יום שני, 27 באוגוסט 2012

על הקרן הירוקה

יש במאי צרפתי אחד בשם אריק רוהמר שמת לא מזמן בשיבה טובה. הוא עשה מלא סרטים וכולם בנושא אחד: בחור פוגש בחורה. או שלהיפך: בחורה פוגשת בחור. מדהים כמה סרטים בן-אדם אחד יכול לעשות סביב נושא אחד. ותמיד (או לרוב. לא ראיתי את כל הסרטים) הסרטים בנויים באותה מתכונת. בחור או בחורה מחפשים אהבה, בהתחלה לא מוצאים והנה בסוף כן מוצאים. זהו. ותמיד באותו סגנון. מן פטפטת צרפתית כזאת על משמעות החיים. לא ברור אם אלה טקסטים כתובים או שאלה אימפרוביזציות. לא ברור אם השחקנים מקצועיים או שאלה שחקנים חובבים שמופיעים רק אצלו. אני גם לא זוכר שראיתי שחקנים מוכרים ששיחקו אצלו. אבל אל תיקחו אותי במילה כי זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא האווירה של הסרטים של רוהמר. אווירה קלילה כזאת של נעורים המחפשים אהבה. לא יפה? לא. אני שואל אתכם. לא יפה? מאוד אהבתי את הסרטים של רוהמר. בכל פעם שהיה יוצא סרט חדש, הייתי רץ לראות ותמיד הייתי חוזר אל המוכר והידוע. שום הפתעות. שום טוויסט בעלילה. זה כמו ללכת למסעדת פועלים טובה ולאכול שוב ושוב את אותו המאכל. יש עוד במאים כאלה שאני אוהב לחזור אליהם. יש גם סופרים. בכלל, יש קבוצה קטנה של יוצרים שהפכתי אותם לחלק מהמשפחה שלי, מהסיפור שלי. הם שלי עכשיו. לא חשוב. בינתיים התחתנתי ונולדו לי ילדים, כך שמבלי לשים לב הפסקתי לראות את הסרטים של רוהמר. לא שאני רואה סרטים אחרים עכשיו. אבל לא חשוב. באמת לא חשוב.
אז לרוהמר יש סרט שנקרא בצרפתית "הקרן הירוקה" Le Rayon Vert ובעברית תרגמו אותו ל"קיץ". למה? ככה. או בעצם: למה לא? וזה סיפור על בחורה שנוסעת לאזור נופש על חוף הים ומחפשת אהבה ולא מוצאת כמובן. או שבעצם חושבת שמוצאת ואז מבינה שזה לא זה. ובין חיפוש לחיפוש, היא מתיישבת על ספסל ליד חבורת זקנים ושומעת אותם מדברים על ספר של ז'ול ורן בשם "הקרן הירוקה". וזקן אחד מספר את העלילה לחברו. וככה זה הולך. (אני עצמי לא קראתי את הספר הזה. לא קראתי כלום של ז'ול ורן. המדע הבדיוני של סוף המאה התשע-עשרה אף-פעם לא עשה לי את זה). אז הנה הסיפור: יש תופעת טבע נדירה שרק מעטים ראו אותה והיא מתרחשת בימים מיוחדים, בהם הראות טובה במיוחד. בימים אלה, אם מסתכלים על השמש השוקעת בים ולא ממצמצים אפילו לא לרגע, יש סיכוי קל שבקלים שבשניה שהשמש תיעלם מהרקיע, יבזיק אור ירוק לרגע. תופעה מאוד נדירה. מאוד. יש סיכוי קלוש ביותר שמישהו יחזה בה. ואם קורה ומישהו מצליח להיות עד לתופעה הנדירה הזאת (נדירה, אמרתי?), הוא זוכה בכוחות על-טבעיים המתבטאים בזה שהוא יכול לחזות את העתיד. ועל זה הספר, על האנשים האלה שזכו לראות את הקרן הירוקה.
גיבורת הסרט שלנו שומעת את הסיפור וממשיכה בחיפושיה והנה, לקראת סוף הסרט היא פוגשת בבחור נחמד העונה על ציפיותיה ואף יותר. הם יושבים על שפת הים ומפטפטים להם בניחותא. היא נרגשת, הוא שרמנטי והנה מתקרבת השקיעה. היא מסתובבת אל השמש ומבקשת ממנו לעשות כמוה, להביט בשמש מבלי למצמץ. הוא לא מבין מה היא רוצה אבל נשמע לה ושניהם מביטים בשמש השוקעת, ובשניה שהשמש נעלמת, הבזק של אור ירוק מופיע. אנחנו מבינים שהגיבורה מצאה את מבוקשה. סוף.
מאז שראיתי את הסרט, אני בחיפוש אחר האור הירוק. אם אראה את האור הירוק, אני אומר לעצמי, הכל יסתדר. למה אני מתכוון כשאני כותב "הכל"? רק לי פתרונים. ואם אני נקלע לשפת הים בשעות האחרונות של היום, דבר ראשון שאני בודק הוא מצב הראות. אם אני רואה אופק חד וברור, אני מתיישב מול השקיעה ומחכה.
מחכה.
מחכה.
החודש, נסענו לכמה ימים לים ובערב הראשון, יש ראות מדהימה ואיזו חדות. אני לוקח את המצלמה, מתחיל לצלם את השקיעה. באמת שקיעה יפה. אבל שקיעה. רק שקיעה. עוד שקיעה. כמה כבר שקיעה יכולה להיות יפה? אני מסתכל על השמש דרך עינית המצלמה, יש לי גם עדשה מקרבת מעט. לא יותר מדי. אני מצלם. שוב מצלם. השמש נעלמת, והנה, הבזק ירוק. נשבע לכם. קצר-קצר. קצרצר. כל-כך קצר שאני לא בטוח שראיתי אותה. אני מסתכל סביבי, אנשים שוכבים על החוף, מסתכלים על השקיעה כמוני. שום דבר מיוחד על פניהם. יכול להיות שרק אני ראיתי אותה? והנה, הבנתי. מה שצריך כדי לראות את ההבזק, זאת עדשה מקרבת, טלסקופ או משקפת. משהו. לא חשוב.
זהו. הכל יהיה בסדר. עכשיו, משראיתי את האור הירוק, אני יודע את העתיד.

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

על האודישנים

בכל פעם אני נשבע שזהו. לא יכול יותר עם האודישנים המטומטמים האלה. בעיקר כשזה לפרסומות המפגרות עם הטקסטים הדבילים והמימיקות המטומטמות שאתה צריך לעשות כדי לשכנע את הבוחנים שאתה באמת שחקן טוב. מה זה טוב. הכי טוב. לפחות שחקן שייקספירי שירד אל העם בכדי למכור לו מיונז מתוך תחושה של שליחות מטומטמת. די! השיא היה ההיא שהכניסה אותנו בקבוצות של עשרה-עשרה וביקשה מכל אחד מאיתנו לעשות פרצופים של "לא מבינים על מה מדברים איתנו". היינו קבוצה של שחקנים מכל הגילאים ומכל בתי הספר ורצינו למות. והיו כאלה שלא עמדו בזה והלכו עוד לפני שנכנסו להיבחן. סיוט. תשאלו כל שחקן. האודישנים האלה לפרסומות הם עלבון צורב. אבל הכסף. והפרסום הרגעי מפתה את כולנו לעשות את זה (בעיקר הכסף. רק הכסף, אם תשאלו אותי. השיא שלי היה סכום הכסף המרשים שקיבלתי בעבור הופעה של אלפית השניה בפרסומת ובה אני נראה פותח דלת ועושה פרצוף מופתע. אם מצמצתם, לא היה סיכוי שתראו אותי ואתם לא רוצים לדעת כמה קיבלתי על הבזק התהילה הזה. ככה זה. זונה אבל ביוקר). (ואגב: לא את כולנו. הרבה שחקנים מוותרים מראש על התענוג המפוקפק).
אבל השיא מבחינתי היא ע"ר. ע"ר היא מלהקת ותיקה. ותיקה לפחות כמוני. אני עוד זוכר אותה מלפני עשר או עשרים שנה. הייתי מגיע לכל מיני חורים בתל-אביב ששם הייתה שוכרת חדר לכמה שעות ועושה לנו את מבחן הבד לפרסומת הבאה. ע"ר היא אשה יפה עם עיניים עצובות ובכל פעם שהייתי בא אליה, הייתה לי תחושה שמה שהיא רוצה עכשיו זה לא בדיוק לבחון אותי אלא למות כאן ועכשיו מולי, לתת לי איזה מונולוג קטן של ליידי מקבת ולחתוך לעצמה את הבטן מול הפרצוף שלי, שכל המצב הזה שהיא נאלצת לבלות כל היום מול שחקנים סוג ב' ולבקש מהם שוב ושוב לעשות את אותם הדברים היה הרבה מעל לכוחותיה. בכלל. בהתחלה לא ידעתי שהיא המלהקת. הייתי בטוח שהיא סתם סטודנטית מסכנה שבתור עבודה מהצד, אמרו לה לעמוד ככה כל היום ולעבוד מול כל השחקנים המטומטמים האלה. רק אחר-כך הבנתי שהיא היא המלהקת. היא. לא אחר. היא. המצב היה מחמיר כשהייתי מתחיל לעשות את השטויות האלה שלי מול המצלמה באמונה שההטמטמות הזאת תביא לי את התפקיד הבא במכירת החיתולים למבוגרים. היא הייתה מסתכלת עלי כאומרת "תגיד. מה אתה עושה? מה זה הדבר הזה? אתה לא מתבייש,  תגיד. יש לך ילדים." כאילו שהיא לא שותפה לדבר עבירה, כאילו שאני לא עושה את זה בגללה ובגלל שכמותה. פעם שאלתי אם אני לא יכול לעשות את האודישן מהבית. אני אוכל לצלם ולשלוח. בשביל מה כל הנסיעה הזאת מירושלים? תגידו לי מה לעשות ואני אצלם את עצמי עושה את זה. ככה גם יותר קל להתפדח. אבל מה פתאום. שהם, כל המלהקים המכובדים האלה, יוותרו על ההשפלה הזאת של האחר שנותנת להם טעם לחיים? בחיים לא.
זה מה שאמרתי לעצמי הבוקר. בחיים אני לא עושה את האודישנים האלה, בחיים אני לא חוזר לע"ר הזאת. על גופתי. אבל אז ראיתי כמה הם משלמים ודווקא היה לי בוקר פנוי. והתפקיד הזה של המנהל המטומטם מה זה מתאים לי. לא חבל? אז הלכתי. עוד הספקתי לשתות קפה של בוקר בבית-קפה תל-אביבי סמוך וכשהגעתי אל החדר בו מקיימים את המבחנים, ע"ר הייתה שם. היא ראתה אותי וחייכה חיוך של הקלה. כאילו שכל הבוקר היא חיכתה רק לי (היה עוד מוקדם. הייתי מקסימום הנבחן השלישי). שלום לך, אמרה. שלום. ופנתה אל הבמאי שישב לידה ואמרה לו: עכשיו תראה משהו באמת שונה.
היא לא יכלה להגיד עלי משהו יפה יותר, נכון יותר. עשיתי את הקטע שלי ויצאתי מחייך. אם אקבל את התפקיד או לא, זה לא משנה. ע"ר אמרה עלי שאני באמת שונה.