אנחנו מבלים את רוב זמננו בלנסות להבין איך ניתן להשתלט על החיים האלה שניתנו לנו. במקום שבו האדם חי, יש בו סדר. יש בו שליטה. יש בו מדרכות, וקירות ישרים וחלונות בעלי צורה גיאומטרית ואם ישנו מעט טבע, הוא סגור במתחם ברור או קשור לרצועה ונמצא שם רק את מה שאנחנו רוצים, אם גדל משהו אחר, אנחנו נעקור אותו, נרסס, נהרוג. אין רחמים. מדובר בשליטה. מאז שחר ההיסטוריה, עסוק האדם בלהשתלט על הסביבה שלו, על חייו ושם טמונה הבעיה הגדולה באמת: השליטה בעצמו, בחייו, בגורלו. הרגעים המעטים של אושר נמצאים דווקא במקומות האלה שאנחנו חשים שאנחנו מבינים איך הדברים פועלים, שיש לנו את האשליה שאנחנו מסוגלים להשפיע על גורלנו, שאנחנו מבינים את הדרך, את החוקיות. איזה יופי, אנחנו אומרים, הצלחנו לפענח את הנוסחה.
יש מי שמנצלים את זה, כותבים על זה ספרים, עושים סרטים, נותנים סדנאות על איך להשתלט על חיינו. הם מוכרים לנו משפטים כמו: "אם תרצו, זה יקרה." או "הכל תלוי בכם." אנחנו מקשיבים להם ומאמינים. אנחנו רוצים להאמין, אנחנו זקוקים למשפטים האלה, לקצה של חוט שיאפשר לנו לחוש תחילתו של תהליך בו אפשר להתחיל למצוא איזושהי שליטה על חיינו. איזו התפתלות. יש לי שכן שלאחר שנים שניסה בחוסר הצלחה להשתלט על גינתו הסוררת, היה מנקש את היבלית ועודר ומשקה והכל ללא הצלחה. לאחר כל השנים האלה, בא ושפך בטון על הכל. גינה זה עבדות, הוא אמר. מאז, הצליח להתפנות סוף-סוף למה שחשוב לו באמת.
ואני, בתוך כל הכאוס הזה, מנסה להערים על הגורל. מודיע מראש שאין לי שום יכולת להשתלט על דרך חיי, מחפש דרך חדשה, דרך אחרת. מחפש את השליטה על המצב התמידי של חוסר השליטה. אני שולט על חוסר השליטה של חיי, אני אומר ונהנה מההתחכמות שלי.
אני תמיד מביא את הדוגמה הזאת מתוך הספר של קאמי, "הזר". נקודת המפנה בסיפור הוא רגע הרצח. לא ברור למה, אבל הגיבור רוצח בחור ערבי על חוף הים. זהו רגע מאוד חשוב בעלילה כי הוא מביא לתפנית מכרעת. בסצינה, מתוארות תופעות טבע רגילות: המעין המפכה, השמש המסנוורת, החום. כאילו שכל אלה גרמו לגיבור לעשות משהו שהוא בכלל לא רצה, שכל גורמי הטבע הללו חברו יחדיו כדי לגרום לו לירות את היריה הראשונה. אבל מה שחשוב באמת הוא שלאחר שהבין מה עשה, רוקן הגיבור את המחסנית על הערבי. כאילו אמר: אומנם אין לי מושג למה עשיתי את מה שעשיתי ואין לי קשר לסיבות שהביאו אותי לעשות את מה שעשיתי אבל אני לוקח על זה אחריות.
אני חושב שהנוסחה שלי של שליטה על חוסר השליטה היא פתרון לידיעה הברורה שאין לי סיכוי להשתלט על חיי. הבעיה איתה היא שהיא לא עובדת במצבים שאין ברירה וצריך לעשות משהו, במצבים הדורשים ממך לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן, מצבים המאלצים אותך לצאת מהקונכיה החמה והנוחה שלך. במצבים האלה אני לא יודע מה קורה, אני לא יודע מה לעשות, אני מנסה לפתור בעיה ולא מצליח, להיפך, ככל שאני מנסה יותר, זה הולך ומתדרדר. אני מנסה וזה מתקלקל עוד יותר וכל מה שנותר הוא לחפש נתיב בריחה. בבקשה. אל תפריעו לי עכשיו. אני עסוק בלברוח וזה דורש ממני מאמץ רב. אז בבקשה מכם. אני יוצא ממצבים אלה תשוש, מיואש. אלה הרגעים המעטים שלאחריהם, כל מה שאני רוצה זה להיעלם, לחפור בור עמוק, עמוק ולהעלם לתוכו. אני לא כאן. לא הייתי כאן. אני מבקש סליחה. תמשיכו בלעדי, אל תשימו לב אלי, תנו לי למות בשקט. בבקשה.
ואז באה מישהי. מסיפור אחר. עם מילה טובה. או מבט. וזה עובר. הכוח חוזר. אין לי מושג למה. מה יש לי?
