הנה משהו שלא סיפרתי

יש מן סיפורים כאלה שיושבים אצלך ואתה מת לספר אותם רק שאתה לא מוצא את ההזדמנות. אז הנה אחד מהם:

לפני כמה זמן היה סרט תעודי בטלוויזיה על קבוצת ישראלים שנסעו להודו לאיזו גורוית הנודעת בכוחותיה לרפא אנשים בעזרת החיבוק. בקבוצה היה זוג שהאשה דיברה לרוב והבעל שתק. מן איש מתוק ושותק. במהלך הסרט, התוודענו לגיבורים והסתבר שהאשה עושה חוקנים לפרנסתה ושהם הכירו כאשר הבחור בא אליה לטיפול...

אני יודע שאנחנו חיים במן עידן שכזה בו יש פתיחות רבה לכל בעיקר אם אתה גר בתל-אביב שבה יש נסיון נואש להראות כעיר מפותחת ומודרנית. ובכל זאת, אני מתאר לעצמי את הסיטואציה. הבחור הביישן מגיע אליה לטיפול. הוא קיבל עליה המלצות חמות מאיזה עמית לעבודה. העמית סיפר איך שהטיפול הזה שיחרר אותו ממיני מועקות ומצוקות, שמאז הטיפול, הוא מרגיש חופשי יותר, קל יותר, שמח יותר. שהטיפול שחרר אותו מהרבה דיעות קדומות ושעכשיו, הוא מסתכל על החיים באופן אחר, באופן בוגר יותר, אחראי יותר, שמח, שהטיפול נראה במבט ראשון ארצי אבל זהו בעצם טיפול רוחני במהותו. כך מתערבבים להם הפכים. עוד דוגמה ליין וליאנג.

בתחילה, הבחור הזדעזע. לאחר מכן, התעוררה בו מן סקרנות. לבסוף הסכים שגם לו לא תזיק איזושהי תחושת שחרור אם גופנית ואם נפשית. ובעיקר קיווה שהטיפול ישחרר אותו לכמה רגעים מאותה תחושת בדידות המלווה אותו מאז שעלה לארץ מארצות הכפור והחליט להשתקע בעיר תל-אביב.

בכל אופן, לאחר היסוסים רבים ולאחר לילה קשה במיוחד בו נאלץ שוב ושוב לרוץ לשירותים וזאת עקב ארוחה מעוררת תהיות במזנון מהיר, אזר בחורנו אומץ וביקש את מספר הטלפון של אותה מטפלת אגדית ומיד התקשר אליה כדי שלא יתחרט עוד לפני המעשה.

להפתעתו, נקבע הביקור כבר ליום המחרת. הוא לא ידע שהיא הייתה עוד חדשה בתחום, שהלקוחות עדיין היו מועטים והחשבונות הלכו ותפחו. הוא לא ידע שגם היא חשה בדידות קשה, בדידות מסוג אחר, בדידות של אדם החש אחר, אינו שייך, שבילה את רוב זמנו בלחפש ללא הצלחה אחר קבוצת השתייכות וכך הגיעה אל החוקן.

תמיד סיקרנו אותה תורות המזרח, מצאה בהם אמת, תום, פשטות שלא מצאה בשום מקום אחר. מצאה במקומות הרחוקים, האקזוטיים הללו אנשים כמוה, שונים, מחפשים, שואלים. רצתה ללמוד רפואה סינית, הייתה מוכנה להתפשר על דיקור ואפילו על שיא-צו אלא שקורסים אלה היו יקרים מדי וארוכים מדי ומעולם לא היו לה לא את הממון ולא את אורך הרוח לדברים מסוג זה. בחיפושיה אחר תחום עיסוק שגם יהיה בו ערך וגם פרנסה, הגיעה אל תחום החוקן ומשום מה, מבלי שידעה למה, מיד התחברה אל הנושא. לאחר שכבר למדה את הדבר והשתפשפה מעט, כבר יכלה להגיד שיש בעיסוק הזה גם חושניות וגם חיבור בלתי-אמצעי אל אנשים שונים שדרך יציאותיהם ניתן ללמוד ללא מסננים או מחסומים עליהם ועל אישיותם.

בקיצור, שני האנשים האלה, שני האנשים הבודדים האלה נפגשו אצלה בקליניקה שבעצם היה חדר השינה שלה שהוסב במשך היום לחדר טיפולים וברגע שהחדירה את הצינורית וראתה מה שיוצא מתוך ישבנו של הלקוח הזה, ידעה שזהו האיש שנועד לה. איך ידעה? ידעה כי כל חייה חיכתה לרגע הזה. ידעה כי ברגע שנכנס אל החדר, מה שתפס אותה הוא דווקא מבטו שזעק לעזרה. ידעה כי זה מה שרצתה וזה מה שהחליטה.

לאחר שסיימה את הטיפול, היא שטפה ארוכות את ידיה, המתינה בסבלנות שהבחור יקום על רגליו, ניגשה אליו וחיבקה אותו כפי שמעולם לא חיבקה איש, כפי שמעולם לא חיבקו אותו. מאותו יום, לא נפרדו יותר. זאת אומרת, הוא המשיך בכל בוקר  ללכת לעבודתו והיא המשיכה לדחוף צינורות לעכוזיהם של זרים. אך בערב, לכשחזר הוא מעבודתו, החדר הזה היה שלהם בלבד.

סוף.