יום חמישי, 24 במרץ 2011

על הכעס הזה שעצור בתוכנו

אשה עם עגלת תינוק מבקשת לעלות לאוטובוס בדלת הקידמית. הנהג עוצר אותה באומרו: "גברת, בדלת האחורית. את לא יכולה ככה." הוא אומר את זה בכעס כמי שנאלץ לומר דבר ואינו רוצה.
"את לא יכולה ככה." למה התכוון? הייתי שואל אותו אבל ידעתי שלא אזכה לתשובה אלא שאותו כעס שחש הנהג כלפי האשה יופנה אלי. וזה הטריד אותי. לֵמה התכוון אותו נהג כשאמר את המשפט "את לא יכולה ככה?" מה היא לא יכולה? ואיך ככה? אנחנו נוסעים באוטובוס מתפרק. המעצורים מרעישים כאילו אלה רגעיהם האחרונים. במקום שלט מואר המורה את מספר הקו, ישנו פתק המודבק בשמשה הקידמית. הכסאות מתנדנדים, החלונות מטונפים. ובשנים האחרונות מאלצים את הנהגים להיות מסודרים ולענוב עניבה. הנהג שלנו, איש מבוגר, בסוג של התרסה, הניח את עניבתו על צווארו ולא הידק אותה. כשמכונית מפריעה לו בדרכו, הוא צופר בפרעות, בכעס גדול. זה מרתיח אותו. הכל מרתיח אותו. נוסע עולה לאוטובוס, משלם בעבור הנסיעה בשטר של מאתיים. זה מאלץ את הנהג לחפש עודף בכיסיו. גם זה מרגיז. בתחנה אחרת עולה איש מבוגר, בקושי מצליח לעלות לאוטובוס והוא מתמהמה. מרגיז.
כעס, זאת האווירה בנסיעה הזאת. גם כשהוא נעצר באחת התחנות והוא מתבדח עם מכרים היושבים על המדרכה עם כוס קפה, גם בחיוכים שלהם, בצחוק שלהם ישנו כעס. הנה איש, נהג, שכל רצונו הוא שיניחו לו לחיות את חייו, להקשיב לחוכמותיהם של המגישים השנונים ברדיו וכל דבר, הנהיגה, האשה עם העגלה, המכונית החוסמת, האוטובוס המתפרק, המעצורים המרעישים, הנוסעים, העודף. הכל מרגיז, מפריע, מעצבן.
אנחנו, כאן במדינת ישראל, הגענו לשלב הכעס. היה שלב החלום (1948), היה שלב מלכות שמיים (1967), היה שלב ההתפכחות (1973), היה שלב ההטמטמות (1982), היה שלב ההשלמה וההגשמה (1992) ועכשיו הגענו לשלב הכעס. הכעס הטהור, הכעס הנובע מההבנה הפשוטה ששום דבר לא קורה, שום דבר לא יקרה וכל הסיפור הזה של מדינה בטוחה המגנה על תושביה, על תושביה היהודים, הוא עבודה בעיניים. עבדו עלינו. אותו נהג, איש מבוגר ממשיך את עבודתו כי ככה, כי אין לו ברירה, כי זה מה יש, כי מה יעשה, כי צריך להתפרנס, כי כולם חרא, כי הכל חרא וימשיך כך עד שיגידו לו לך ומזמן כבר נעלם החלום, מה חלום? איפה חלום? התאדה החלום עם המשכנתא ועם החובות ועם גידול הילדים ועם לגמור את החודש. אולי אותו נהג חלם להיות נגן בתזמורת ואף עשה צעד ראשון לקראת אבל הוא רצה משפחה והמשפחה גדלה ומה הוא יעשה? ואין תקווה, נגמרה התקווה ונשאר הכעס. הכעס של המרומה, של מי שרימו אותו. עזבנו, באנו, חלמנו, בנינו, הקרבנו, קיווינו ועכשיו אנחנו מבינים שסתם, הכל סתם. עבודה בעיניים. הוותיקים עבדו על החדשים, האשכנזים עבדו על הספרדים, החזקים עבדו על החלשים, היהודים עבדו על הערבים, הלבנים עבדו על השחורים, הערבים עבדו על היהודים, המדינה עבדה על אזרחיה, האזרחים עשו הכל כדי לעבוד על המדינה, הגברים על נשותיהם, ההורים על ילדיהם. עבודה בעיניים. גוג ומגוג. בושה וחרפה. זה מה שיצא מכולנו. זאת לא סיבה מספיק טובה לכעוס? מספיק טובה. לכעוס. לכעוס עד השמיים, לכעוס על כל מה שזז, לכעוס על כל מי שמעז להוציא אותנו לרגע מהקונכיה, מהטימטום, מההכחשה, מההתעלמות, מהאדישות, מעצמנו. כמו אותה אשה עם עגלה שרוצה לעלות דווקא בדלת הקדמית. מה, היא לא מבינה? גברת, את לא יכולה ככה.
מישהו סיפר לי שהאתיופים, כשעוד ישבו באתיופיה, חשבו שישראל היא גן-עדן. ומה היה בעיניהם גן-עדן? שכל מי שמגיע אליו, הופך לאדם לבן. ואז, הם הגיעו. ראו פה הרבה אנשים לבנים אבל הם? הם נשארו שחורים כפי שהם היו באתיופיה. זהו משל טוב שמדבר על כולנו כאן.