למה שחקן?

זה מה ששאלו ההורים כשאמרתי להם שאני נרשם ללימודי משחק. אין בזה עתיד, הם אמרו. אין בזה עבודה, אין בזה כסף. ממה תחיה? אבא הלך ואסף מעיתונים כתבות על פיזיקאים שהם גם ציירים או על רופאים שהם גם סופרים. למרות שפסלתי אותם על הסף, ידעתי בתוך תוכי שהם צודקים. ידעתי את זה אז ואני מודע לזה היום. ההחלטה להיות שחקן הביאה אותי לחיי עוני של חסר ושל אוברדראפט. כל עוד הייתי רווק וחייתי לבד, יכולתי להסתדר עם חשבון הבנק הריק, עם המשכורות המגוחכות, עם העבודה המועטה. אך מהיום שהחלטתי שאני רוצה משפחה, לא הפסקתי לעבוד בעבודות אחרות כדי להשלים את ההכנסה. מה אני כותב ״להשלים״? מקצוע המשחק מעולם לא פרנס אותי. אפילו לא יום אחד. במקרה הטוב, הוסיף מעט להכנסות האחרות שלי.  אז, למה?

מעטים השחקנים שמצליחים להתפרנס מהמקצוע. מעטים עוד יותר הם אלה שמתעשרים ממנו. הם קיימים והם מפורסמים וכולנו מכירים אותם אך הם מעטים ביותר. עולם המשחק הוא כמו שלולית קטנה שרק מתי-מעט מצליחים לשכשך בה. אחרים אולי מטבילים בה את הרגליים והרוב מביט על השלולית מרחוק, ממתינים שמישהו ייצא ממנה בתקווה שהם יוכלו להיכנס במקומו.

רוב מי שלמדו איתי משחק, עזבו את המקצוע, מי קודם ומי מאוחר. חלקם הלכו למקצועות מקבילים: מורים, מדריכים, מרצים וכדומה. אחרים עזבו לגמרי, בנו לעצמם קריירה חדשה בארץ או בחו״ל, היו לאנשי עסקים, פתחו חנויות, למדו מקצוע, משהו. ומי שלא עזב, כשלא יכלו עוד, לקחו הפסקה והלכו ״לעשות כסף״. אם הצליחו, הדבר החזיר את אמונם בעצמם וכך יכלו לשאוב כוח כדי לחזור לחיי העוני של המשחק. אני לא צוחק.

גם אני ניסיתי לעזוב את המקצוע ולהמשיך הלאה. לעזוב היא מילה קצת גדולה כי לא הייתי צריך לעזוב כלום מכיוון שלא היה כלום. לאחר כמה שנים שלא הצלחתי להתפרנס ושלא נראה שום דבר באופק, הלכתי וחילקתי עיתונים, ניקיתי בתים, עבדתי בשליחויות, עבדתי ביקב, לימדתי והדרכתי, הפקתי וגם עבדתי באולפן לעברית. כל מה שנקרא לדרכי ויכול היה להכניס הכנסה קבועה ואיתה שקט יחסי. אפילו הלכתי ולמדתי תיכנות. אני מוכשר, אני חכם, אני יודע לעבוד, ללמוד, אני משקיע, אני לא פוחד לעבוד קשה. אני בסדר, יש לי את כל הכישורים הנדרשים ובכל-זאת, לא הצלחתי. לא הצלחתי למרות שניסיתי. באמת ניסיתי אך לא הצלחתי להמנע מלשנוא את העבודות הללו, מלהיות מתוסכל וכועס ומיואש, מלהתייחס לכל העבודות כאל משהו זמני, כאל ״בינתיים״, ״עד ש-״ כי או-טו-טו, כבר מחר, יקראו לי לתפקיד משמעותי, גדול, חשוב בתיאטרון או בקולנוע או בשניהם וגם בטלוויזיה והם יביאו לי עוד עבודה ועוד אחת ועוד אחת ואני אהיה מה שנועדתי להיות: שחקן.

זה לא קרה. מעולם לא קרה. כל חיי עבדתי בעבודות מזדמנות. אומנם, מדי פעם הצטלמתי לסרטים או שהיה לי פה ושם יום צילום לסדרה מדוברת. בשנים האחרונות אפילו הצטרפתי לקבוצת תיאטרון קטנה כאן בירושלים ואני מופיע בה באופן קבוע וגם כותב עבורה. אך מעולם לא הצלחתי להפוך את התיאטרון, את המשחק לעבודה של ממש, שמפרנסת ומאפשרת לי לחיות כמו כל עבודה אחרת. גם היום אני קם לפני הזריחה והולך להכין קפה וסנדוויצ׳ים באחד הסניפים של רשתות הקפה הגדולות. והשאלה המתבקשת היא: למה לא עזבתי את מקצוע המשחק? למה המשכתי לקוות? כמה טיפש אפשר להיות? כן. כמה טיפש.

לתלמידים למשחק אני מספר שצריכים להיות שני תנאים כדי להיות שחקן:

1. אתה שחקן טוב (משמע, מספיק מקבלי החלטות בתיאטרון ובקולנוע מאמינים בך).

2. אתה לא יודע לעשות שום-דבר אחר (באמת לא יודע. כלום לא יודע).

בסיטואציה של שחור ולבן, הנוסחה עובדת. שחקן, כן? משהו אחר, לא? אתה שחקן וזה מה שתעשה כל חייך. אך היא פחות עובדת במציאות עם כל האפורים שלה: שחקן טוב אבל…, אולי גם טוב במשהו אחר?… כאן, הסתבכת.

ובימים אלה שאני נושק לסוף העידן היצרני שלי (נושק אך עדיין לא מסיים), מה שמטריד אותי יותר מכל הוא למה לעזאזל מעולם לא ויתרתי על המשחק. אתה מנסה משהו, לא עובד. תמשיך. לא קרה כלום. מה כל-כך קשה בזה? מה כל-כך מסובך? בשביל לענות על זה, אחזור לשאלת ההתחלה: למה שחקן?

לרוב, כששואלים שחקנים את השאלה הזאת, הם מדברים על הצורך העז בְּאהבה ואהבת הקהל היא סם עבורם שהם לא יכולים בלעדיו. גם אני חשבתי שאותה אהבת קהל היא הסיבה להיותי שחקן, שאותם הרגעים בהם אני חש אותו (למשל, בשקט הדרוך בזמן סצינה דרמטית, או בצחוק המתגלגל בזמן סיטואציה קומית, או עם מחיאות הכפיים בסוף ההצגה, כשאתה סוף כל סוף מביט עליהם ונחשף למבטם המעריץ והאוהב…), חשבתי שהרגעים הללו הם הסיבה למשיכה שלי למקצוע, שאני מוצא בהם את הנחמה לאותה אהבה חסרה של גיל הילדות, שיש לי הפרעה אישיותית נרקסיסטית ובגללה, אני מחפש לשתות עוד ועוד אהבה מכל מקום אפשרי. כן. יכול להיות. אבל זה לא זה. לא. זה לא זה. זה לא רק זה.

הנה שתי סיבות שבגללן אני חושב שאני שחקן, שבגללן אני נאלץ להיות שחקן. כן. אני אתחיל בסיבה הפחות בולטת:

אני לא מספיק חשוב לעצמי.

פשוט כך. אני לעולם לא אעשה משהו כי הוא חשוב לי. כי אני רוצה לעשות, כי זה מה שאני רוצה. אני לא סיבה מספיק טובה כדי שאקום ואעשה, כדי שאשקיע, כדי שאתמיד. מעטות הפעמים שבהן לקחתי חוג כי זה מה שבא לי, או שהעזתי לפָנות זמן לעצמי כי זה מה שמתחשק לי ואם עשיתי הדברים הללו, לא התמדתי או שביזבזתי את הזמן בדברים לא חשובים כי הסיבה שאעשה משהו מעולם לא תבוא מתוכי, היא תבוא מבחוץ. לא ממני. אני אקום ואשקיע ואתאמץ כי מישהו אחר צריך, רוצה, מבקש. הנה דוגמה קונקרטית: את הטקסט הזה שאני כותב עכשיו, כבר יותר משבוע שאני מתכנן לכתוב אותו. כבר יותר משבוע שאני פותח את הדף ומתכוון להתחיל אותו ובכל פעם, אני מוצא סיבות ותרוצים כדי שלא להתחיל (המחשב מה-זה איטי, ויש עידכון תוכנה שלא יכול לחכות, ויש כלים בכיור ומי יוציא את הכלב? ואני חייב להכין ארוחת ערב. בבקשה. צאו מהמטבח כולכם. אני אכין). ואם כבר התיישבתי, אמצא אלף תרוצים כדי לקום ולעצור (מי יתלה כביסה? צמחו לי שיערות באף! והכלב! למה אני עוד פעם מוציא את הכלב? מסכן הכלב). אז, זה לא שאני לא עושה כלום למען עצמי. אבל בשביל זה, אני נזקק לפטנטים: לפני שאני יוצא לעוד הצגה, אני אומר לעצמי, אוּף. איך לא בא לי לצאת להצגה. למה דווקא עכשיו הצגה? יכולתי לעשות אלף דברים חשובים באמת במקום לצאת להצגה (לעדכן תוכנה) כך אני יוצא וכשאני מגיע לתיאטון, אני מאושר. באמת. אבל חשוב לי להזכיר לעצמי ולכולם שאני לא רוצה להיות כאן. זה רק כי אני חייב.

אם אני כותב, זה לא כי ״בא לי״ אלא כי מישהו ביקש ואותו מישהו מחכה והוא כבר כועס ואני לא יכול להתמהמה וצריך לכתוב עכשיו, עכשיו, עכשיו.

ואם אני מצלם למשל (אני אוהב לצלם), זה אותו סיפור: זה לא כי אני אוהב את זה (אני אוהב לצלם), אלא כי זאת יכולה להיות אפשרות של פרנסה (עד עכשיו זה לא ממש קרה) אני לא מצלם בשבילי. מה פתאום? זה בשבילכם. אני מצלם למענכם. באלוהים.

גם כשאני אומר לעצמי את כל זה, אני יודע שאלה שטויות ובכל-זאת, זה עובד. הנה, את הטקסט הזה שאתם קוראים, אני מצליח סוף כל סוף לכתוב אותו לא כי זה מה שבא לי לעשות (כי כשבא לי לכתוב אותו לא כתבתי אותו) אלא כי רק כשאני אסיים לכתוב את הטקסט הזה, אני אהיה פנוי לעשות את מה שאני רוצה באמת (לכתוב טקסט אחר). זה שטויות. אני יודע. אבל זה עובד. באמא שלי, זה עובד. אבל כמה אפשר?

כאן בא המשחק. כשאני עולה על הבמה או בזמן החזרות, המבט של הקהל או של השותפים לעבודה, נותנים לי סיבה לפעול. בלעדיהם, לא הייתי עושה כלום. בגללם (או בזכותם יותר נכון) אני נאלץ לעבוד, להתמודד, להרגיש, לפעול. אני זקוק למבטו של האחר כדי לחיות. האחר הוא סיבת קיומי. לא אני. האחר. כן. עד כדי כך.

וסיטאוציה אינטנסיבית כמו זו על הבמה כשהקהל מביט בי מחייה אותי בכל פעם מחדש. ללא זה, אני מת (כמעט). זה מאוד דרמטי מה שאני כותב, אני יודע. אבל זה בא לענות על שאלה פשוטה ומהותית: למה אני מתעקש להמשיך במקצוע שאני לא מצליח בו, שלא עושה לי טוב. למה בחרתי במסלול שאין בו תקווה. הנה התשובה: כי במסלול הזה מצאתי רגעים קטנים של חיים שלא הייתי מוצא בשום מקום אחר. מצטער.

והנה הסיבה השניה:

תחושת הפיספוס. כולכם מכירים את הרגע שבו לא אמרתם את הדבר הנכון כי פחדתם, כי לא העזתם. הרגע שלא עניתם בזמן, שלא הגבתם בזמן ובכך פיספסתם את האפשרות להציל את המצב. הרגע ששתקתם, הרגע שלא הגבתם, הרגע שאמרתם שטות, הרגע שלא שמתם לב… אם יש משהו שמלווה אותי במהלך חיי היא אותה התחושה התמידית והעיקשת שאני מפספס הכל תמיד. לא משנה שהתחתנתי מאהבה, לא משנה שיש לי משפחה נפלאה, לא משנה שעשיתי, ובניתי, וגדלתי והצלחתי, המשפט שלא עוזב אותי הוא שם הספר של מילן קונדרה: ״החיים הם במקום אחר״. כן. החיים הם באמת במקום אחר. מה שלא אבחר, הדבר האמיתי לא נמצא שם, הוא נמצא במקום אחר. נורא. אני לא מתאר מצב אובייקטיבי אלא תחושה סובייקטיבית. אני הולך עם התחושה המתמדת של פיספוס. מה שלא אעשה, אני לא מצליח להתחמק מאותו גורל נוראי שבו, בסוף חיי, אביט על עברי ובנשמתי האחרונה אלחש כמו קוּרץ, גיבורו של קונרד ב״לב המאפליה״ (בתרגום החדש קוראים לזה: ״לב האפלה״), קוּרץ גוסס, הוא מביט על חייו ומבין את המעשים הנוראים שעשה ולוחש: ״הו, הזוועה, הזוועה!״. אני לעומתו אלחש: ״הו, הפספוס, הפספוס!״ (טוב. אני דרמטי. אני מתנצל. הסיבה היא שאני מנסה להעביר כאן נקודה. גם אם הגזמתי. התחושה קיימת). והנה, על הבמה קורה נס קטן: ניתנת לי האפשרות לחזור שוב ושוב על אותה הסצינה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. גם בחזרות וגם בהופעות, אני חיי עוד ועוד ועוד ועוד (הייתי ממשיך כאן עוד) שב וחיי את אותו הרגע שוב ושוב ווחוזר עליו אין ספור פעמים. תקשיבו, אין מתנה יפה מזו ואני יכול לומר באופן שלא משתמע לשני פנים: על הבמה אני מצליח לא לפספס, על הבמה אני מצליח לחוות את הסיטואציה בדיוק כפי שרציתי לחוות אותה. גם אם זה לא יקרה בפעם הראשונה (זה אף-פעם לא קורה בפעם הראשונה) זה יקרה בפעם העשרים, השבעים, המאה. יש לי אין-סוף פעמים לחזור עליה. ואז, אני מצליח לומר בדיוק מה שרציתי לומר (גם אם אלה לא המילים שלי) ואני אומר את מה שאני אומר בטון הנכון ובאופן הנכון ואני משיג בדיוק את מה שרציתי ולא רק זה. אני מגלה שיש עוד אלפי צורות חדשות לומר את מה שרציתי לומר בדרכים אחרות ומפתיעות. איזה אושר. איזה אושר. אם יש מקום שאני יכול לחוש שאני לא מפספס זה על הבמה וזה בדיוק מה שנותן פתרון לאותה המועקה הגדולה שמלווה אותי כל חיי וזה מציל אותי מאותה התחושה הקשה שהחיים הם פספוס או בזבוז או טעות. הרגעים האלה שעל הבמה הצליחו לאזן (כן) וגם לימדו אותי לקבל את עצמי ואת חיי כפי שהם. אני בסדר. החיים שלי בסדר. הכל בסדר. אני לא חושב שהייתי יכול לקבל פתרון או מתנה כאלו במקום אחר. ללא הבמה, הייתי מת. מת כבר מזמן (או שלא).

כמה מילים על ד׳

ד׳ נפטר בשבוע שעבר. הלכתי להלוויה. לא אהבתי את ד׳. הערצתי אותו. בצרפתית, זה נשמע יותר טוב: Je ne l'aimais pas. Je l'adorais. בצרפתית, למילה הערצה יש נופך של תשוקה. אין את זה בעברית. נדיר שמאהב יאמר לאהובתו: ״אני מעריץ אותך.״ זה יישמע מוזר. בצרפתית, האוהבים מדברים על הערצה בלבד. Je t'adores.

ד׳ היה מורה למשחק בבית-צבי, מהמורים המעטים שהשאירו עלי רושם. הרבה לימדו אותנו שם אבל את מספר המורים שבאמת למדתי מהם, אני יכול לספור על יד אחת. לא בגלל שכל האחרים לא היו טובים חס וחלילה, אלא כי הוראת המשחק הוא דבר אישי. או שאתה מתחבר לעולם הדימויים של המורה או שלא, או שהוא נקשר לעולם שלך או שלא. ד׳ היה המורה החכם עם האמירות הנחרטות בזכרון. הוא היה אומר: ״הצלחה היא כשההפקה שאתה משתתף בה היום פותחת את הדלת להפקה הבאה וזהו.״ או שהיה לוקח דימויים מהקבלה: ״ממלאים בקבוק במים ושמים בו מעט אדמה, מערבבים חזק-חזק עד שהמים הופכים לבוץ - זאת ההכנה שלכם לתרגיל. מניחים את הבקבוק וממתינים שהאדמה תשקע לאט-לאט. ברגע שגרגר האדמה האחרון ייגע בתחתית הבקבוק והמים יהיו שוב זכים, זה יהיה הרגע להתחיל את התרגיל״. או שהיה מספר על חברו הכנר המפורסם שנסע ממדינה למדינה וניגן שלל יצירות מכל המלחינים. יום אחד, נסע לאחת הבירות של אירופה והתכונן להופיע עם יצירה אחת אך כשהגיע לשם, התברר שיהיה עליו לנגן יצירה אחרת. ברגע האחרון התארגן על היצירה החדשה שבקושי הכיר וכשהקונצרט התחיל, הוא נתן את אחת ההופעות הגרועות בחייו. לאחר הקונצרט, התקשר לסוכן שלו וסיפר לו את מה שקרה, הסביר ותירץ. זה לא היה אשמתו. לאחר שתיקה, ענה לו הסוכן שבשביל הכסף שהנגן מקבל על הופעותיו, זה לא מעניין מה קרה או לא קרה. אנשים משלמים הרבה כדי לראות אותו והוא נדרש לתת את המיטב ואין תירוצים. מאותו יום, טעויות כאלה לא קרו לו יותר.
ויש את סיפורו של הצייר הסיני: קיסר סיני ביקש ציור של תרנגול. שאל מי הוא הצייר המוכשר ביותר בממלכה. הביאו אליו את הצייר. הקיסר הורה לו לצייר את התרנגול היפה בתבל. הצייר השתחווה בפני הקיסר וחזר לסדנה שלו. לאחר שהקיסר לא שמע מהצייר יותר משנה, קרא אותו אליו. כשהצייר הופיע, שאל אותו הקיסר מתי יהיה הציור מוכן. ענה הצייר: בקרוב וחזר לסדנתו. לאחר חמש שנים, שוב קרא הקיסר לצייר ושוב הופיע הצייר והבטיח: בקרוב. כך היה לאחר עשר שנים ולאחר עשרים שנה וכן הלאה. על ערס דווי, שוב קרא הקיסר לצייר וזה הופיע. גם הוא היה כבר זקן. הקיסר הורה למשרתים להביא כן ציור, צבעים ואמר לצייר: תצייר לי עכשיו תרנגול. הצייר לקח את המכחול ובפחות מדקה צייר בכמה משיכות את התרנגול היפה ביותר שראה הקיסר. ״כל חיי חיכיתי לציור הזה,״ אמר, ״והנה, ציירת אותו בכמה רגעים בלבד. למה, למה נתת לי לחכות כל-כך הרבה זמן?״ מבלי להמתין לתשובה, הורה הקיסר לתלות את הצייר על העץ ולשרוף את ביתו וכך היה אבל כשהגיעו החיילים אל בית הצייר, מצאו שם אלפי ציורים וטיוטות של תרנגולות כי זה מה שהצייר עשה כל חייו: התאמן כדי שיוכל לצייר את התרנגול היפה ביותר.
כזה חכם היה ד׳. איש עם מבט רושף וחיוך שלא עוזב אותו גם כשהוא אומר את הדברים הקשים ביותר. חשבתי שיהיה בינינו חיבור כלשהו. שנינו באנו מפאריס והוא בילה את המלחמה בצרפת בדיוק כמו אבא שלי. אבל זה לא עניין אותו. אף-אחד לא עניין אותו. התרגילים עניינו אותו. הוא עצמו עניין אותו. ראית שהוא אהב להקשיב לעצמו. הוא לא דיבר, הוא הופיע בפנינו, נתן מעצמו ככל שיכל כדי שנבין את כוונותיו ואנחנו הקשבנו ושתקנו.
באיזו תוכנית בטלוויזיה ראיינו אותו לפני כמה שנים על סרט שעמד לצאת שבו צילמו אותו מספר את סיפור חייו. הציגו אותו שם כ״בוהמיין״ ולא ידעו להוסיף מעבר לזה.
היה עצוב בלוויה. ולא רק בגלל שמשפחתו וקרוביו היו עצובים על מותו של ד׳ אלא בעיקר בגלל שלא ידעו מה להגיד עליו. הכינו שם מיקרופון ורמקול והזמינו את האנשים לדבר. הראשון אמר שאין לו מה להגיד, שהוא פשוט עצוב. השני שהיה תלמיד וידיד המשפחה דיבר על החיוך שלו ותלמיד אחר בכה וסיפר כמה האיש היה משמעותי בחייו וזהו. לא הסביר איך או למה. כאילו שלא ידעו מה לספר למרות שהאיש עשה והיה. עמדתי שם, הסתכלתי סביבי. לא הכרתי אף-אחד. מכל תלמידי בית-צבי, באו מעט מאוד. היו שם בעיקר קרובים וידידי המשפחה. נזכרתי בשיעורים שלו, שתמיד הוא דיבר ואנחנו שתקנו וגם עכשיו, אחרי מותו, אנחנו ממשיכים לשתוק למרות שהוא כבר לא מדבר.
ואז, הבן הגדול לקח את רשות הדיבור וסיפר אנקדוטה על אביו. באמצע המלחמה, ד׳ שהיה בן 11 גר לבדו עם אמו בפאריס. יום אחד, אמרה לו אמו שני דברים: 1. אם אתה חש בצרה, תברח. 2. תהיה נאהב תמיד. לאחר הדברים האלה, הוא יצא את הבית ולא ראה את אמו יותר. השוטרים אספו אותה כדי לשלח אותה למחנה ההשמדה. הוא נשאר לבד, הסתובב ברחובות העיר יחד עם פרחחים מקומיים, זורקים אבנים על חלונות ראווה. ככה. בשביל הכיף. כך עבר את המלחמה.
אחר-כך, עלה לארץ.
למד תיאטרון.
ביים.
לימד.
עשו עליו סרט.
הגיע לגיל גבורות עם אותו מבט ואותו חיוך.
וזהו.
יהי זכרו  של ד׳ ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.

על האושר

היה לנו מורה אחד בבית-צבי, ר'. הוא לא נולד בארץ, בא מאחת הארצות במזרח אירופה אני חושב ולא נשאר כאן, המשיך ללונדון, הלך לשם ללמוד וללמד תיאטרון. אני חושב שהוא שם גם היום, אם הוא חי עדיין. הוא הגיע אלינו לעבוד איתנו חצי שנה לפני שיחזור לענייניו בלונדון. איש מתוק, עם מניירות נשיות כאלה, עם צעיף ממשי צבעוני סביב הצוואר, בלורית בהירה ותמיד לבוש בז'קט. מנהגים של אירופה. הוא לימד אותנו משהו שדמה לפסיכו-דרמה. דמה כי מטרת השיעור לא הייתה לרפא את הנפשות שלנו, חס וחלילה, אלא ללמוד עוד טכניקה במשחק. היינו בשנה ב', כבר הבנו שמשחק זה לא המקצוע שחשבנו שיהיה, מן משהו קליל שעושים בו שטויות ומקבלים על זה תהילה והוקרה, הבנו שהסתבכנו, שזה משהו אחר, הרבה יותר קשה ומורכב. כולנו היינו אחרי ניסיונות כושלים להראות שאנחנו בדרך של מה שחשבנו שהיא הדרך הנכונה. אני זוכר את ג' מטפסת על חלון ועושה קולות של חתול, ואותי נכנס בקירות בטענה שאוכל לעבור דרכם. היינו כולנו חבולים ומיואשים. באנו לעשות דבר אחד ומצאנו את עצמנו עושים משהו אחר ולא ידענו איך יוצאים מזה. חלקנו כבר עזבו, אחד אפילו חזר ללימודי הרפואה. עד כדי כך. רק אלה שלא היה להם לאן ללכת נשארו. העקשנים.

השיעורים התנהלו ב"חדר הכחול". החדר הגדול והמפואר בבית צבי. הוא נקרא כחול על הצבע של השטיח  שנפרש גם על הקיר. רק מבחירת החדר, הבנו שאנחנו במעמד מיוחד, שצריך להקשיב. היינו יושבים במעגל, והוא, ברגליים משוכלות, בחיוך זחוח שלא הבנו על מה, ניסה להסביר לנו בעברית שבורה מעורבבת באנגלית עקומה את מהות השיעור ומה נדרש מאיתנו. אלה היו שיעורים כפולים של שלוש שעות ויותר ללא הפסקה והוא דיבר ודיבר. היינו מותשים. גם ככה הלימודים בבית-צבי נמשכו מבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. ועכשיו האיש הזה, עם החיוך הזה ועם הדרישות האלה שלא הבנו. התרגיל שנדרשנו לעשות נשמע מאוד פשוט: היה עלינו לבחור איזושהי בעיה מחיינו הפרטיים, משהו אמיתי שבאמת מציק לנו ושאנחנו לא מצליחים לפתור ולבקש מחבר עזרה, לספר לו על הבעיה ולנסות בעזרתו לפתור את הבעיה שלנו. פשוט, לא? ועוד משהו: ההכנה לתרגיל היתה הדבר החשוב באמת. בעל הבעיה לא יכול היה לפתור את הבעיה שלו לבד. הוא היה זקוק למישהו שיקשיב לו, לפרטנר, לחבר, כדי לשתף ולעבד איתו את הבעיה וכך לפתור אותה יחד. היה עלינו, על בעל הבעיה ועל זה שתפקידו לעזור, לשבת ולהגדיר את הבעיה ואת הפתרון ולפתרון היה צריך להיות מימדים מיתיים. הוא דיבר על זה שעות. עוד שיעור ועוד שיעור ועדיין לא התחלנו לעבוד. מה הוא רצה מאיתנו, לא הבנו. ואז שאל מי רוצים לעשות את התרגיל והאמיצים שבינינו התנדבו. בשיעור שאחריו, בזמן שהתכוונו להתחיל את התרגיל, הוא עצר אותנו, ביקש לשמוע על ההכנות, רצה לשמוע איך הגדרנו את הבעיה ואת פתרונה. לא הבנו. הרי, אם נגיד הכל מראש, לא תהיה הפתעה והתרגיל לא יוכל להיות מעניין אבל הוא התעקש וסיפרנו לו. הוא לא היה מרוצה ממה ששמע. לא זאת הייתה הכוונה שלו, לא זאת הייתה ההכנה שהוא ביקש שנעשה ובהזדמנות זו, המשיך לדבר ולדבר וכך הסתיימו עוד שלוש שעות של שיעור שלא קרה בו דבר.

כך התקדמנו עקב בצד אגודל. אחרי כמה שבועות, התחלנו בכל-זאת להראות את התרגילים שהכנו (הרי, הוא היה צריך לחזור ללונדון) אבל הוא המשיך לפסול את התרגילים על הסף ותמיד עם אותו חיוך חביב ונעים שבגללו רצינו להרביץ לו. הבעיות היו שתיים: ראשית, לא ידענו להגדיר כראוי את הבעיה שלנו. למשל, רבים מאיתנו דיברו על התסכול מהלימודים. אז מה, היה שואל. מה הבעיה בזה? צריך להיות יותר ספציפיים, למצוא איך מתבטא התסכול הזה. שנית, הבעיה העיקרית הייתה שלא ידענו להגדיר את הפתרון, מה החלום שיבטא את הפתרון שלנו, איך נתאר אותו? גם הבעיה וגם הפתרון צריכים לגרום לנו לפעול. אם הם לא גורמים לנו לקום ולעשות, משמע שלא הגדרנו אותם נכון. וכך, לאט-לאט, מבלי שנשים לב, הפכו הבעיות שלנו ליותר קטנות, ליותר ספציפיות, פרטיות והפתרונות לענקיות ומשוגעות. למשל, הבעיה יכולה הייתה להיות תחושה של פיספוס כמו אדם שלא החזיר חיוך לחיזורים שלנו והחלום יכול היה לעוף איתו על מטאטא מעל הבניינים ולפזר קונפטי. ואז, הנס קרה (או שלא - רבים שהיו איתי בשיעור הזה יגידו את ההיפך). זה היה מדהים. הצלחנו לעשות משהו שלא ידענו שאנחנו מסוגלים לעשות: להקשיב, לעזור, לפתור. הגיבור של התרגיל לא היה רק זה שבא עם הבעיה אלא גם זה שבא לעזור. אני זוכר הרבה רגעים של אושר וסיפוק בשיעור הזה וכך למדנו על עצמנו משהו חדש. מה לזה ולמשחק? זה מה שלמדנו בשנותינו בבית-צבי, שהכלי החשוב ביותר של השחקן הוא הנשמה שלו ועל-כן אנו נדרשים לדעת להפעיל אותה, להטל בה, להשתמש בה. מורה אחד סיפר לנו איך בזמן לוויית אשתו, אמר לעצמו שעליו לזכור את הרגע הזה כדי להשתמש בתחושה על הבמה לכשיצטרך. כן. אנחנו, השחקנים, הזונות של הנשמה. לא סתם קברו הצרפתים את מולייר, שאותו העריצו (!), אל מחוץ לגדר יחד עם הזונות והרוצחים.

לאחרונה נזכרתי בר' ובשיעורים שלו. לא יודע איך. אולי בגלל הבלבול בו אני נמצא לאחרונה, מחפש משהו חדש שיניע אותי (ויש מי שיאמרו: שוב? אחרים: עדיין?). ואני שואל את עצמי: מה אני רוצה עכשיו? מה יקים אותי בבוקר לעשות מעשה?

ר': תאר לי תמונה של אושר.

אני: אושר. לא יודע (חושב). חופשה במדינה אקזוטית. שעת ערביים. אני עם משפחתי על חוף הים. אני שוכב על ערסל התלוי בין שני עצי קוקוס, שותה קוקטייל חריף מתוק, נ' יושבת לא רחוק ממני, קוראת ספר והילדים משחקים  ומשתוללים בים רגוע וכחול.

ר': תמונה יפה.

אני: תודה.

ר': זה גורם לך לעשות משהו?

אני: לא יודע.

ר': אתה קם בבוקר כדי להגיע לתמונה הזאת?

אני: לא. לא ממש.

ר': אז אולי זאת לא התמונה שתניע אותך. תן לי תמונה שתגרום לך לקום.

אני: כמו מה? לרכב על מטאטא ולעוף מעל לבתים...?

ר': זה גורם לך לקום?

אני: לא.

ר': אז כנראה שזה לא זה.

(שקט. אני לא ממש יודע מה להגיד)

אני: הבעיה שכשזה מדובר במשחק, זה נורא קל לעשות את התרגיל הזה אבל כשזה מדובר בחיים שלך... זה יותר מורכב.

ר': התרגיל הזה תמיד עסק בחיים שלך.

אני: נכון אבל הייתי צעיר. החיים היו פשוטים יותר. עכשיו...

(שוב שקט. האמת היא שאני חושב שהסתבכתי כאן במשהו שאני לא ממש רוצה. אני תמיד יכול לצאת מזה, למחוק הכל ולהמשיך כאילו שום דבר לא נכתב...)

ר': מה מטריד אותך?

אני: שאני תקוע. לא יודע מה לעשות. הגעתי לאן שהגעתי, בניתי את מה שבניתי, הצלחתי במה שהצלחתי. יש הרבה מעשים שאני גאה בהם ויש הרבה דברים שאני מתבייש בהם ויש גם הרבה רגעים שבשמחה הייתי מוותר עליהם. ועכשיו מה? אני כל פעם נזכר בסרט האל-מותי הזה של אורסון וולס, האזרח קיין, לאורך כל הסרט מנסים להבין את פשר השם הזה שאמר הגיבור לפני מותו: "רוזבד" ודרך החיפוש, אנחנו מתוודאים אל סיפור חייו ולבסוף מבינים שמה שהניע אותו להגיע לאן שהגיע ולהיות אייל עיתונות עשיר ומפורסם הוא לא אשה בשם רוזבד כפי שרצו שנאמין בהתחלה אלא אותו זיכרון של ילדותו העניה עם הוריו בכפר המושלג עם מגלשת השלג שעליה חרוטה המילה "רוזבד" עד שבא דוד עשיר ולקח אותו משם והחזיק אותו תחת חסותו. כביכול אותו דוד הוא זה שאיפשר לגיבור להגיע לאן שהגיע אבל המניע היה אותו זכרון ילדות פשוט. רוזבד. גאוני.

(שקט. אני מדמיין את החיוך של ר') אני אומר לו:

הנה התמונה שלי. נורבגיה. י',ו' ואני מטיילים בהרים. זהו יום שמש נעים ובהיר. הגענו לרמה כזאת הפרוסה בין הרים אימתניים. הנוף תמיד מאוד דרמטי בנורבגיה. הצמחיה סביבנו נמוכה, מן דשא ירוק בהיר עם הרבה פרחים קטנים וצהובים. מרגניות אני חושב. אנחנו מתיישבים לנוח בשמש הנעימה. השעה היא שעת צהריים. כמה מאות מטרים מאיתנו ממתין לנו צוק מרשים עם "המפל הגבוה ביותר בנורבגיה" מן שלולית מטפטפת בגובה של כ-700 מטרים. בשבילה הגענו עד הנה. אני יושב ופותח מזוודה מפח שקניתי בגרמניה ובה אני שומר את ציוד הצילום שלי. קופסה מצחיקה כזאת בצבע צהוב ועם לוגוים קטנים של חברת קודק ובתוכה, ספוג אפור השומר על הציוד מפני זעזועים. זה מה שיכולתי להרשות לעצמי באותו טיול. אני מצלם המון. בין שניים לחמישה סרטים ביום. י' מסתכל עלי מטפל בציוד ואומר, למה אתה מצלם כל הזמן? כשאתה מצלם, אתה לא חלק מהחוויה. אני מקשיב ולא עונה. אני לא אומר לו שזה מה שאני רוצה, אני עם הזכרון צב שלי, להיות עד וזכרון לחיים הסובבים אותי. לתאר, לצלם, לצייר ולספר. זהו יעודי.

ר': זה אמיתי? באמת היית שם?

אני: כן.

ר': וזה גורם לך לקום ולעשות?

אני: זה גורם לי להיות מוכן לשלם את המחיר בשביל זה, להגיד לעצמי, שלמען המטרה הזאת, עלי לעשות כך וכך. ישנם דברים שאני אוהב יותר, ישנם דברים שאני אוהב פחות, ישנם דברים שמקדמים אותי אל המטרה וישנם דברים שמעקבים אותי. אבל כשאני קם ומביט אל האופק, זה מה שאני רואה: אותי מארגן את הציוד שלי בתוך מזוודת פח קטנה.

על הזכרון

יש לי זכרון של נמלה מתה. לא זוכר כלום. תשאלו אותי מה עשיתי היום, אין לי מושג. קרה משהו מעניין? אלוהים יודע. אם מישהו רוצה להכשיל אותי, הוא יתחיל את שיחה ב: "אתה זוכר ש..." אני מיד מזיע ומפסיק לזכור (כאילו שזכרתי קודם אבל עכשיו, אבוד: לא זוכר מי אני ומה אני עושה פה ומי האידיוט הזה שמדבר אלי). זה תמיד היה ככה. מאז שאני זוכר את עצמי. לא זוכר. פשוט לא זוכר. הכי קשה זה בויכוחים: נ' אומרת לי שהבטחתי לה ואני שואל מתי והיא עונה אמרתי ואני, אין לי מושג מה היא רוצה ממני. איך יכולתי להגיד או להבטיח ולא זכרתי? מטריף אותי המצב הזה אבל אני לא זוכר כלום, לא זוכר שמות, לא זוכר אנשים, לא זוכר חלומות. כלום. יש לי חבר, י', שהרבה שנים שימש בתור הזכרון שלי. הייתי מתקשר אליו ושואל אותו: "תגיד, איך קראו לעיר בטיול אחרי צבא שאכלתי ביסלי והקאתי?" והוא היה אומר. אפילו שזה קרה לפני שלושים שנה וזה קרה לי, לא לו, הוא זוכר. בשבילי, ללמוד טקסט לתיאטרון או ליום צילום, סיוט. אני שובר את השיניים ומבזבז שעות של עבודה וגם אז יוצא משהו בערך. אני יכול לשחק את אותה ההצגה מאה פעם ועדיין, לא לזכור מתי אני נכנס ומה אני צריך להגיד. לפעמים, בהצגות, יוצאות לי פנינים. כמו לפני שבועיים, במקום להגיד: "היא חלבה את הפרות שלו,..." יצא לי: "היא חלבה אותו." לך תעשה הצגה אחרי זה. יש לי מלא כאלה אבל מי זוכר. כל הצגה שעוברת, היא נס בשבילי. ובסרטים, אותו דבר. אני יושב שעות על טקסטים של שורה וחצי ומגיע ליום צילום אהבל. הרבה נוהגים לשבח אותי על המשחק ורק אני יודע, שהדיבור האיטי והמהוסס והמבט החודר הם לא חלק מהדמות המורכבת שאני משחק אלא נובעים מכך שאני מנסה לזכור את הטקסט המחורבן שאני צריך להגיד ולא זוכר. לאחרונה, איבוד הזכרון שלי רק מעצים. אני כבר רגיל שאני יוצא מהחדר ואני לא זוכר לאן רציתי ללכת ומה לעשות. או שאני לא זוכר מה רציתי לספר. הנה, בגלל זה מופיע הפוסט הזה. כי רציתי לספר על משהו אחר לגמרי ואני פשוט לא זוכר.
אז אני כותב.

ועוד על שינוי...

תמיד, כשאני מלמד משחק, בשיעור הראשון, אני מסביר לתלמידים החדשים את הדבר הבא: הם כביכול באו לשיעורי משחק כדי ללמוד. אבל זה לא נכון. מה שהם באו לעשות הוא לא לעשות כלום, לא לגעת בכלום ולא לשנות כלום והדרישה שלהם ממני היא שאני אגיד להם כמה שהם מדהימים ובעצם, באמת אין לי מה ללמד אותם משום שהם פשוט מושלמים. התפקיד שלי, אני אומר להם, הוא לגרום להם כנגד רצונם לעבור שינוי בתכסיסים ובתחבולות.

תמיד, התלמידים מקשיבים לנאום הקטן הזה שלי בריכוז רב ומהנהנים כמבינים בדיוק על מה אני מדבר ומסמנים לי שאיתם, זה לא יקרה, איתם, זה יהיה אחרת לגמרי, איתם, אני אוכל לחולל את השינוי כבר בשיעור השני. ואז אני מבלה איתם שנה שלמה בה אני מנסה בתכסיסים ובתחבולות לגרום להם לשינוי המיוחל על-מנת שיתחילו להיות משהו שאפשר לקרוא לו "שחקן".

אנשים לא רוצים שינוי. אנשים פוחדים ממנו. אנשים מעדיפים את הרע הקיים על השינוי הלא-ידוע. רק אם הקיים יהפוך לבלתי-נסבל יוכל מישהו לעשות את השינוי המיוחל. אין דרך אחרת.

מתי יהיה שלום? כשבאמת יהיה פה רע.

ומה זה רע? משהו לחלוטין סובייקטיבי. משהו רע עבור האחד יכול להיות נסבל עבור האחר.

ועוד משהו:

בסיום הטיפול הראשון שלי, אמרה לי הפסיכית שמה שהיא עשתה עם בן-אדם רגיל בשלושה חודשים, איתי הייתה צריכה לעשות בשש שנים וגם לא סיימה.

אז תראו מי מדבר...