יום שלישי, 13 במרץ 2018

כמה מילים על ד׳

ד׳ נפטר בשבוע שעבר. הלכתי להלוויה. לא אהבתי את ד׳. הערצתי אותו. בצרפתית, זה נשמע יותר טוב: Je ne l'aimais pas. Je l'adorais. בצרפתית, למילה הערצה יש נופך של תשוקה. אין את זה בעברית. נדיר שמאהב יאמר לאהובתו: ״אני מעריץ אותך.״ זה יישמע מוזר. בצרפתית, האוהבים מדברים על הערצה בלבד. Je t'adores.
ד׳ היה מורה למשחק בבית-צבי, מהמורים המעטים שהשאירו עלי רושם. הרבה לימדו אותנו שם אבל את מספר המורים שבאמת למדתי מהם, אני יכול לספור על יד אחת. לא בגלל שכל האחרים לא היו טובים חס וחלילה, אלא כי הוראת המשחק הוא דבר אישי. או שאתה מתחבר לעולם הדימויים של המורה או שלא, או שהוא נקשר לעולם שלך או שלא. ד׳ היה המורה החכם עם האמירות הנחרטות בזכרון. הוא היה אומר: ״הצלחה היא כשההפקה שאתה משתתף בה היום פותחת את הדלת להפקה הבאה וזהו.״ או שהיה לוקח דימויים מהקבלה: ״ממלאים בקבוק במים ושמים בו מעט אדמה, מערבבים חזק-חזק עד שהמים הופכים לבוץ - זאת ההכנה שלכם לתרגיל. מניחים את הבקבוק וממתינים שהאדמה תשקע לאט-לאט. ברגע שגרגר האדמה האחרון ייגע בתחתית הבקבוק והמים יהיו שוב זכים, זה יהיה הרגע להתחיל את התרגיל״. או שהיה מספר על חברו הכנר המפורסם שנסע ממדינה למדינה וניגן שלל יצירות מכל המלחינים. יום אחד, נסע לאחת הבירות של אירופה והתכונן להופיע עם יצירה אחת אך כשהגיע לשם, התברר שיהיה עליו לנגן יצירה אחרת. ברגע האחרון התארגן על היצירה החדשה שבקושי הכיר וכשהקונצרט התחיל, הוא נתן את אחת ההופעות הגרועות בחייו. לאחר הקונצרט, התקשר לסוכן שלו וסיפר לו את מה שקרה, הסביר ותירץ. זה לא היה אשמתו. לאחר שתיקה, ענה לו הסוכן שבשביל הכסף שהנגן מקבל על הופעותיו, זה לא מעניין מה קרה או לא קרה. אנשים משלמים הרבה כדי לראות אותו והוא נדרש לתת את המיטב ואין תירוצים. מאותו יום, טעויות כאלה לא קרו לו יותר.
ויש את סיפורו של הצייר הסיני: קיסר סיני ביקש ציור של תרנגול. שאל מי הוא הצייר המוכשר ביותר בממלכה. הביאו אליו את הצייר. הקיסר הורה לו לצייר את התרנגול היפה בתבל. הצייר השתחווה בפני הקיסר וחזר לסדנה שלו. לאחר שהקיסר לא שמע מהצייר יותר משנה, קרא אותו אליו. כשהצייר הופיע, שאל אותו הקיסר מתי יהיה הציור מוכן. ענה הצייר: בקרוב וחזר לסדנתו. לאחר חמש שנים, שוב קרא הקיסר לצייר ושוב הופיע הצייר והבטיח: בקרוב. כך היה לאחר עשר שנים ולאחר עשרים שנה וכן הלאה. על ערס דווי, שוב קרא הקיסר לצייר וזה הופיע. גם הוא היה כבר זקן. הקיסר הורה למשרתים להביא כן ציור, צבעים ואמר לצייר: תצייר לי עכשיו תרנגול. הצייר לקח את המכחול ובפחות מדקה צייר בכמה משיכות את התרנגול היפה ביותר שראה הקיסר. ״כל חיי חיכיתי לציור הזה,״ אמר, ״והנה, ציירת אותו בכמה רגעים בלבד. למה, למה נתת לי לחכות כל-כך הרבה זמן?״ מבלי להמתין לתשובה, הורה הקיסר לתלות את הצייר על העץ ולשרוף את ביתו וכך היה אבל כשהגיעו החיילים אל בית הצייר, מצאו שם אלפי ציורים וטיוטות של תרנגולות כי זה מה שהצייר עשה כל חייו: התאמן כדי שיוכל לצייר את התרנגול היפה ביותר.
כזה חכם היה ד׳. איש עם מבט רושף וחיוך שלא עוזב אותו גם כשהוא אומר את הדברים הקשים ביותר. חשבתי שיהיה בינינו חיבור כלשהו. שנינו באנו מפאריס והוא בילה את המלחמה בצרפת בדיוק כמו אבא שלי. אבל זה לא עניין אותו. אף-אחד לא עניין אותו. התרגילים עניינו אותו. הוא עצמו עניין אותו. ראית שהוא אהב להקשיב לעצמו. הוא לא דיבר, הוא הופיע בפנינו, נתן מעצמו ככל שיכל כדי שנבין את כוונותיו ואנחנו הקשבנו ושתקנו.
באיזו תוכנית בטלוויזיה ראיינו אותו לפני כמה שנים על סרט שעמד לצאת שבו צילמו אותו מספר את סיפור חייו. הציגו אותו שם כ״בוהמיין״ ולא ידעו להוסיף מעבר לזה.
היה עצוב בלוויה. ולא רק בגלל שמשפחתו וקרוביו היו עצובים על מותו של ד׳ אלא בעיקר בגלל שלא ידעו מה להגיד עליו. הכינו שם מיקרופון ורמקול והזמינו את האנשים לדבר. הראשון אמר שאין לו מה להגיד, שהוא פשוט עצוב. השני שהיה תלמיד וידיד המשפחה דיבר על החיוך שלו ותלמיד אחר בכה וסיפר כמה האיש היה משמעותי בחייו וזהו. לא הסביר איך או למה. כאילו שלא ידעו מה לספר למרות שהאיש עשה והיה. עמדתי שם, הסתכלתי סביבי. לא הכרתי אף-אחד. מכל תלמידי בית-צבי, באו מעט מאוד. היו שם בעיקר קרובים וידידי המשפחה. נזכרתי בשיעורים שלו, שתמיד הוא דיבר ואנחנו שתקנו וגם עכשיו, אחרי מותו, אנחנו ממשיכים לשתוק למרות שהוא כבר לא מדבר.
ואז, הבן הגדול לקח את רשות הדיבור וסיפר אנקדוטה על אביו. באמצע המלחמה, ד׳ שהיה בן 11 גר לבדו עם אמו בפאריס. יום אחד, אמרה לו אמו שני דברים: 1. אם אתה חש בצרה, תברח. 2. תהיה נאהב תמיד. לאחר הדברים האלה, הוא יצא את הבית ולא ראה את אמו יותר. השוטרים אספו אותה כדי לשלח אותה למחנה ההשמדה. הוא נשאר לבד, הסתובב ברחובות העיר יחד עם פרחחים מקומיים, זורקים אבנים על חלונות ראווה. ככה. בשביל הכיף. כך עבר את המלחמה.
אחר-כך, עלה לארץ.
למד תיאטרון.
ביים.
לימד.
עשו עליו סרט.
הגיע לגיל גבורות עם אותו מבט ואותו חיוך.
וזהו.
יהי זכרו  של ד׳ ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.