זה מה ששאלו ההורים כשאמרתי להם שאני נרשם ללימודי משחק. אין בזה עתיד, הם אמרו. אין בזה עבודה, אין בזה כסף. ממה תחיה? אבא הלך ואסף מעיתונים כתבות על פיזיקאים שהם גם ציירים או על רופאים שהם גם סופרים. למרות שפסלתי אותם על הסף, ידעתי בתוך תוכי שהם צודקים. ידעתי את זה אז ואני מודע לזה היום. ההחלטה להיות שחקן הביאה אותי לחיי עוני של חסר ושל אוברדראפט. כל עוד הייתי רווק וחייתי לבד, יכולתי להסתדר עם חשבון הבנק הריק, עם המשכורות המגוחכות, עם העבודה המועטה. אך מהיום שהחלטתי שאני רוצה משפחה, לא הפסקתי לעבוד בעבודות אחרות כדי להשלים את ההכנסה. מה אני כותב ״להשלים״? מקצוע המשחק מעולם לא פרנס אותי. אפילו לא יום אחד. במקרה הטוב, הוסיף מעט להכנסות האחרות שלי. אז, למה?
מעטים השחקנים שמצליחים להתפרנס מהמקצוע. מעטים עוד יותר הם אלה שמתעשרים ממנו. הם קיימים והם מפורסמים וכולנו מכירים אותם אך הם מעטים ביותר. עולם המשחק הוא כמו שלולית קטנה שרק מתי-מעט מצליחים לשכשך בה. אחרים אולי מטבילים בה את הרגליים והרוב מביט על השלולית מרחוק, ממתינים שמישהו ייצא ממנה בתקווה שהם יוכלו להיכנס במקומו.
רוב מי שלמדו איתי משחק, עזבו את המקצוע, מי קודם ומי מאוחר. חלקם הלכו למקצועות מקבילים: מורים, מדריכים, מרצים וכדומה. אחרים עזבו לגמרי, בנו לעצמם קריירה חדשה בארץ או בחו״ל, היו לאנשי עסקים, פתחו חנויות, למדו מקצוע, משהו. ומי שלא עזב, כשלא יכלו עוד, לקחו הפסקה והלכו ״לעשות כסף״. אם הצליחו, הדבר החזיר את אמונם בעצמם וכך יכלו לשאוב כוח כדי לחזור לחיי העוני של המשחק. אני לא צוחק.
גם אני ניסיתי לעזוב את המקצוע ולהמשיך הלאה. לעזוב היא מילה קצת גדולה כי לא הייתי צריך לעזוב כלום מכיוון שלא היה כלום. לאחר כמה שנים שלא הצלחתי להתפרנס ושלא נראה שום דבר באופק, הלכתי וחילקתי עיתונים, ניקיתי בתים, עבדתי בשליחויות, עבדתי ביקב, לימדתי והדרכתי, הפקתי וגם עבדתי באולפן לעברית. כל מה שנקרא לדרכי ויכול היה להכניס הכנסה קבועה ואיתה שקט יחסי. אפילו הלכתי ולמדתי תיכנות. אני מוכשר, אני חכם, אני יודע לעבוד, ללמוד, אני משקיע, אני לא פוחד לעבוד קשה. אני בסדר, יש לי את כל הכישורים הנדרשים ובכל-זאת, לא הצלחתי. לא הצלחתי למרות שניסיתי. באמת ניסיתי אך לא הצלחתי להמנע מלשנוא את העבודות הללו, מלהיות מתוסכל וכועס ומיואש, מלהתייחס לכל העבודות כאל משהו זמני, כאל ״בינתיים״, ״עד ש-״ כי או-טו-טו, כבר מחר, יקראו לי לתפקיד משמעותי, גדול, חשוב בתיאטרון או בקולנוע או בשניהם וגם בטלוויזיה והם יביאו לי עוד עבודה ועוד אחת ועוד אחת ואני אהיה מה שנועדתי להיות: שחקן.
זה לא קרה. מעולם לא קרה. כל חיי עבדתי בעבודות מזדמנות. אומנם, מדי פעם הצטלמתי לסרטים או שהיה לי פה ושם יום צילום לסדרה מדוברת. בשנים האחרונות אפילו הצטרפתי לקבוצת תיאטרון קטנה כאן בירושלים ואני מופיע בה באופן קבוע וגם כותב עבורה. אך מעולם לא הצלחתי להפוך את התיאטרון, את המשחק לעבודה של ממש, שמפרנסת ומאפשרת לי לחיות כמו כל עבודה אחרת. גם היום אני קם לפני הזריחה והולך להכין קפה וסנדוויצ׳ים באחד הסניפים של רשתות הקפה הגדולות. והשאלה המתבקשת היא: למה לא עזבתי את מקצוע המשחק? למה המשכתי לקוות? כמה טיפש אפשר להיות? כן. כמה טיפש.
לתלמידים למשחק אני מספר שצריכים להיות שני תנאים כדי להיות שחקן:
1. אתה שחקן טוב (משמע, מספיק מקבלי החלטות בתיאטרון ובקולנוע מאמינים בך).
2. אתה לא יודע לעשות שום-דבר אחר (באמת לא יודע. כלום לא יודע).
בסיטואציה של שחור ולבן, הנוסחה עובדת. שחקן, כן? משהו אחר, לא? אתה שחקן וזה מה שתעשה כל חייך. אך היא פחות עובדת במציאות עם כל האפורים שלה: שחקן טוב אבל…, אולי גם טוב במשהו אחר?… כאן, הסתבכת.
ובימים אלה שאני נושק לסוף העידן היצרני שלי (נושק אך עדיין לא מסיים), מה שמטריד אותי יותר מכל הוא למה לעזאזל מעולם לא ויתרתי על המשחק. אתה מנסה משהו, לא עובד. תמשיך. לא קרה כלום. מה כל-כך קשה בזה? מה כל-כך מסובך? בשביל לענות על זה, אחזור לשאלת ההתחלה: למה שחקן?
לרוב, כששואלים שחקנים את השאלה הזאת, הם מדברים על הצורך העז בְּאהבה ואהבת הקהל היא סם עבורם שהם לא יכולים בלעדיו. גם אני חשבתי שאותה אהבת קהל היא הסיבה להיותי שחקן, שאותם הרגעים בהם אני חש אותו (למשל, בשקט הדרוך בזמן סצינה דרמטית, או בצחוק המתגלגל בזמן סיטואציה קומית, או עם מחיאות הכפיים בסוף ההצגה, כשאתה סוף כל סוף מביט עליהם ונחשף למבטם המעריץ והאוהב…), חשבתי שהרגעים הללו הם הסיבה למשיכה שלי למקצוע, שאני מוצא בהם את הנחמה לאותה אהבה חסרה של גיל הילדות, שיש לי הפרעה אישיותית נרקסיסטית ובגללה, אני מחפש לשתות עוד ועוד אהבה מכל מקום אפשרי. כן. יכול להיות. אבל זה לא זה. לא. זה לא זה. זה לא רק זה.
הנה שתי סיבות שבגללן אני חושב שאני שחקן, שבגללן אני נאלץ להיות שחקן. כן. אני אתחיל בסיבה הפחות בולטת:
אני לא מספיק חשוב לעצמי.
פשוט כך. אני לעולם לא אעשה משהו כי הוא חשוב לי. כי אני רוצה לעשות, כי זה מה שאני רוצה. אני לא סיבה מספיק טובה כדי שאקום ואעשה, כדי שאשקיע, כדי שאתמיד. מעטות הפעמים שבהן לקחתי חוג כי זה מה שבא לי, או שהעזתי לפָנות זמן לעצמי כי זה מה שמתחשק לי ואם עשיתי הדברים הללו, לא התמדתי או שביזבזתי את הזמן בדברים לא חשובים כי הסיבה שאעשה משהו מעולם לא תבוא מתוכי, היא תבוא מבחוץ. לא ממני. אני אקום ואשקיע ואתאמץ כי מישהו אחר צריך, רוצה, מבקש. הנה דוגמה קונקרטית: את הטקסט הזה שאני כותב עכשיו, כבר יותר משבוע שאני מתכנן לכתוב אותו. כבר יותר משבוע שאני פותח את הדף ומתכוון להתחיל אותו ובכל פעם, אני מוצא סיבות ותרוצים כדי שלא להתחיל (המחשב מה-זה איטי, ויש עידכון תוכנה שלא יכול לחכות, ויש כלים בכיור ומי יוציא את הכלב? ואני חייב להכין ארוחת ערב. בבקשה. צאו מהמטבח כולכם. אני אכין). ואם כבר התיישבתי, אמצא אלף תרוצים כדי לקום ולעצור (מי יתלה כביסה? צמחו לי שיערות באף! והכלב! למה אני עוד פעם מוציא את הכלב? מסכן הכלב). אז, זה לא שאני לא עושה כלום למען עצמי. אבל בשביל זה, אני נזקק לפטנטים: לפני שאני יוצא לעוד הצגה, אני אומר לעצמי, אוּף. איך לא בא לי לצאת להצגה. למה דווקא עכשיו הצגה? יכולתי לעשות אלף דברים חשובים באמת במקום לצאת להצגה (לעדכן תוכנה) כך אני יוצא וכשאני מגיע לתיאטון, אני מאושר. באמת. אבל חשוב לי להזכיר לעצמי ולכולם שאני לא רוצה להיות כאן. זה רק כי אני חייב.
אם אני כותב, זה לא כי ״בא לי״ אלא כי מישהו ביקש ואותו מישהו מחכה והוא כבר כועס ואני לא יכול להתמהמה וצריך לכתוב עכשיו, עכשיו, עכשיו.
ואם אני מצלם למשל (אני אוהב לצלם), זה אותו סיפור: זה לא כי אני אוהב את זה (אני אוהב לצלם), אלא כי זאת יכולה להיות אפשרות של פרנסה (עד עכשיו זה לא ממש קרה) אני לא מצלם בשבילי. מה פתאום? זה בשבילכם. אני מצלם למענכם. באלוהים.
גם כשאני אומר לעצמי את כל זה, אני יודע שאלה שטויות ובכל-זאת, זה עובד. הנה, את הטקסט הזה שאתם קוראים, אני מצליח סוף כל סוף לכתוב אותו לא כי זה מה שבא לי לעשות (כי כשבא לי לכתוב אותו לא כתבתי אותו) אלא כי רק כשאני אסיים לכתוב את הטקסט הזה, אני אהיה פנוי לעשות את מה שאני רוצה באמת (לכתוב טקסט אחר). זה שטויות. אני יודע. אבל זה עובד. באמא שלי, זה עובד. אבל כמה אפשר?
כאן בא המשחק. כשאני עולה על הבמה או בזמן החזרות, המבט של הקהל או של השותפים לעבודה, נותנים לי סיבה לפעול. בלעדיהם, לא הייתי עושה כלום. בגללם (או בזכותם יותר נכון) אני נאלץ לעבוד, להתמודד, להרגיש, לפעול. אני זקוק למבטו של האחר כדי לחיות. האחר הוא סיבת קיומי. לא אני. האחר. כן. עד כדי כך.
וסיטאוציה אינטנסיבית כמו זו על הבמה כשהקהל מביט בי מחייה אותי בכל פעם מחדש. ללא זה, אני מת (כמעט). זה מאוד דרמטי מה שאני כותב, אני יודע. אבל זה בא לענות על שאלה פשוטה ומהותית: למה אני מתעקש להמשיך במקצוע שאני לא מצליח בו, שלא עושה לי טוב. למה בחרתי במסלול שאין בו תקווה. הנה התשובה: כי במסלול הזה מצאתי רגעים קטנים של חיים שלא הייתי מוצא בשום מקום אחר. מצטער.
והנה הסיבה השניה:
תחושת הפיספוס. כולכם מכירים את הרגע שבו לא אמרתם את הדבר הנכון כי פחדתם, כי לא העזתם. הרגע שלא עניתם בזמן, שלא הגבתם בזמן ובכך פיספסתם את האפשרות להציל את המצב. הרגע ששתקתם, הרגע שלא הגבתם, הרגע שאמרתם שטות, הרגע שלא שמתם לב… אם יש משהו שמלווה אותי במהלך חיי היא אותה התחושה התמידית והעיקשת שאני מפספס הכל תמיד. לא משנה שהתחתנתי מאהבה, לא משנה שיש לי משפחה נפלאה, לא משנה שעשיתי, ובניתי, וגדלתי והצלחתי, המשפט שלא עוזב אותי הוא שם הספר של מילן קונדרה: ״החיים הם במקום אחר״. כן. החיים הם באמת במקום אחר. מה שלא אבחר, הדבר האמיתי לא נמצא שם, הוא נמצא במקום אחר. נורא. אני לא מתאר מצב אובייקטיבי אלא תחושה סובייקטיבית. אני הולך עם התחושה המתמדת של פיספוס. מה שלא אעשה, אני לא מצליח להתחמק מאותו גורל נוראי שבו, בסוף חיי, אביט על עברי ובנשמתי האחרונה אלחש כמו קוּרץ, גיבורו של קונרד ב״לב המאפליה״ (בתרגום החדש קוראים לזה: ״לב האפלה״), קוּרץ גוסס, הוא מביט על חייו ומבין את המעשים הנוראים שעשה ולוחש: ״הו, הזוועה, הזוועה!״. אני לעומתו אלחש: ״הו, הפספוס, הפספוס!״ (טוב. אני דרמטי. אני מתנצל. הסיבה היא שאני מנסה להעביר כאן נקודה. גם אם הגזמתי. התחושה קיימת). והנה, על הבמה קורה נס קטן: ניתנת לי האפשרות לחזור שוב ושוב על אותה הסצינה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. גם בחזרות וגם בהופעות, אני חיי עוד ועוד ועוד ועוד (הייתי ממשיך כאן עוד) שב וחיי את אותו הרגע שוב ושוב ווחוזר עליו אין ספור פעמים. תקשיבו, אין מתנה יפה מזו ואני יכול לומר באופן שלא משתמע לשני פנים: על הבמה אני מצליח לא לפספס, על הבמה אני מצליח לחוות את הסיטואציה בדיוק כפי שרציתי לחוות אותה. גם אם זה לא יקרה בפעם הראשונה (זה אף-פעם לא קורה בפעם הראשונה) זה יקרה בפעם העשרים, השבעים, המאה. יש לי אין-סוף פעמים לחזור עליה. ואז, אני מצליח לומר בדיוק מה שרציתי לומר (גם אם אלה לא המילים שלי) ואני אומר את מה שאני אומר בטון הנכון ובאופן הנכון ואני משיג בדיוק את מה שרציתי ולא רק זה. אני מגלה שיש עוד אלפי צורות חדשות לומר את מה שרציתי לומר בדרכים אחרות ומפתיעות. איזה אושר. איזה אושר. אם יש מקום שאני יכול לחוש שאני לא מפספס זה על הבמה וזה בדיוק מה שנותן פתרון לאותה המועקה הגדולה שמלווה אותי כל חיי וזה מציל אותי מאותה התחושה הקשה שהחיים הם פספוס או בזבוז או טעות. הרגעים האלה שעל הבמה הצליחו לאזן (כן) וגם לימדו אותי לקבל את עצמי ואת חיי כפי שהם. אני בסדר. החיים שלי בסדר. הכל בסדר. אני לא חושב שהייתי יכול לקבל פתרון או מתנה כאלו במקום אחר. ללא הבמה, הייתי מת. מת כבר מזמן (או שלא).
