על הכתיבה

אני לא יודע לכתוב למגירה. מעט מאוד עשיתי את זה. אני חושב שזה בעיקר כי אני רואה בכל מה שאני עושה סוג של דיאלוג. אני צריך קהל, יאמר מישהו. אולי כן ואולי לא. אני צריך תגובה. הציפיה שלי היא שמה שאכתוב יהיה תחילתו של מערכת יחסים ענפה עם הקורא.

בזמנו, הפסיכית אמרה לי: "תמיד תהיה לך בעיה לכתוב כי יש לך בעיה עם פרידה." יש משפטים שאני לא מבין עד הסוף אבל מכיוון שהם נשמעים טוב, אני שומר אותם. רק שבכל פעם שחזרתי על דבריה בפני מישהו, היה לו מבט של "איזה שטויות הוא מדבר אבל אני לא אגיד לו את זה". בכלל, ד', חברי הטוב, לא סבל את הפסיכית שלי והוא מבין במטפלים. הוא תמיד חשב שהיא לא יודעת את העבודה שלה, שביזבזתי אצלה כסף ושש שנים. אמרתי לו שהוא טועה. לא אמרתי לו שעל חלק מהטיפולים לא שילמתי כי לא היה לי כסף והיא לא התחשבנה איתי על זה.

זאת אחת הסיבות שפתחתי את הבלוג הזה, שתהיה לי תחושה (גם אם זו תחושה שקרית) שיש מישהו מהצד השני. מישהו שמקשיב. הבדידות אצלי, זאת בעיה אמיתית. הייתה תקופה שהחלטתי שאני רוצה להיות זאב בודד. אני חושב שהחזקתי מעמד קצת יותר מיומיים. מישהו מהמשפחה שלי, הלכנו ביחד לים, זה היה בתחילת התקופה הסטודנטיאלית שלי' סיפר לי שהחליט לא לצאת עם בחורות במשך שישה חודשים. הסתכלתי עליו בהערצה כאל אידיוט. שישה חודשים. בחיים לא.

הבעיה בבלוג הזה שאתה פותח את היצירה שלך לשיפוטו של הקהל הרחב ואני לא בטוח שאני מסוגל לזה.
הנה למשל, אני אוהב לצלם.

יום אחד גיליתי אתרים שבהם אתה יכול להעלות תמונות ולקבל תגובות מגולשים אחרים. באתר אחד פשוט סרבו לקבל תמונה אחרי תמונה משום איכותם הירודה. שלחתי להם מכתב נזעם והתנתקתי מהם. באתר שני, החזקתי מעט יותר זמן. הייתי מעלה תמונות וזוכה בתגובה לאדישותם המוחלטת של שאר הצלמים. או שהיו מתעלמים לחלוטין או שהיו כותבים הערות לקוניות. מעט מאוד תמונות זכו לתגובה. ניסיתי להתמיד, אמרתי לעצמי שחשוב לשמוע מאחרים מה הם חושבים. אבל אחרי שנה נשברתי. מספיק.

אני לא יודע לקבל הערות. אני כועס ואחר-כך מסתגר בתוך הקונכיה שלי ומבקש להיעלם.
ועוד משהו.

אחת הסיבות שעזבתי את המשחק הייתה ההבנה שאני שחקן בינוני. אם בינוני, אז לא. אחרי כמה שנים ששיחקתי את תפקידי ה"אומפה-אומפה" הרחק מאחור, אמרתי יפה תודה, ביי ולא להתראות.

שנאתי את הבמאים, שנאתי את המחזות, שנאתי את המנהלים. הייתי יושב ומקטר על האיכות הירודה ועל ההחלטות השגויות, מרים עיניים לשמיים כקדוש מעונה. עכשיו אני יודע: שנאתי בעיקר לקבל הערות.
הפעמים היחידות שנהניתי זה כאשר הייתי מעלה מחזות שלי. אבל זה אף-פעם באמת הצליח אז הפסקתי.

אז נשארה הכתיבה.

מצד אחד, כתבתי כמה מחזות שהצלחתי להעלות ואהבתי אותם.

מצד שני, לא הצלחתי בשום דבר מעבר לזה. יש לי כמה מחזות שאני מאוד אוהב וכבר כמעט עשר שנים שאני מנסה לעניין בהם אנשי מקצוע ואני מקבל תגובות קרות בלבד. חברים עוד מדברים איתי אחרי שהם קראו, מסבירים לי יפה למה הם לא טובים. אבל אחרים, אפילו לא טורחים להגיב, מגיבים בשתיקה מוחלטת. אם כתבת משהו לא טוב, תקבל מהתיאטרון מכתב סירוב מנומס. אם כתבת זבל, לא תזכה אפילו לתגובה. שם, אני נמצא.
(טורחים וטחורים הם מאותו שורש?)

אני חיי באימה. רק שזה לא יעלם לי. רק שמפה לא אברח כפי שברחתי מכל מציאות. אם גם מהכתיבה אני בורח, אני נשאר בלי כלום.
אני נמצא במן מצב של מגננה. לא מאפשר לעצמי להגיע למצב שבו אני מקבל ביקורת. כי ברגע שאבין שמה שאני עושה הוא בינוני, אני הולך.

אני כל-כך מקנא בעקשנים. אני כל-כך מקנא במי שלא נותנים לעובדות להשפיע עליהם, שממשיכים לעבוד ולנסות עד שלבסוף מכופפים את המציאות לפי רצונם. אם היה לי רק מעט מהיכולת הזו.

פעם, הפסיכית אמרה לי שהפחד של מי שמתחיל טיפול הוא לגלות שהוא משוגע. היא סיפרה לי את הסיפור על איש ההיי-טק שבנה בית. אשתו רצתה להפתיע אותו וביום שנגמרה הבניה, מבלי לומר לו, היא העבירה את כל החפצים מהבית הישן לבית החדש. האיש לא ידע מזה. הוא חזר לבית הישן לאחר יום עבודה וגילה בית ריק. הוא התיישב על הרצפה ועשה במכנסיים. מאותו רגע הפסיק לתפקד ובמצב הזה הגיע אליה. בגלל איזה אירוע שטותי, השגעון פרץ החוצה.

אמרתי לה שזה לא הפחד שלי. הפחד שלי שאחרי שנוריד את כל הכליפות, נגלה שיש שמה ריק. הפחד שלי הוא מהבינוניות, מהאדישות. אני מעדיף להיות מת מהלך מאשר להיות קורבן לאדישותה של הסביבה. אני כל-כך פוחד מזה שאני לא מעמיד את היכולת שלי למבחן. אני איש מאוד מוכשר שאוטוטו יפרוץ החוצה. אני בקרוב בן חמישים ועדיין מצליח להחזיק ב"אוטוטו".
העניין הוא שאני כבר לא כל-כך מצליח.
המזל היחיד שלי הוא שאני עדיין מנסה להערים על עצמי. למרות כל מה שאני כותב, אני עדיין קופץ למים הקרים. וכוס אמו כולם.
פעם, בקיבוץ, היו אומרים לי: "תכין קטע" לערב זה או אחר ותמיד הסכמתי. לא הייתי עושה כלום עד הרגע האחרון. זה היה משגע את ו', חברה שלי. היא ידעה שאני צריך להופיע בערב כלשהו וראתה שאני לא מתארגן והיא הייתה הופכת לצהובה ואני, רק ברגע האחרון הייתי מארגן עם עצמי איזשהו קטע. לפעמים זה היה עובד ולפעמים פחות. אף-פעם לא מתתי מזה. ניסיתי כמה פעמים לעבוד אחרת ולא הצלחתי. רק התחושה הקשה של הרגע האחרון מעוררת בי את מנגנון היצירה, רק התחושה של ה"אין ברירה" גורמת לי לפעול. לכן, אני משתדל תמיד להעמיד את עצמי בסיטואציות שמאלצות אותי לעבוד. אני לא יודע אחרת.

מישהי אמרה לי השבוע שאנחנו מוּנעים מהפחדים שלנו.