יום שבת, 24 באפריל 2010

על הכתיבה

אני לא יודע לכתוב למגירה. מעט מאוד עשיתי את זה. אני חושב שזה בעיקר כי אני רואה בכל מה שאני עושה סוג של דיאלוג. אני צריך קהל, יאמר מישהו. אולי כן ואולי לא. אני צריך תגובה. הציפיה שלי היא שמה שאכתוב יהיה תחילתו של מערכת יחסים ענפה עם הקורא.
בזמנו, הפסיכית אמרה לי: "תמיד תהיה לך בעיה לכתוב כי יש לך בעיה עם פרידה." יש משפטים שאני לא מבין עד הסוף אבל מכיוון שהם נשמעים טוב, אני שומר אותם. רק שבכל פעם שחזרתי על דבריה בפני מישהו, היה לו מבט של "איזה שטויות הוא מדבר אבל אני לא אגיד לו את זה". בכלל, ד', חברי הטוב, לא סבל את הפסיכית שלי והוא מבין במטפלים. הוא תמיד חשב שהיא לא יודעת את העבודה שלה, שביזבזתי אצלה כסף ושש שנים. אמרתי לו שהוא טועה. לא אמרתי לו שעל חלק מהטיפולים לא שילמתי כי לא היה לי כסף והיא לא התחשבנה איתי על זה.
זאת אחת הסיבות שפתחתי את הבלוג הזה, שתהיה לי תחושה (גם אם זו תחושה שקרית) שיש מישהו מהצד השני. מישהו שמקשיב. הבדידות אצלי, זאת בעיה אמיתית. הייתה תקופה שהחלטתי שאני רוצה להיות זאב בודד. אני חושב שהחזקתי מעמד קצת יותר מיומיים. מישהו מהמשפחה שלי, הלכנו ביחד לים, זה היה בתחילת התקופה הסטודנטיאלית שלי' סיפר לי שהחליט לא לצאת עם בחורות במשך שישה חודשים. הסתכלתי עליו בהערצה כאל אידיוט. שישה חודשים. בחיים לא.
הבעיה בבלוג הזה שאתה פותח את היצירה שלך לשיפוטו של הקהל הרחב ואני לא בטוח שאני מסוגל לזה.
הנה למשל, אני אוהב לצלם.
יום אחד גיליתי אתרים שבהם אתה יכול להעלות תמונות ולקבל תגובות מגולשים אחרים. באתר אחד פשוט סרבו לקבל תמונה אחרי תמונה משום איכותם הירודה. שלחתי להם מכתב נזעם והתנתקתי מהם. באתר שני, החזקתי מעט יותר זמן. הייתי מעלה תמונות וזוכה בתגובה לאדישותם המוחלטת של שאר הצלמים. או שהיו מתעלמים לחלוטין או שהיו כותבים הערות לקוניות. מעט מאוד תמונות זכו לתגובה. ניסיתי להתמיד, אמרתי לעצמי שחשוב לשמוע מאחרים מה הם חושבים. אבל אחרי שנה נשברתי. מספיק.
אני לא יודע לקבל הערות. אני כועס ואחר-כך מסתגר בתוך הקונכיה שלי ומבקש להיעלם.
ועוד משהו.
אחת הסיבות שעזבתי את המשחק הייתה ההבנה שאני שחקן בינוני. אם בינוני, אז לא. אחרי כמה שנים ששיחקתי את תפקידי ה"אומפה-אומפה" הרחק מאחור, אמרתי יפה תודה, ביי ולא להתראות.
שנאתי את הבמאים, שנאתי את המחזות, שנאתי את המנהלים. הייתי יושב ומקטר על האיכות הירודה ועל ההחלטות השגויות, מרים עיניים לשמיים כקדוש מעונה. עכשיו אני יודע: שנאתי בעיקר לקבל הערות.
הפעמים היחידות שנהניתי זה כאשר הייתי מעלה מחזות שלי. אבל זה אף-פעם באמת הצליח אז הפסקתי.
אז נשארה הכתיבה.
מצד אחד, כתבתי כמה מחזות שהצלחתי להעלות ואהבתי אותם.
מצד שני, לא הצלחתי בשום דבר מעבר לזה. יש לי כמה מחזות שאני מאוד אוהב וכבר כמעט עשר שנים שאני מנסה לעניין בהם אנשי מקצוע ואני מקבל תגובות קרות בלבד. חברים עוד מדברים איתי אחרי שהם קראו, מסבירים לי יפה למה הם לא טובים. אבל אחרים, אפילו לא טורחים להגיב, מגיבים בשתיקה מוחלטת. אם כתבת משהו לא טוב, תקבל מהתיאטרון מכתב סירוב מנומס. אם כתבת זבל, לא תזכה אפילו לתגובה. שם, אני נמצא.
(טורחים וטחורים הם מאותו שורש?)
אני חיי באימה. רק שזה לא יעלם לי. רק שמפה לא אברח כפי שברחתי מכל מציאות. אם גם מהכתיבה אני בורח, אני נשאר בלי כלום.
אני נמצא במן מצב של מגננה. לא מאפשר לעצמי להגיע למצב שבו אני מקבל ביקורת. כי ברגע שאבין שמה שאני עושה הוא בינוני, אני הולך.
אני כל-כך מקנא בעקשנים. אני כל-כך מקנא במי שלא נותנים לעובדות להשפיע עליהם, שממשיכים לעבוד ולנסות עד שלבסוף מכופפים את המציאות לפי רצונם. אם היה לי רק מעט מהיכולת הזו.
פעם, הפסיכית אמרה לי שהפחד של מי שמתחיל טיפול הוא לגלות שהוא משוגע. היא סיפרה לי את הסיפור על איש ההיי-טק שבנה בית. אשתו רצתה להפתיע אותו וביום שנגמרה הבניה, מבלי לומר לו, היא העבירה את כל החפצים מהבית הישן לבית החדש. האיש לא ידע מזה. הוא חזר לבית הישן לאחר יום עבודה וגילה בית ריק. הוא התיישב על הרצפה ועשה במכנסיים. מאותו רגע הפסיק לתפקד ובמצב הזה הגיע אליה. בגלל איזה אירוע שטותי, השגעון פרץ החוצה.
אמרתי לה שזה לא הפחד שלי. הפחד שלי שאחרי שנוריד את כל הכליפות, נגלה שיש שמה ריק. הפחד שלי הוא מהבינוניות, מהאדישות. אני מעדיף להיות מת מהלך מאשר להיות קורבן לאדישותה של הסביבה. אני כל-כך פוחד מזה שאני לא מעמיד את היכולת שלי למבחן. אני איש מאוד מוכשר שאוטוטו יפרוץ החוצה. אני בקרוב בן חמישים ועדיין מצליח להחזיק ב"אוטוטו".
העניין הוא שאני כבר לא כל-כך מצליח.
המזל היחיד שלי הוא שאני עדיין מנסה להערים על עצמי. למרות כל מה שאני כותב, אני עדיין קופץ למים הקרים. וכוס אמו כולם.
פעם, בקיבוץ, היו אומרים לי: "תכין קטע" לערב זה או אחר ותמיד הסכמתי. לא הייתי עושה כלום עד הרגע האחרון. זה היה משגע את ו', חברה שלי. היא ידעה שאני צריך להופיע בערב כלשהו וראתה שאני לא מתארגן והיא הייתה הופכת לצהובה ואני, רק ברגע האחרון הייתי מארגן עם עצמי איזשהו קטע. לפעמים זה היה עובד ולפעמים פחות. אף-פעם לא מתתי מזה. ניסיתי כמה פעמים לעבוד אחרת ולא הצלחתי. רק התחושה הקשה של הרגע האחרון מעוררת בי את מנגנון היצירה, רק התחושה של ה"אין ברירה" גורמת לי לפעול. לכן, אני משתדל תמיד להעמיד את עצמי בסיטואציות שמאלצות אותי לעבוד. אני לא יודע אחרת.

מישהי אמרה לי השבוע שאנחנו מוּנעים מהפחדים שלנו.

יום רביעי, 21 באפריל 2010

על השואה

אבא שלי אומנם בא מאירופה (נולד בברלין למשפחה פולנית שעקרה לאחר-מכן לצרפת) והוא היה שם בזמן המלחמה ההיא אבל הוא מעולם לא ראה עצמו כ"ניצול שואה" אלא כפליט מלחמה. הוא ומשפחתו בילו את המלחמה בבריחה ובסופו של דבר, רוב המשפחה שרדה את המלחמה. רק הסבא הזקן שלו שלא יכול היה להיטלטל בדרכים, בתו שנשארה לטפל בו והמשפחה שגרה בבלגיה הובלו למחנות ולא חזרו אך המשפחה הקרובה נשארה כולה בחיים. אני לא ידעתי כלום על כל זה. אבא שלי לא דיבר על הדברים האלה ולא בגלל שהוא לא רצה. הוא פשוט חשב שאין מה לספר. הסיפורים האלה שייכים מבחינתו לתקופה אחרת, לתקופה שלפני שהפך לישראלי, תקופה לא מעניינת מבחינתו.
זה היה רק כשהייתי בן שלושים או יותר, ישבנו על הגג בנחלאות והוא סיפר סיפור בריחה מדהים שהוא בתושייתו הרבה הציל את משפחתו. זאת הפעם הראשונה שהבנתי שלאבא שלי יש מה לספר. אחר-כך באו עוד סיפורים ובכל פעם, הוא סיפר קצת, עוד אנקדוטה עד שהתבהרה התמונה כולה.
עוד מעט יהיה בן שמונים.
אמרתי לו, אתה חייב לספר את הסיפור שלך. אין לי זמן, הוא ענה. אתה רוצה, אני אעזור, ניסיתי. אבל הוא התחמק. לא רצה. פעם סיפר את הסיפור לבחורה שכתבה את סיפור חייהם של מבוגרים בהתנדבות והיא כתבה סיכום לקוני בן ארבעה עמודים. זה אף-פעם לא הגיע ליותר מזה.
לקראת יום השואה פנתה אלי אחת המורות של הבת שלי ושאלה אם יש לנו ניצול במשפחה שיוכל לבוא לדבר. עניתי לה שאין אצלנו אנשים שהיו במחנות, שהמשפחה של אבי ברחה מהנאצים ולכן אין לנו מה לספר. היא הזדעזעה מההבחנה הזאת וענתה לי באופן שאינו משתמע לשני פנים שכל מי שסבל מהכיבוש הנאצי בצורה זו או אחרת הוא בעיניה ניצול שואה וביקשה לברר אם אבא שלי יהיה מוכן לבוא לספר את הסיפור שלו. שאלתי את הבת שלי אם זה מתאים לה שסבא שלה יבוא לבית-הספר והיא אמרה שכן. אז התקשרתי אליו. הוא חזר על זה שאין לו הרבה מה לספר. הפעלתי את הכלים הכבדים ואמרתי לו שזה לא בשבילי אלא בשביל הנכדה שלו, גם ערבתי את אמא שלי וידעתי שנגדה יהיה לו קשה. לבסוף הסכים. לילה לפני יום השואה, הוא התקשר. ביקש לא לבוא. אין לי מה להגיד, אמר, ואני גם לא יודע לעמוד מול קהל. זה מפחיד אותי. אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות את זה. הוא הבטיח. אנשים מחכים לו. הוא ניסה עוד קצת עד שנכנע.
בבוקר הוא הופיע עם אמא שלי. היא אמרה לי שהם עשו חזרות כדי שלא יתפזר בדיבורו ויתרכז בעיקר. נכנסנו לבית הספר והובילו אותנו לכיתה בה קיימו מן פאנל כזה עם ניצולים למיניהם, דור שני כמוני וגם דור שלישי בגיל של הבת שלי. המורה הנחתה את הפאנל, הצגנו את עצמנו, אבא שלי התרגש והחל לבכות, המנחה עברה לנגלה שניה של שאלות וראיתי שהיא מדלגת עלינו, אמא שלי שישבה בשורה הראשונה החלה להראות סימנים של עצבנות וניסתה לרמוז לאבא שלי בתנועות ידיים שאולי כדאי שיתפרץ לדיון ויגיד את מה שהתאמן במאמץ רב כל-כך להגיד. הרמתי את ידי, ביקשתי את רשות הדיבור וכשהיא ניתנה לי, אמרתי ש"אני חושב שעלינו לזכור שהשואה הוא לא רק סיפור של קורבנות אלא גם סיפור של גבורה. בשבילי," אמרתי, "השואה הוא סיפור הגבורה של אבא שלי." יש ספר צרפתי שאני אוהב את הכותרת שלו: La Gloire de mon Père של מרסל פניול. איך אפשר לתרגם את זה לעברית? נצחונו שלא אבי, אולי. אבל זה חסר ההוד וההדר. תהילתו של אבי? חסר בו מימד הזמן, הרגע הספציפי שזה קרה. פניתי אליו ואמרתי: "ספר את הסיפור שלך." הוא קודם כל תיקן את כל מה שאמרתי. מה שקרה לא קרה כפי שתיארתי ולא איפה שסיפרתי ואני אמרתי לעצמי, יא אללה. אני עוד מעט בן חמישים ועדיין, כשאבא שלי מתחיל לדבר, הדבר הראשון שאני רוצה הוא להיות הכי קטן שאפשר, להתחבא מתחת לשולחן, להיעלם. ואז הוא החל לספר את הסיפור, את סיפור הבריחה. סוף-סוף. תודה, אלוהים. תודה למורה של הבת שלי. סוף-סוף.
אחר-כך, ביקשו ממנו להשאר עוד, להכנס לכיתה של הבת שלי ו"לתת עדות". אני לא נשארתי. את שלי עשיתי לאותו יום. הבת שלי סיפרה שהוא היה כוכב, שהילדים לא נתנו לו ללכת מרוב שאלות, שבאו אליה ואמרו לה: "איזה סבא כיפי יש לך."
יש דברים שכל עוד אתה לא עושה, אתה לא יכול להמשיך הלאה וכשאתה סוף-סוף עושה אותם, אתה שואל את עצמך למה לעזאזל זה לקח לך את כל הזמן הזה. NEXT.

יום שני, 19 באפריל 2010

על סקס

יש נושאים שלא משנה איך תיגש אליהם, אתה מסתבך.
כמו סקס למשל.

בפנימיה היה איתנו בחור. ל'. גבוה, ג'ינג'י, ספורטאי. היה אלוף בזריקת כדור ברזל, אלוף בריצת מאה מטר, אלוף בקפיצה לרוחק (אולי לא במאה מטר). הוא היה דמות דומיננטית בפנימיה, לגבי בכל-אופן. למשל, יום אחד הוא גילה שאני לא מתקלח כל יום. באתי מצרפת. בבית בפאריס לא הייתה מקלחת. כולם היו הולכים פעם או פעמיים בשבוע למקלחות ציבוריות ואותי היו מקלחים במטבח הקטן. בשביל זה קנו צינור גומי קטן וגיגית. כך שגם בארץ נשארתי עם ההרגל הזה של להתקלח פעם בשבוע לקראת השבת. כשל' גילה את זה, הוא דאג שאתקלח כל יום והיה מפקח על זה באופן אישי. הוא גם לימד אותנו לצחצח שיניים מבלי להרטיב את המברשת. כולנו באנו עם ההרגל הזה מהבית של להרטיב את מברשת השיניים לפני שמורחים עליה משחה ומכניסים אותה לפה וזה מכיוון שהמשחה הייתה יבשה מדי. הוא הראה לנו שהרוק שלנו מרטיב את המברשת לא פחות טוב מהמים וכך המשחה פועלת על השיניים זמן רב יותר וטוב יותר. הוא גם תפס אותי יום אחד אוכל בהיחבא בשירותים. בפנימיה, לא הייתה פרטיות ולי נמאס להתחלק עם כולם בכל מה שהייתי קונה. אז פעם אחת, היעזתי וקניתי חפיסת שוקולד קטנה שתחבתי בלחמניה והלכתי לאכול את זה בשירותים. אני לא יודע איך אבל הוא קלט מה אני עושה, טיפס על השירותים שלידי וראה אותי אוכל מעל הקיר הנמוך שהפריד בין התאים. הוא לא סלח לי על זה. מאז, הפסקתי לקנות חפיסות שוקולד.
כך לימד את כולנו איך להיות ילדי פנימיה עצמאיים שאין להם הורים בסביבה שיפקחו עלינו עין. איש גדול-גוף, מן בריון טוב-לב. הוא היה מכסח לי את הצורה ואני הייתי צוחק בהנאה. כמו כולם, הערצתי אותו.
בסוף כיתה י' או בתחילת י"א, הוא גילה את המין השני וזה קצת חירפן אותו. מה זה קצת. הוא לא דיבר על שום דבר מלבד על הדבר הזה. סיפר בפרטי-פרטים מה שיעשה לכשיכיר בחורה, איך יתחיל ואיך ייזום ואיך כל הבחורות יפלו לרגליו משום בצועיו הבלתי-נשכחים. כבר לרובנו היו חברות והיינו נעלמים בפינות החשוכות של הפנימיה והוא המשיך בסיפוריו.
יום אחד, הגיע זורח לפנימיה. סיפר שבדרך הביתה, ישב באוטובוס ליד בחורה מבוגרת מאיתנו ויפייפיה. הוא "נרדם" על כתפה וכך החלו להתגפף עד שנגמר להם האוויר. מה שהיה שם... בסוף הנסיעה, הוא לקח את הטלפון שלה ונשבע שעוד יהיה המשך למה שהתחיל באוטובוס.  אחרי הסיפור הזה, ביליתי נסיעות מרובות הביתה בשינה על כתפיהן של נערות צעירות. רק שאני באמת הייתי נרדם וכשהייתי מתעורר, הייתי מגלה שאותה נערה עברה למקום אחר.
במוצאי שבת. היו מקרינים סרטים באולם הפנימיה. מביאים סרטים מהסתדרות העובדים. באחד מאותם מוצאי שבת, ישב ל' ליד נערה צעירה בשנתיים ועם כיבוי האורות באולם, להפתעת כולם, הם התנפלו האחד על השני ללא רחם. ההפתעה נבעה בעיקר מכיוון שהם ישבו פחות או יותר בשורה הראשונה ובאותו ערב, אף-אחד בפנימיה לא זכר על מה היה הסרט. באחת ההפסקות כאשר החליפו גלגל של הסרט, הוא ניגש לשירותים ואני רצתי אחריו לדבר איתו על זה שיירגע קצת כי כולם מסתכלים רק עליהם. היינו מול הברזים, הוא שתף את פניו האדומות מהתרגשות ואמר לי: "כן, כן." חזרנו לאולם, כיבו את האורות ועוד לא אמרנו ג'ק ול' ואותה נערה דחפו זה לזה ידיים ולשונות שלא כאן המקום לתאר את הפרטים.
בכל-אופן, כולם קצת לעגו לו לל' על איבוד העשתונות הזה בעקבות גילוי המיניות. בעיקר הנערות שבינינו. הן היו מקניטות אותו בלי סוף. ביום ההולדת שלו למשל, הן קנו לו ספר אדום עם צללית של גבר ללא חולצה על הכריכה והכותרת הייתה משהו כמו: "איך להיות הגבר המושלם". בספר הזה אפשר היה למצוא את כל סודות עינוג האשה, את כל מה שהיא אוהבת שאנחנו הגברים נעשה ובעיקר את מה שאסור לנו לעשות. זה היה בתקופה שיצאו כל הספרים האסורים האלה בעברית על מה שרצינו לדעת ולא העזנו לשאול והיה לזה המשך על מה שבאמת רצינו וממש לא העזנו ועל הסודות הכמוסים ביותר של מעשה האהבה. ל' לא ראה במתנה הזו הקנטה. להיפך, הוא התייחס לעניין ברצינות. עוד באותו יום ישב (או יותר נכון שכב) וקרא את כל הספר בעיון והצהיר לכל מי שרצה לשמוע שיש כאן הרבה מה ללמוד. אנחנו כולנו גחכנו אבל ברגע של' הניח את הספר, התנפלנו עליו כל הבנים ואחרי פחות משבוע, הספר היה מפורק ומקומט מרוב שימוש ושבוע אחר-כך נעלם.
מה אני זוכר מהספר:
1. הוא ציין באופן מדויק ומדעי את המקומות בגוף האשה הגורמים לה לעונג ואת המקומות שאין להתקרב אליהם. רשמתי לעצמי שעלי להצטייד בטושים בשני צבעים בפעמים הראשונות שאפגש עם בחורה כדי לסמן על גופה את כל המקומות הנזכרים לעייל עוד לפני שאגש אליה.
2. היו בספר עשרה תרגילים שעל המאהב המושלם לבצע. אחד מהם היה לפזר חפצים שונים על השולחן, לכבות את האור ולנסות ולזהות אותם בעזרת הידיים וזאת כדי להגביר את חוש המישוש (את התרגיל הזה עשיתי. זיהיתי את כל החפצים במדויק. היו שם: עט, מחדד, מחק וסרגל. לא שכחתי לבדוק היכן הם מונחים לפני שכיביתי את האור). התרגיל השני היה לרוץ במקום ולאט-לאט להרים את הברכיים יותר ויותר גבוה וזאת כדי שנדע לברוח מהר לכשהבעל הנבגד יופיע באמצע מעשה האהבים שלנו עם אשתו המושלמת והמתוסכלת. הרי, אנחנו מאהבים לטיניים ועלינו להתכונן לגרוע מכל.
3. עוד קביעה מדעית: האשה גומרת בפעם השלישית. לא היה לי צל צילו של מושג מהי כוונת הכותב במושג "פעם שלישית".

הנה אני מתקרב למקום שאני הולך להסתבך. אני אנסה לעבור אותו בשלום.

אצלנו בבית לא דיברו על מין. עוד בצרפת, הייתי אולי בן חמש, אולי יותר. הלכנו לבקר דודה וכשהיא פתחה את הדלת, גיליתי שיש לה בטן תפוחה מהריון מתקדם. שאלתי את אמא איך באים ילדים לעולם והיא קרצה לקרובת המשפחה ואמרה שאוכלים הרבה תפוחי-אדמה. אני זוכר את המבט המחייך של הדודה. ובזאת הסתכם החינוך המיני שלי.
יותר מאוחר, כשעלינו לארץ, זכיתי לראות סרטים כחולים. זה היה במקרנת סופר-שמונה ללא קול. הייתי בן שלוש-עשרה אולי. אני לא זוכר שזה היה מגרה במיוחד. זה היה יותר מסקרן, כאילו שאמרתי לעצמי, אה, אז זה מה שהגדולים עושים.
בסוף י"א, בטיול השנתי, התאהבתי בילדה. לא העזתי לפנות אליה אבל חבר שלי ז' שהיה בעל נסיון עם בחורות ותמיד רציתי ללמוד ממנו דחק בי לפנות אליה וזה מה שעשיתי באחת ההפסקות. קבענו שאבוא אליה הביתה באותו ערב. היא הייתה ירושלמית, אני פנימיסט. מהר מאוד הפכנו לחברים. הייתי בא אליה בשעות הצהריים המוקדמות, היינו לבד, לא מדברים הרבה, מגלים זה את גופו של זה. ויום אחד זה קרה. התחלנו בסלון ואז היא ביקשה לעבור לחדר, היא הלכה ראשונה ואני ניסיתי כמיטב יכולתי לדדות אחריה כשמכנסיי מופשלים מטה. לא רציתי להעלות אותם בחזרה כדי לא להתחיל הכל מהתחלה אך ההליכה הייתה באמת איטית ומגוחכת. נשכבנו על מיטתה, חזרתי ושיננתי לעצמי: "שלוש פעמים, שלוש פעמים..." קצת הלכתי לאיבוד, לא מצאתי מי הולך לאן ומי אמון על מה, לבסוף הדברים קרו קצת מעצמם, יצאתי ונכנסתי בדיוק שלוש פעמים ככתוב, זה לקח בין שניה לשניה וחצי וזהו. גמרתי.
אחרי-כן, הייתי צריך ללכת (מזל - מה עושים אחרי רגע שכזה?). היו לי חזרות למשהו. יצאתי החוצה, הייתה שעת ערביים, הסתובבתי ברחובות העיר, הבטתי בעץ מלבלב ואמרתי לו: "שלום עץ, עכשיו, כשאני אחרי, אתה נראה בעיניי שונה לגמרי." עברתי ליד איש זקן עם מגבעת והבטתי בו במבט של מי שעכשיו הצטרף לגילדה. אני גבר, אני גבר שבגברים, אני פר הרבעה, אני חיה רעה. בטח השארתי שם בבית נערה מפורקת מרוב הנאה. הרי, עשיתי את זה כמו בספרים: בדיוק שלוש פעמים.

עוד סיפור קטן על הפנימיה:
הגעתי לשם בכיתה ט'. אמרו לי, שאם אני אתגעגע אני אוכל לגשת לטלפון הציבורי, לחייג למרכזנית ולבקש ממנה לקשר אותי להורים על חשבונם. כבר בערב השבת הראשון עשיתי את זה. ניגשתי לטלפון, חייגתי למרכזנית וכשהיא ענתה, אמרתי שאני רוצה לדבר עם ההורים שלי בשיחת גוייבה. במה, היא שאלה? בשיחת גוייבה, עניתי. בהתחלה, היא לא הבינה על מה אני מדבר וכשקלטה את הטעות שלי, היא צחקה.

עוד אחד:
חוץ מזה שהעברית שלי לא מן הטובות, אני גם דיסלקט. יום אחד, לקחתי גרעין אבוקדו והנחתי אותו בקופסת קוטג' עם גפרורים כפי שראיתי את אבא שלי עושה. הנחתי את זה מתחת למנורת הלילה שלי. לא רציתי שיכבו את האור ולכן שמתי פתק על המנורה ועליו רשום: נא לא לחבוט את האור.

סיפור אחרון, אני נשבע:
באחת הפגישות של המחזור במועדון, דנו בנושא הפרטיות. בלהט הויכוח, אמרתי במלוא הרגש שאני לא מבין למה אני צריך לדפוק את הדלת לפני שאני נכנס לחדר. אחרי המשפט הזה, הסתיים הדיון.

יום חמישי, 8 באפריל 2010

קצת על אלוהים

או: מעט פילוסופיה בגרוש לשעות הצהריים המאוחרות.
או: על מה אני חושב כשאני יושב בשירותים...
מבוא
התמונה המלאה והשלמה של מציאות חיינו גדולה מכדי שנוכל לראות את כולה. על-כן כל-אחד מאיתנו בוחר בפיסה קטנה מהתמונה. ההחלטה באיזו פיסה להסתכל מושפעת מהרבה גורמים. היא יכולה להיות מושפעת מהתרבות שלנו, מהיכולת שלנו, מהאמונה שלנו או מכל דבר אחר.


אלוהים הוא מתווך
מכיוון שאנחנו לא יכולים להבין עד תום את הסובב אותנו, אנו נעזרים במתווך. אנו זקוקים לו כי אין לנו את הכלים להבין את מה שקורה לנו או סביבנו. אנחנו אומנם בעלי תבונה אבל זה מעט יותר מבעלי חיים. זה הכל. אנחנו עדיין רחוקים מהבנת העולם שבו אנו חיים וספק אם אי-פעם נבין. אלוהים מאפשר לנו למלא את החורים בהבנה שלנו. הוא לא תמיד נותן תשובות אבל הוא בהחלט מאפשר לנו לחיות עם מעט הידע שלנו. שאלות כמו "איך" ו"למה" תמיד מוצאות תשובות מסוג זה או אחר אצל האלוהים. השאלה היא אם זה מספק והבעיה הגדולה יותר שגם אלוהים זקוק למתווכים בינו לבינינו ולא תמיד אותם מתווכים ממלים את משימת נאמנה. הרי הם בסך הכל בני-אדם...


הוכחת האלוהים
אין הוכחה לקיומו של האלוהים כפי שאין הוכחה לאי-קיומו. השאלה אינה רלוונטית. זה לא חשוב אם הוא קיים או לא. חשובה השאלה מה הצורך שלנו בו.


לעזוב את אלוהים
אנחנו מנסים לעזוב אותו מהיום הראשון לקיומנו או מהיום הראשון לקיומו. אנחנו כמו ילד המבקש להשתחרר מאביו. אחת הדרכים היא לשנות את דמותו ובאמת, לאלוהים פנים רבות במהלך ההיסטוריה. הבעיה היא שאנחנו לא ממש מצליחים לעזוב אותו. אולי כי אנחנו מחפשים לו תחליפים והם מאכזבים. אחרי גל עזיבה שכזה, בא גל של חזרה. יש משהו טוב בקיומו של האלוהים, משהו מרגיע, מעודד. הוא מאפשר לנו לחיות את חיינו באופן נסבל ואחר-כך למות בשקט.


אחת האכזבות
אחת האכזבות הגדולות האחרונות (זאת אומרת, במאות האחרונות) הייתה המחשבה שהנה, אנחנו אוטוטו יודעים את סוד קיומנו וזאת בזכות הידע העצום שצברנו. והנה, עוד מעט לא נהיה זקוקים למתווך יותר. נסתדר לבד. אבל זה לא קורה. להיפך. הידע שצברנו רק חיזק את דבר קיומו של האל או את אי-היכולת שלנו להפיח את עובדת קיומו.


אלוהים מפחיד אותי
דברים איומים נעשים בשמו.


פעם...
פעם, אלוהים היה מדבר איתנו, עושה לנו ניסים. פעם, מזמן, הוא הביא איתו קידמה. הוא הביא את הכתב, הביא את המונותאיזם, הביא את המוסר ועוד דברים נפלאים אחרים. פעם, הוא גם עשה.
ואז הפסיק.
מאז, אנו מנסים לפרש את שתיקותו, את היעלמותו. מאז, הפרשנים שלו הפכו לאדונינו והם הפכו אותו לאל קנאי ונוקם. שתיקתו של האלוהים מזרה בנו אימה.


לפעמים...
לפעמים, ברגעים של יאוש, אני קורא לו, מבקש ממנו שיעזור לי לעבור את הרגעים הנוראים. ברגע, שאותם רגעים חולפים, אני שוכח ממנו.


למה אני לא מאמין בו
קודם כל, אני אוהב לישון בשבת.
שנית, יש לי בעיה בלנהל דו-שיח עם עצמי.
שלישית, אני לא אוהב שמישהו אחר אומר לי מה לעשות.
רביעית, אני חי בשלום עם חוסר הידיעה שלי. אני לא צריך למלא אותו בסיפורי מעשיות.
חמישית, אני פטליסט. זאת אומרת, אני לא מאמין שיש לי השפעה רבה על הגורל שלי. כך, שאין לי סיבה ממשית לנהל עם אלוהים כלשהו דו-שיח. אני נותן לו לעשות את מה שהוא עושה ומנסה להסתדר עם זה. עד כמה שאני יכול...


לילה טוב.