היה לנו מורה אחד בבית-צבי, ר'. הוא לא נולד בארץ, בא מאחת הארצות במזרח אירופה אני חושב ולא נשאר כאן, המשיך ללונדון, הלך לשם ללמוד וללמד תיאטרון. אני חושב שהוא שם גם היום, אם הוא חי עדיין. הוא הגיע אלינו לעבוד איתנו חצי שנה לפני שיחזור לענייניו בלונדון. איש מתוק, עם מניירות נשיות כאלה, עם צעיף ממשי צבעוני סביב הצוואר, בלורית בהירה ותמיד לבוש בז'קט. מנהגים של אירופה. הוא לימד אותנו משהו שדמה לפסיכו-דרמה. דמה כי מטרת השיעור לא הייתה לרפא את הנפשות שלנו, חס וחלילה, אלא ללמוד עוד טכניקה במשחק. היינו בשנה ב', כבר הבנו שמשחק זה לא המקצוע שחשבנו שיהיה, מן משהו קליל שעושים בו שטויות ומקבלים על זה תהילה והוקרה, הבנו שהסתבכנו, שזה משהו אחר, הרבה יותר קשה ומורכב. כולנו היינו אחרי ניסיונות כושלים להראות שאנחנו בדרך של מה שחשבנו שהיא הדרך הנכונה. אני זוכר את ג' מטפסת על חלון ועושה קולות של חתול, ואותי נכנס בקירות בטענה שאוכל לעבור דרכם. היינו כולנו חבולים ומיואשים. באנו לעשות דבר אחד ומצאנו את עצמנו עושים משהו אחר ולא ידענו איך יוצאים מזה. חלקנו כבר עזבו, אחד אפילו חזר ללימודי הרפואה. עד כדי כך. רק אלה שלא היה להם לאן ללכת נשארו. העקשנים.
השיעורים התנהלו ב"חדר הכחול". החדר הגדול והמפואר בבית צבי. הוא נקרא כחול על הצבע של השטיח שנפרש גם על הקיר. רק מבחירת החדר, הבנו שאנחנו במעמד מיוחד, שצריך להקשיב. היינו יושבים במעגל, והוא, ברגליים משוכלות, בחיוך זחוח שלא הבנו על מה, ניסה להסביר לנו בעברית שבורה מעורבבת באנגלית עקומה את מהות השיעור ומה נדרש מאיתנו. אלה היו שיעורים כפולים של שלוש שעות ויותר ללא הפסקה והוא דיבר ודיבר. היינו מותשים. גם ככה הלימודים בבית-צבי נמשכו מבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. ועכשיו האיש הזה, עם החיוך הזה ועם הדרישות האלה שלא הבנו. התרגיל שנדרשנו לעשות נשמע מאוד פשוט: היה עלינו לבחור איזושהי בעיה מחיינו הפרטיים, משהו אמיתי שבאמת מציק לנו ושאנחנו לא מצליחים לפתור ולבקש מחבר עזרה, לספר לו על הבעיה ולנסות בעזרתו לפתור את הבעיה שלנו. פשוט, לא? ועוד משהו: ההכנה לתרגיל היתה הדבר החשוב באמת. בעל הבעיה לא יכול היה לפתור את הבעיה שלו לבד. הוא היה זקוק למישהו שיקשיב לו,
לפרטנר, לחבר, כדי לשתף ולעבד איתו את הבעיה וכך לפתור אותה יחד. היה עלינו, על בעל הבעיה ועל זה שתפקידו לעזור, לשבת ולהגדיר את הבעיה ואת הפתרון ולפתרון היה צריך להיות מימדים מיתיים. הוא דיבר על זה שעות. עוד שיעור ועוד שיעור ועדיין לא התחלנו לעבוד. מה הוא רצה מאיתנו, לא הבנו. ואז שאל מי רוצים לעשות את התרגיל והאמיצים שבינינו התנדבו. בשיעור שאחריו, בזמן שהתכוונו להתחיל את התרגיל, הוא עצר אותנו, ביקש לשמוע על ההכנות, רצה לשמוע איך הגדרנו את הבעיה ואת פתרונה. לא הבנו. הרי, אם נגיד הכל מראש, לא תהיה הפתעה והתרגיל לא יוכל להיות מעניין אבל הוא התעקש וסיפרנו לו. הוא לא היה מרוצה ממה ששמע. לא זאת הייתה הכוונה שלו, לא זאת הייתה ההכנה שהוא ביקש שנעשה ובהזדמנות זו, המשיך לדבר ולדבר וכך הסתיימו עוד שלוש שעות של שיעור שלא קרה בו דבר.
כך התקדמנו עקב בצד אגודל. אחרי כמה שבועות, התחלנו בכל-זאת להראות את התרגילים שהכנו (הרי, הוא היה צריך לחזור ללונדון) אבל הוא המשיך לפסול את התרגילים על הסף ותמיד עם אותו חיוך חביב ונעים שבגללו רצינו להרביץ לו. הבעיות היו שתיים: ראשית, לא ידענו להגדיר כראוי את הבעיה שלנו. למשל, רבים מאיתנו דיברו על התסכול מהלימודים. אז מה, היה שואל. מה הבעיה בזה? צריך להיות יותר ספציפיים, למצוא איך מתבטא התסכול הזה. שנית, הבעיה העיקרית הייתה שלא ידענו להגדיר את הפתרון, מה החלום שיבטא את הפתרון שלנו, איך נתאר אותו? גם הבעיה וגם הפתרון צריכים לגרום לנו לפעול. אם הם לא גורמים לנו לקום ולעשות, משמע שלא הגדרנו אותם נכון. וכך, לאט-לאט, מבלי שנשים לב, הפכו הבעיות שלנו ליותר קטנות, ליותר ספציפיות, פרטיות והפתרונות לענקיות ומשוגעות. למשל, הבעיה יכולה הייתה להיות תחושה של פיספוס כמו אדם שלא החזיר חיוך לחיזורים שלנו והחלום יכול היה לעוף איתו על מטאטא מעל הבניינים ולפזר קונפטי. ואז, הנס קרה (או שלא - רבים שהיו איתי בשיעור הזה יגידו את ההיפך). זה היה מדהים. הצלחנו לעשות משהו שלא ידענו שאנחנו מסוגלים לעשות: להקשיב, לעזור, לפתור. הגיבור של התרגיל לא היה רק זה שבא עם הבעיה אלא גם זה שבא לעזור. אני זוכר הרבה רגעים של אושר וסיפוק בשיעור הזה וכך למדנו על עצמנו משהו חדש. מה לזה ולמשחק? זה מה שלמדנו בשנותינו בבית-צבי, שהכלי החשוב ביותר של השחקן הוא הנשמה שלו ועל-כן אנו נדרשים לדעת להפעיל אותה, להטל בה, להשתמש בה. מורה אחד סיפר לנו איך בזמן לוויית אשתו, אמר לעצמו שעליו לזכור את הרגע הזה כדי להשתמש בתחושה על הבמה לכשיצטרך. כן. אנחנו, השחקנים, הזונות של הנשמה. לא סתם קברו הצרפתים את מולייר, שאותו העריצו (!), אל מחוץ לגדר יחד עם הזונות והרוצחים.
לאחרונה נזכרתי בר' ובשיעורים שלו. לא יודע איך. אולי בגלל הבלבול בו אני נמצא לאחרונה, מחפש משהו חדש שיניע אותי (ויש מי שיאמרו: שוב? אחרים: עדיין?). ואני שואל את עצמי: מה אני רוצה עכשיו? מה יקים אותי בבוקר לעשות מעשה?
ר': תאר לי תמונה של אושר.
אני: אושר. לא יודע (חושב). חופשה במדינה אקזוטית. שעת ערביים. אני עם משפחתי על חוף הים. אני שוכב על ערסל התלוי בין שני עצי קוקוס, שותה קוקטייל חריף מתוק, נ' יושבת לא רחוק ממני, קוראת ספר והילדים משחקים ומשתוללים בים רגוע וכחול.
ר': תמונה יפה.
אני: תודה.
ר': זה גורם לך לעשות משהו?
אני: לא יודע.
ר': אתה קם בבוקר כדי להגיע לתמונה הזאת?
אני: לא. לא ממש.
ר': אז אולי זאת לא התמונה שתניע אותך. תן לי תמונה שתגרום לך לקום.
אני: כמו מה? לרכב על מטאטא ולעוף מעל לבתים...?
ר': זה גורם לך לקום?
אני: לא.
ר': אז כנראה שזה לא זה.
(שקט. אני לא ממש יודע מה להגיד)
אני: הבעיה שכשזה מדובר במשחק, זה נורא קל לעשות את התרגיל הזה אבל כשזה מדובר בחיים שלך... זה יותר מורכב.
ר': התרגיל הזה תמיד עסק בחיים שלך.
אני: נכון אבל הייתי צעיר. החיים היו פשוטים יותר. עכשיו...
(שוב שקט. האמת היא שאני חושב שהסתבכתי כאן במשהו שאני לא ממש רוצה. אני תמיד יכול לצאת מזה, למחוק הכל ולהמשיך כאילו שום דבר לא נכתב...)
ר': מה מטריד אותך?
אני: שאני תקוע. לא יודע מה לעשות. הגעתי לאן שהגעתי, בניתי את מה שבניתי, הצלחתי במה שהצלחתי. יש הרבה מעשים שאני גאה בהם ויש הרבה דברים שאני מתבייש בהם ויש גם הרבה רגעים שבשמחה הייתי מוותר עליהם. ועכשיו מה? אני כל פעם נזכר בסרט האל-מותי הזה של אורסון וולס, האזרח קיין, לאורך כל הסרט מנסים להבין את פשר השם הזה שאמר הגיבור לפני מותו: "רוזבד" ודרך החיפוש, אנחנו מתוודאים אל סיפור חייו ולבסוף מבינים שמה שהניע אותו להגיע לאן שהגיע ולהיות אייל עיתונות עשיר ומפורסם הוא לא אשה בשם רוזבד כפי שרצו שנאמין בהתחלה אלא אותו זיכרון של ילדותו העניה עם הוריו בכפר המושלג עם מגלשת השלג שעליה חרוטה המילה "רוזבד" עד שבא דוד עשיר ולקח אותו משם והחזיק אותו תחת חסותו. כביכול אותו דוד הוא זה שאיפשר לגיבור להגיע לאן שהגיע אבל המניע היה אותו זכרון ילדות פשוט. רוזבד. גאוני.
(שקט. אני מדמיין את החיוך של ר') אני אומר לו:
הנה התמונה שלי. נורבגיה. י',ו' ואני מטיילים בהרים. זהו יום שמש נעים ובהיר. הגענו לרמה כזאת הפרוסה בין הרים אימתניים. הנוף תמיד מאוד דרמטי בנורבגיה. הצמחיה סביבנו נמוכה, מן דשא ירוק בהיר עם הרבה פרחים קטנים וצהובים. מרגניות אני חושב. אנחנו מתיישבים לנוח בשמש הנעימה. השעה היא שעת צהריים. כמה מאות מטרים מאיתנו ממתין לנו צוק מרשים עם "המפל הגבוה ביותר בנורבגיה" מן שלולית מטפטפת בגובה של כ-700 מטרים. בשבילה הגענו עד הנה. אני יושב ופותח מזוודה מפח שקניתי בגרמניה ובה אני שומר את ציוד הצילום שלי. קופסה מצחיקה כזאת בצבע צהוב ועם לוגוים קטנים של חברת קודק ובתוכה, ספוג אפור השומר על הציוד מפני זעזועים. זה מה שיכולתי להרשות לעצמי באותו טיול. אני מצלם המון. בין שניים לחמישה סרטים ביום. י' מסתכל עלי מטפל בציוד ואומר, למה אתה מצלם כל הזמן? כשאתה מצלם, אתה לא חלק מהחוויה. אני מקשיב ולא עונה. אני לא אומר לו שזה מה שאני רוצה, אני עם הזכרון צב שלי, להיות עד וזכרון לחיים הסובבים אותי. לתאר, לצלם, לצייר ולספר. זהו יעודי.
ר': זה אמיתי? באמת היית שם?
אני: כן.
ר': וזה גורם לך לקום ולעשות?
אני: זה גורם לי להיות מוכן לשלם את המחיר בשביל זה, להגיד לעצמי, שלמען המטרה הזאת, עלי לעשות כך וכך. ישנם דברים שאני אוהב יותר, ישנם דברים שאני אוהב פחות, ישנם דברים שמקדמים אותי אל המטרה וישנם דברים שמעקבים אותי. אבל כשאני קם ומביט אל האופק, זה מה שאני רואה: אותי מארגן את הציוד שלי בתוך מזוודת פח קטנה.
