על השואה

אבא שלי אומנם בא מאירופה (נולד בברלין למשפחה פולנית שעקרה לאחר-מכן לצרפת) והוא היה שם בזמן המלחמה ההיא אבל הוא מעולם לא ראה עצמו כ"ניצול שואה" אלא כפליט מלחמה. הוא ומשפחתו בילו את המלחמה בבריחה ובסופו של דבר, רוב המשפחה שרדה את המלחמה. רק הסבא הזקן שלו שלא יכול היה להיטלטל בדרכים, בתו שנשארה לטפל בו והמשפחה שגרה בבלגיה הובלו למחנות ולא חזרו אך המשפחה הקרובה נשארה כולה בחיים. אני לא ידעתי כלום על כל זה. אבא שלי לא דיבר על הדברים האלה ולא בגלל שהוא לא רצה. הוא פשוט חשב שאין מה לספר. הסיפורים האלה שייכים מבחינתו לתקופה אחרת, לתקופה שלפני שהפך לישראלי, תקופה לא מעניינת מבחינתו.

זה היה רק כשהייתי בן שלושים או יותר, ישבנו על הגג בנחלאות והוא סיפר סיפור בריחה מדהים שהוא בתושייתו הרבה הציל את משפחתו. זאת הפעם הראשונה שהבנתי שלאבא שלי יש מה לספר. אחר-כך באו עוד סיפורים ובכל פעם, הוא סיפר קצת, עוד אנקדוטה עד שהתבהרה התמונה כולה.

עוד מעט יהיה בן שמונים.

אמרתי לו, אתה חייב לספר את הסיפור שלך. אין לי זמן, הוא ענה. אתה רוצה, אני אעזור, ניסיתי. אבל הוא התחמק. לא רצה. פעם סיפר את הסיפור לבחורה שכתבה את סיפור חייהם של מבוגרים בהתנדבות והיא כתבה סיכום לקוני בן ארבעה עמודים. זה אף-פעם לא הגיע ליותר מזה.

לקראת יום השואה פנתה אלי אחת המורות של הבת שלי ושאלה אם יש לנו ניצול במשפחה שיוכל לבוא לדבר. עניתי לה שאין אצלנו אנשים שהיו במחנות, שהמשפחה של אבי ברחה מהנאצים ולכן אין לנו מה לספר. היא הזדעזעה מההבחנה הזאת וענתה לי באופן שאינו משתמע לשני פנים שכל מי שסבל מהכיבוש הנאצי בצורה זו או אחרת הוא בעיניה ניצול שואה וביקשה לברר אם אבא שלי יהיה מוכן לבוא לספר את הסיפור שלו. שאלתי את הבת שלי אם זה מתאים לה שסבא שלה יבוא לבית-הספר והיא אמרה שכן. אז התקשרתי אליו. הוא חזר על זה שאין לו הרבה מה לספר. הפעלתי את הכלים הכבדים ואמרתי לו שזה לא בשבילי אלא בשביל הנכדה שלו, גם ערבתי את אמא שלי וידעתי שנגדה יהיה לו קשה. לבסוף הסכים. לילה לפני יום השואה, הוא התקשר. ביקש לא לבוא. אין לי מה להגיד, אמר, ואני גם לא יודע לעמוד מול קהל. זה מפחיד אותי. אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות את זה. הוא הבטיח. אנשים מחכים לו. הוא ניסה עוד קצת עד שנכנע.

בבוקר הוא הופיע עם אמא שלי. היא אמרה לי שהם עשו חזרות כדי שלא יתפזר בדיבורו ויתרכז בעיקר. נכנסנו לבית הספר והובילו אותנו לכיתה בה קיימו מן פאנל כזה עם ניצולים למיניהם, דור שני כמוני וגם דור שלישי בגיל של הבת שלי. המורה הנחתה את הפאנל, הצגנו את עצמנו, אבא שלי התרגש והחל לבכות, המנחה עברה לנגלה שניה של שאלות וראיתי שהיא מדלגת עלינו, אמא שלי שישבה בשורה הראשונה החלה להראות סימנים של עצבנות וניסתה לרמוז לאבא שלי בתנועות ידיים שאולי כדאי שיתפרץ לדיון ויגיד את מה שהתאמן במאמץ רב כל-כך להגיד. הרמתי את ידי, ביקשתי את רשות הדיבור וכשהיא ניתנה לי, אמרתי ש"אני חושב שעלינו לזכור שהשואה הוא לא רק סיפור של קורבנות אלא גם סיפור של גבורה. בשבילי," אמרתי, "השואה הוא סיפור הגבורה של אבא שלי." יש ספר צרפתי שאני אוהב את הכותרת שלו: La Gloire de mon Père של מרסל פניול. איך אפשר לתרגם את זה לעברית? נצחונו שלא אבי, אולי. אבל זה חסר ההוד וההדר. תהילתו של אבי? חסר בו מימד הזמן, הרגע הספציפי שזה קרה. פניתי אליו ואמרתי: "ספר את הסיפור שלך." הוא קודם כל תיקן את כל מה שאמרתי. מה שקרה לא קרה כפי שתיארתי ולא איפה שסיפרתי ואני אמרתי לעצמי, יא אללה. אני עוד מעט בן חמישים ועדיין, כשאבא שלי מתחיל לדבר, הדבר הראשון שאני רוצה הוא להיות הכי קטן שאפשר, להתחבא מתחת לשולחן, להיעלם. ואז הוא החל לספר את הסיפור, את סיפור הבריחה. סוף-סוף. תודה, אלוהים. תודה למורה של הבת שלי. סוף-סוף.

אחר-כך, ביקשו ממנו להשאר עוד, להכנס לכיתה של הבת שלי ו"לתת עדות". אני לא נשארתי. את שלי עשיתי לאותו יום. הבת שלי סיפרה שהוא היה כוכב, שהילדים לא נתנו לו ללכת מרוב שאלות, שבאו אליה ואמרו לה: "איזה סבא כיפי יש לך."

יש דברים שכל עוד אתה לא עושה, אתה לא יכול להמשיך הלאה וכשאתה סוף-סוף עושה אותם, אתה שואל את עצמך למה לעזאזל זה לקח לך את כל הזמן הזה. NEXT.