תמיד, כשאני מלמד משחק, בשיעור הראשון, אני מסביר לתלמידים החדשים את הדבר הבא: הם כביכול באו לשיעורי משחק כדי ללמוד. אבל זה לא נכון. מה שהם באו לעשות הוא לא לעשות כלום, לא לגעת בכלום ולא לשנות כלום והדרישה שלהם ממני היא שאני אגיד להם כמה שהם מדהימים ובעצם, באמת אין לי מה ללמד אותם משום שהם פשוט מושלמים. התפקיד שלי, אני אומר להם, הוא לגרום להם כנגד רצונם לעבור שינוי בתכסיסים ובתחבולות.
תמיד, התלמידים מקשיבים לנאום הקטן הזה שלי בריכוז רב ומהנהנים כמבינים בדיוק על מה אני מדבר ומסמנים לי שאיתם, זה לא יקרה, איתם, זה יהיה אחרת לגמרי, איתם, אני אוכל לחולל את השינוי כבר בשיעור השני. ואז אני מבלה איתם שנה שלמה בה אני מנסה בתכסיסים ובתחבולות לגרום להם לשינוי המיוחל על-מנת שיתחילו להיות משהו שאפשר לקרוא לו "שחקן".
אנשים לא רוצים שינוי. אנשים פוחדים ממנו. אנשים מעדיפים את הרע הקיים על השינוי הלא-ידוע. רק אם הקיים יהפוך לבלתי-נסבל יוכל מישהו לעשות את השינוי המיוחל. אין דרך אחרת.
מתי יהיה שלום? כשבאמת יהיה פה רע.
ומה זה רע? משהו לחלוטין סובייקטיבי. משהו רע עבור האחד יכול להיות נסבל עבור האחר.
ועוד משהו:
בסיום הטיפול הראשון שלי, אמרה לי הפסיכית שמה שהיא עשתה עם בן-אדם רגיל בשלושה חודשים, איתי הייתה צריכה לעשות בשש שנים וגם לא סיימה.
אז תראו מי מדבר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה