הוא דיבר ואנחנו שתקנו וגם עכשיו, אחרי מותו, אנחנו ממשיכים לשתוק למרות שהוא כבר לא מדבר.
ואז, הבן הגדול לקח את רשות הדיבור וסיפר אנקדוטה על אביו. באמצע המלחמה, ד׳ שהיה בן 11 גר לבדו עם אמו בפאריס. יום אחד, אמרה לו אמו שני דברים: 1. אם אתה חש בצרה, תברח. 2. תהיה נאהב תמיד. לאחר הדברים האלה, הוא יצא את הבית ולא ראה את אמו יותר. השוטרים אספו אותה כדי לשלח אותה למחנה ההשמדה. הוא נשאר לבד, הסתובב ברחובות העיר יחד עם פרחחים מקומיים, זורקים אבנים על חלונות ראווה. ככה. בשביל הכיף. כך עבר את המלחמה.
אחר-כך, עלה לארץ.
למד תיאטרון.
ביים.
לימד.
עשו עליו סרט.
הגיע לגיל גבורות עם אותו מבט ואותו חיוך.
וזהו.
יהי זכרו  של ד׳ ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.

על האושר

היה לנו מורה אחד בבית-צבי, ר'. הוא לא נולד בארץ, בא מאחת הארצות במזרח אירופה אני חושב ולא נשאר כאן, המשיך ללונדון, הלך לשם ללמוד וללמד תיאטרון. אני חושב שהוא שם גם היום, אם הוא חי עדיין. הוא הגיע אלינו לעבוד איתנו חצי שנה לפני שיחזור לענייניו בלונדון. איש מתוק, עם מניירות נשיות כאלה, עם צעיף ממשי צבעוני סביב הצוואר, בלורית בהירה ותמיד לבוש בז'קט. מנהגים של אירופה. הוא לימד אותנו משהו שדמה לפסיכו-דרמה. דמה כי מטרת השיעור לא הייתה לרפא את הנפשות שלנו, חס וחלילה, אלא ללמוד עוד טכניקה במשחק. היינו בשנה ב', כבר הבנו שמשחק זה לא המקצוע שחשבנו שיהיה, מן משהו קליל שעושים בו שטויות ומקבלים על זה תהילה והוקרה, הבנו שהסתבכנו, שזה משהו אחר, הרבה יותר קשה ומורכב. כולנו היינו אחרי ניסיונות כושלים להראות שאנחנו בדרך של מה שחשבנו שהיא הדרך הנכונה. אני זוכר את ג' מטפסת על חלון ועושה קולות של חתול, ואותי נכנס בקירות בטענה שאוכל לעבור דרכם. היינו כולנו חבולים ומיואשים. באנו לעשות דבר אחד ומצאנו את עצמנו עושים משהו אחר ולא ידענו איך יוצאים מזה. חלקנו כבר עזבו, אחד אפילו חזר ללימודי הרפואה. עד כדי כך. רק אלה שלא היה להם לאן ללכת נשארו. העקשנים.

השיעורים התנהלו ב"חדר הכחול". החדר הגדול והמפואר בבית צבי. הוא נקרא כחול על הצבע של השטיח  שנפרש גם על הקיר. רק מבחירת החדר, הבנו שאנחנו במעמד מיוחד, שצריך להקשיב. היינו יושבים במעגל, והוא, ברגליים משוכלות, בחיוך זחוח שלא הבנו על מה, ניסה להסביר לנו בעברית שבורה מעורבבת באנגלית עקומה את מהות השיעור ומה נדרש מאיתנו. אלה היו שיעורים כפולים של שלוש שעות ויותר ללא הפסקה והוא דיבר ודיבר. היינו מותשים. גם ככה הלימודים בבית-צבי נמשכו מבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. ועכשיו האיש הזה, עם החיוך הזה ועם הדרישות האלה שלא הבנו. התרגיל שנדרשנו לעשות נשמע מאוד פשוט: היה עלינו לבחור איזושהי בעיה מחיינו הפרטיים, משהו אמיתי שבאמת מציק לנו ושאנחנו לא מצליחים לפתור ולבקש מחבר עזרה, לספר לו על הבעיה ולנסות בעזרתו לפתור את הבעיה שלנו. פשוט, לא? ועוד משהו: ההכנה לתרגיל היתה הדבר החשוב באמת. בעל הבעיה לא יכול היה לפתור את הבעיה שלו לבד. הוא היה זקוק למישהו שיקשיב לו, לפרטנר, לחבר, כדי לשתף ולעבד איתו את הבעיה וכך לפתור אותה יחד. היה עלינו, על בעל הבעיה ועל זה שתפקידו לעזור, לשבת ולהגדיר את הבעיה ואת הפתרון ולפתרון היה צריך להיות מימדים מיתיים. הוא דיבר על זה שעות. עוד שיעור ועוד שיעור ועדיין לא התחלנו לעבוד. מה הוא רצה מאיתנו, לא הבנו. ואז שאל מי רוצים לעשות את התרגיל והאמיצים שבינינו התנדבו. בשיעור שאחריו, בזמן שהתכוונו להתחיל את התרגיל, הוא עצר אותנו, ביקש לשמוע על ההכנות, רצה לשמוע איך הגדרנו את הבעיה ואת פתרונה. לא הבנו. הרי, אם נגיד הכל מראש, לא תהיה הפתעה והתרגיל לא יוכל להיות מעניין אבל הוא התעקש וסיפרנו לו. הוא לא היה מרוצה ממה ששמע. לא זאת הייתה הכוונה שלו, לא זאת הייתה ההכנה שהוא ביקש שנעשה ובהזדמנות זו, המשיך לדבר ולדבר וכך הסתיימו עוד שלוש שעות של שיעור שלא קרה בו דבר.

כך התקדמנו עקב בצד אגודל. אחרי כמה שבועות, התחלנו בכל-זאת להראות את התרגילים שהכנו (הרי, הוא היה צריך לחזור ללונדון) אבל הוא המשיך לפסול את התרגילים על הסף ותמיד עם אותו חיוך חביב ונעים שבגללו רצינו להרביץ לו. הבעיות היו שתיים: ראשית, לא ידענו להגדיר כראוי את הבעיה שלנו. למשל, רבים מאיתנו דיברו על התסכול מהלימודים. אז מה, היה שואל. מה הבעיה בזה? צריך להיות יותר ספציפיים, למצוא איך מתבטא התסכול הזה. שנית, הבעיה העיקרית הייתה שלא ידענו להגדיר את הפתרון, מה החלום שיבטא את הפתרון שלנו, איך נתאר אותו? גם הבעיה וגם הפתרון צריכים לגרום לנו לפעול. אם הם לא גורמים לנו לקום ולעשות, משמע שלא הגדרנו אותם נכון. וכך, לאט-לאט, מבלי שנשים לב, הפכו הבעיות שלנו ליותר קטנות, ליותר ספציפיות, פרטיות והפתרונות לענקיות ומשוגעות. למשל, הבעיה יכולה הייתה להיות תחושה של פיספוס כמו אדם שלא החזיר חיוך לחיזורים שלנו והחלום יכול היה לעוף איתו על מטאטא מעל הבניינים ולפזר קונפטי. ואז, הנס קרה (או שלא - רבים שהיו איתי בשיעור הזה יגידו את ההיפך). זה היה מדהים. הצלחנו לעשות משהו שלא ידענו שאנחנו מסוגלים לעשות: להקשיב, לעזור, לפתור. הגיבור של התרגיל לא היה רק זה שבא עם הבעיה אלא גם זה שבא לעזור. אני זוכר הרבה רגעים של אושר וסיפוק בשיעור הזה וכך למדנו על עצמנו משהו חדש. מה לזה ולמשחק? זה מה שלמדנו בשנותינו בבית-צבי, שהכלי החשוב ביותר של השחקן הוא הנשמה שלו ועל-כן אנו נדרשים לדעת להפעיל אותה, להטל בה, להשתמש בה. מורה אחד סיפר לנו איך בזמן לוויית אשתו, אמר לעצמו שעליו לזכור את הרגע הזה כדי להשתמש בתחושה על הבמה לכשיצטרך. כן. אנחנו, השחקנים, הזונות של הנשמה. לא סתם קברו הצרפתים את מולייר, שאותו העריצו (!), אל מחוץ לגדר יחד עם הזונות והרוצחים.

לאחרונה נזכרתי בר' ובשיעורים שלו. לא יודע איך. אולי בגלל הבלבול בו אני נמצא לאחרונה, מחפש משהו חדש שיניע אותי (ויש מי שיאמרו: שוב? אחרים: עדיין?). ואני שואל את עצמי: מה אני רוצה עכשיו? מה יקים אותי בבוקר לעשות מעשה?

ר': תאר לי תמונה של אושר.

אני: אושר. לא יודע (חושב). חופשה במדינה אקזוטית. שעת ערביים. אני עם משפחתי על חוף הים. אני שוכב על ערסל התלוי בין שני עצי קוקוס, שותה קוקטייל חריף מתוק, נ' יושבת לא רחוק ממני, קוראת ספר והילדים משחקים  ומשתוללים בים רגוע וכחול.

ר': תמונה יפה.

אני: תודה.

ר': זה גורם לך לעשות משהו?

אני: לא יודע.

ר': אתה קם בבוקר כדי להגיע לתמונה הזאת?

אני: לא. לא ממש.

ר': אז אולי זאת לא התמונה שתניע אותך. תן לי תמונה שתגרום לך לקום.

אני: כמו מה? לרכב על מטאטא ולעוף מעל לבתים...?

ר': זה גורם לך לקום?

אני: לא.

ר': אז כנראה שזה לא זה.

(שקט. אני לא ממש יודע מה להגיד)

אני: הבעיה שכשזה מדובר במשחק, זה נורא קל לעשות את התרגיל הזה אבל כשזה מדובר בחיים שלך... זה יותר מורכב.

ר': התרגיל הזה תמיד עסק בחיים שלך.

אני: נכון אבל הייתי צעיר. החיים היו פשוטים יותר. עכשיו...

(שוב שקט. האמת היא שאני חושב שהסתבכתי כאן במשהו שאני לא ממש רוצה. אני תמיד יכול לצאת מזה, למחוק הכל ולהמשיך כאילו שום דבר לא נכתב...)

ר': מה מטריד אותך?

אני: שאני תקוע. לא יודע מה לעשות. הגעתי לאן שהגעתי, בניתי את מה שבניתי, הצלחתי במה שהצלחתי. יש הרבה מעשים שאני גאה בהם ויש הרבה דברים שאני מתבייש בהם ויש גם הרבה רגעים שבשמחה הייתי מוותר עליהם. ועכשיו מה? אני כל פעם נזכר בסרט האל-מותי הזה של אורסון וולס, האזרח קיין, לאורך כל הסרט מנסים להבין את פשר השם הזה שאמר הגיבור לפני מותו: "רוזבד" ודרך החיפוש, אנחנו מתוודאים אל סיפור חייו ולבסוף מבינים שמה שהניע אותו להגיע לאן שהגיע ולהיות אייל עיתונות עשיר ומפורסם הוא לא אשה בשם רוזבד כפי שרצו שנאמין בהתחלה אלא אותו זיכרון של ילדותו העניה עם הוריו בכפר המושלג עם מגלשת השלג שעליה חרוטה המילה "רוזבד" עד שבא דוד עשיר ולקח אותו משם והחזיק אותו תחת חסותו. כביכול אותו דוד הוא זה שאיפשר לגיבור להגיע לאן שהגיע אבל המניע היה אותו זכרון ילדות פשוט. רוזבד. גאוני.

(שקט. אני מדמיין את החיוך של ר') אני אומר לו:

הנה התמונה שלי. נורבגיה. י',ו' ואני מטיילים בהרים. זהו יום שמש נעים ובהיר. הגענו לרמה כזאת הפרוסה בין הרים אימתניים. הנוף תמיד מאוד דרמטי בנורבגיה. הצמחיה סביבנו נמוכה, מן דשא ירוק בהיר עם הרבה פרחים קטנים וצהובים. מרגניות אני חושב. אנחנו מתיישבים לנוח בשמש הנעימה. השעה היא שעת צהריים. כמה מאות מטרים מאיתנו ממתין לנו צוק מרשים עם "המפל הגבוה ביותר בנורבגיה" מן שלולית מטפטפת בגובה של כ-700 מטרים. בשבילה הגענו עד הנה. אני יושב ופותח מזוודה מפח שקניתי בגרמניה ובה אני שומר את ציוד הצילום שלי. קופסה מצחיקה כזאת בצבע צהוב ועם לוגוים קטנים של חברת קודק ובתוכה, ספוג אפור השומר על הציוד מפני זעזועים. זה מה שיכולתי להרשות לעצמי באותו טיול. אני מצלם המון. בין שניים לחמישה סרטים ביום. י' מסתכל עלי מטפל בציוד ואומר, למה אתה מצלם כל הזמן? כשאתה מצלם, אתה לא חלק מהחוויה. אני מקשיב ולא עונה. אני לא אומר לו שזה מה שאני רוצה, אני עם הזכרון צב שלי, להיות עד וזכרון לחיים הסובבים אותי. לתאר, לצלם, לצייר ולספר. זהו יעודי.

ר': זה אמיתי? באמת היית שם?

אני: כן.

ר': וזה גורם לך לקום ולעשות?

אני: זה גורם לי להיות מוכן לשלם את המחיר בשביל זה, להגיד לעצמי, שלמען המטרה הזאת, עלי לעשות כך וכך. ישנם דברים שאני אוהב יותר, ישנם דברים שאני אוהב פחות, ישנם דברים שמקדמים אותי אל המטרה וישנם דברים שמעקבים אותי. אבל כשאני קם ומביט אל האופק, זה מה שאני רואה: אותי מארגן את הציוד שלי בתוך מזוודת פח קטנה.

הבוקר

הבוקר שוב נזכרתי במילים האלמותיות של ז'ירודו (Giraudoux): "איזו אהבה חשים אלה הנישאים לנשים שהם לא אוהבים, איזו שמחה מרגישים מי שנטשו את האשה לה הם סוגדים לאחר בילוי קצר במחיצתה. איזו הערצה חשים הורים לילד מכוער."

בכל פעם שמישהו מבקש ממני להכין משהו קטן לאיזשהו אירוע, אני שולף את המונולוג הזה של ז'ירודו: "קינת הגנן" שמופיע בעיבוד שהוא כתב למחזה של אלקטרה. אני מאוד אוהב את המונולוג הזה וישבתי לפני כמה שנים ותרגמתי אותו לעברית ומאז, אני קורא אותו שוב ושוב בכל אירוע מזדמן אבל תמיד, בזמן שאני קורא, אני קולט שזה לא עובד, שבעצם... לא משהו הז'ירודו הזה. זאת אומרת... בסדר... אבל לא יותר מזה. קהל השומעים מנומס, אומר שזה יפה אבל הם לא באמת מתכוונים, הם לא ממש מבינים מה הקטע שלי עם המילים האלה. אבל אותי, זה מחזיר בכל פעם ליום ההוא, בשנה ב' בבית-צבי. עבדנו על טרגדיות יווניות באותה שנה. ניקול ביימה את אלקטרה ואני שיחקתי את האיכר, תפקיד בלי משמעות. יושב כל ההצגה על הבמה ומחכה. הייתי מוצא את עצמי משחק עם החול שעליו ישבתי וחלק מהקהל מתעניין יותר ביצירות שיצרתי בחול מהטרגדיה שהתרחשה על הבמה. מישהו כבר אמר לאחר אחת ההצגות: "זה מפריע". הצגה ארוכה ומדכאת. באיזשהו שלב בחזרות, ניקול התלבטה אם להוסיף את המונולוג ההוא של ז'ירודו. היא ביקשה ממני למצוא אותו בצרפתית ושנינו ישבנו בחדר המורים, חדר בגודל של תא שירותים. ישבתי מולה, יכולתי להריח את הנשימות שלה מלאות העשן והקראתי לה את הטקסט. הצרפתית שלי חלודה ולא הבנתי חצי ממה שקראתי אבל בסיום הקריאה, הרמתי את המבט ומצאתי את ניקול בוכה. הצרפתיה הקטנה והשברירית שהלכה לאיבוד בארץ הקשה הזאת יושבת מולי עם דמעות זולגות בעיניים. מה כבר אמרתי, לא הבנתי. מה היה שם? אז זהו, מאותו יום, אני משחזר שוב ושוב את הרגע, מחפש את הפספוס שהיה בחדר הקטן ההוא אבל זה לא עוזר. החיים הם פספוס, הולכים ומתחמקים לך מבין הידיים וזה לא נהיה קל עם השנים. להיפך. אתה חושב שאתה מבין יותר ומגלה שאתה לא מבין כלום, מאמין שאתה לומד להסתדר יותר ומגיע לרגעים של יאוש שלא הכרת קודם. הכל אבוד, כן. הכל אבוד.

וכך מסתיימת קינתו של הגנן של ז'ירודו:

"זאת הסיבה שהבוקר (אני בטוח שאם הייתי מבקש, השמיים היו נענים לי), יש נס מוכן הממתין, ממתין להראות לכם רשום בשמיים, או לחזור כהד על משפטי, משפטו של העזוב והבודד: שמחה ואהבה. אם אתם רוצים, אני יכול לבקש. אני בטוח ממש כפי שאני עומד כאן עכשיו, שקול מלמעלה יענה, שרמקולים ומגברים ורעמו של האלוהים, אלוהים, לדרישתי, מחזיק אותם מוכנים, על-מנת לצעוק על-פי פקודתי: שמחה ואהבה. אבל, קודם-כל, למען הסדר הטוב, אין זה מתפקידו של גנן לדרוש מאלוהים את המבול. אפילו אם זה מבול של חיבה. שנית, ממש לא צריך. כל-כך מרגישים שברגע זה ואתמול ומחר ותמיד, הם כולם שם למעלה, כמה שהם, ואפילו אם ישנו רק אחד, ואפילו אם אותו אחד איננו, הם מוכנים ומזומנים לצעוק שמחה ואהבה. אבל אדם, ראוי שיאמין לאלים מבלי שיכריח אותם להתבטא, להתחייב, מבלי שיתייחס אליהם כפי שנושה מתייחס לבעל-חוב. אני, זה תמיד היה השקט ששכנע אותי. כן. אני מבקש מהם לא לצעוק שמחה ואהבה, לא? אם הם ממש מתעקשים, שיצעקו. אבל אני מתחנן אליהם, יותר נכון משביע אותך אלוהים, כהוכחה לאהבתך, לקולך, לצעקתך, ליצור שקט. שניה אחת מהשקט שלך... זה הרבה יותר משכנע. תקשיבו... תודה."