יש במאי צרפתי אחד בשם אריק רוהמר שמת לא מזמן בשיבה טובה. הוא עשה מלא סרטים וכולם בנושא אחד: בחור פוגש בחורה. או שלהיפך: בחורה פוגשת בחור. מדהים כמה סרטים בן-אדם אחד יכול לעשות סביב נושא אחד. ותמיד (או לרוב. לא ראיתי את כל הסרטים) הסרטים בנויים באותה מתכונת. בחור או בחורה מחפשים אהבה, בהתחלה לא מוצאים והנה בסוף כן מוצאים. זהו. ותמיד באותו סגנון. מן פטפטת צרפתית כזאת על משמעות החיים. לא ברור אם אלה טקסטים כתובים או שאלה אימפרוביזציות. לא ברור אם השחקנים מקצועיים או שאלה שחקנים חובבים שמופיעים רק אצלו. אני גם לא זוכר שראיתי שחקנים מוכרים ששיחקו אצלו. אבל אל תיקחו אותי במילה כי זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא האווירה של הסרטים של רוהמר. אווירה קלילה כזאת של נעורים המחפשים אהבה. לא יפה? לא. אני שואל אתכם. לא יפה? מאוד אהבתי את הסרטים של רוהמר. בכל פעם שהיה יוצא סרט חדש, הייתי רץ לראות ותמיד הייתי חוזר אל המוכר והידוע. שום הפתעות. שום טוויסט בעלילה. זה כמו ללכת למסעדת פועלים טובה ולאכול שוב ושוב את אותו המאכל. יש עוד במאים כאלה שאני אוהב לחזור אליהם. יש גם סופרים. בכלל, יש קבוצה קטנה של יוצרים שהפכתי אותם לחלק מהמשפחה שלי, מהסיפור שלי. הם שלי עכשיו. לא חשוב. בינתיים התחתנתי ונולדו לי ילדים, כך שמבלי לשים לב הפסקתי לראות את הסרטים של רוהמר. לא שאני רואה סרטים אחרים עכשיו. אבל לא חשוב. באמת לא חשוב.
אז לרוהמר יש סרט שנקרא בצרפתית "הקרן הירוקה" Le Rayon Vert ובעברית תרגמו אותו ל"קיץ". למה? ככה. או בעצם: למה לא? וזה סיפור על בחורה שנוסעת לאזור נופש על חוף הים ומחפשת אהבה ולא מוצאת כמובן. או שבעצם חושבת שמוצאת ואז מבינה שזה לא זה. ובין חיפוש לחיפוש, היא מתיישבת על ספסל ליד חבורת זקנים ושומעת אותם מדברים על ספר של ז'ול ורן בשם "הקרן הירוקה". וזקן אחד מספר את העלילה לחברו. וככה זה הולך. (אני עצמי לא קראתי את הספר הזה. לא קראתי כלום של ז'ול ורן. המדע הבדיוני של סוף המאה התשע-עשרה אף-פעם לא עשה לי את זה). אז הנה הסיפור: יש תופעת טבע נדירה שרק מעטים ראו אותה והיא מתרחשת בימים מיוחדים, בהם הראות טובה במיוחד. בימים אלה, אם מסתכלים על השמש השוקעת בים ולא ממצמצים אפילו לא לרגע, יש סיכוי קל שבקלים שבשניה שהשמש תיעלם מהרקיע, יבזיק אור ירוק לרגע. תופעה מאוד נדירה. מאוד. יש סיכוי קלוש ביותר שמישהו יחזה בה. ואם קורה ומישהו מצליח להיות עד לתופעה הנדירה הזאת (נדירה, אמרתי?), הוא זוכה בכוחות על-טבעיים המתבטאים בזה שהוא יכול לחזות את העתיד. ועל זה הספר, על האנשים האלה שזכו לראות את הקרן הירוקה.
גיבורת הסרט שלנו שומעת את הסיפור וממשיכה בחיפושיה והנה, לקראת סוף הסרט היא פוגשת בבחור נחמד העונה על ציפיותיה ואף יותר. הם יושבים על שפת הים ומפטפטים להם בניחותא. היא נרגשת, הוא שרמנטי והנה מתקרבת השקיעה. היא מסתובבת אל השמש ומבקשת ממנו לעשות כמוה, להביט בשמש מבלי למצמץ. הוא לא מבין מה היא רוצה אבל נשמע לה ושניהם מביטים בשמש השוקעת, ובשניה שהשמש נעלמת, הבזק של אור ירוק מופיע. אנחנו מבינים שהגיבורה מצאה את מבוקשה. סוף.
מאז שראיתי את הסרט, אני בחיפוש אחר האור הירוק. אם אראה את האור הירוק, אני אומר לעצמי, הכל יסתדר. למה אני מתכוון כשאני כותב "הכל"? רק לי פתרונים. ואם אני נקלע לשפת הים בשעות האחרונות של היום, דבר ראשון שאני בודק הוא מצב הראות. אם אני רואה אופק חד וברור, אני מתיישב מול השקיעה ומחכה.
מחכה.
מחכה.
מחכה.
מחכה.
החודש, נסענו לכמה ימים לים ובערב הראשון, יש ראות מדהימה ואיזו חדות. אני לוקח את המצלמה, מתחיל לצלם את השקיעה. באמת שקיעה יפה. אבל שקיעה. רק שקיעה. עוד שקיעה. כמה כבר שקיעה יכולה להיות יפה? אני מסתכל על השמש דרך עינית המצלמה, יש לי גם עדשה מקרבת מעט. לא יותר מדי. אני מצלם. שוב מצלם. השמש נעלמת, והנה, הבזק ירוק. נשבע לכם. קצר-קצר. קצרצר. כל-כך קצר שאני לא בטוח שראיתי אותה. אני מסתכל סביבי, אנשים שוכבים על החוף, מסתכלים על השקיעה כמוני. שום דבר מיוחד על פניהם. יכול להיות שרק אני ראיתי אותה? והנה, הבנתי. מה שצריך כדי לראות את ההבזק, זאת עדשה מקרבת, טלסקופ או משקפת. משהו. לא חשוב.
זהו. הכל יהיה בסדר. עכשיו, משראיתי את האור הירוק, אני יודע את העתיד.
זהו. הכל יהיה בסדר. עכשיו, משראיתי את האור הירוק, אני יודע את העתיד.
