לבני הקטן,
זהו סיפור על איש שלא עשה כלום.
אבל כלום.
היה קם בבוקר, שותה את הקפה שלו עם סגריה ומבלה את היום בלא לעשות כלום.
אבל כלום.
אשתו אמרה לו: ״אתה לא עושה כלום״.
החברים אמרו לו: ״אתה לא עושה כלום״.
ובאמת, הוא לא עשה כלום ולא הייתה לו שום בעיה עם זה. להיפך. הוא נהנה מזה, נהנה להתבטל כל היום, לראות פה סרט, לקרוא שם ספר, לבהות בשמים ולדמיין צורות שעשו העננים וחוץ מזה, כלום. הוא לא עשה כלום.
יום אחד, לאחר שאשתי התלוננה שאי-אפשר להמשיך ככה וחברים שלו אמרו שזאת אחריות להתנהג ככה, החליט לעשות מעשה. מצא עבודה, קם בבוקר, ציחצח שיניים, התלבש יפה ויצא אליה. אך, כשהגיע, לא ידע מה לעשות. אמנם הראו לו מה התפקיד שלו אבל האיש לא הבין מדוע עליו לעשות את הפעולות הללו. על-כן, ישב בצד ולא עשה כלום.
אחרי חודש, קרא לו המנהל למשרד שלו ואמר לו: ״חודש שאתה עובד אצלנו ומה עשית?״
״כלום״, ענה האיש.
״אי-אפשר ככה״, אמר המנהל, ״אנחנו משלמים לך ואתה חייב לעשות משהו.״
״מה אתה רוצה שאעשה?״ שאל האיש.
״אני לא יודע.״ אמר המנהל, ״משהו. משהו עבור המשכורת שאנחנו משלמים לך.״
״כמו מה?״ שאל האיש.
המנהל חשב רגע ואמר: ״אם אחרי חודש, אני עדיין צריך להגיד לך מה לעשות, כנראה שאתה לא מתאים לעבודה אצלנו.״ והמנהל פיטר את האיש.
האיש יצא מהמפעל ובמקום ללכת ישר הביתה, הלך וטייל. טייל מעט במרכז העיר והשתעמם, נסע לשדות שבפרברי העיר ולא ידע מה לעשות שם, הלך לגן החיות, הביט בחיות ופשוט השתעמם נורא עד שהחליט שאין ברירה, הוא יחזור הביתה. שם, הכי נעים.
בדרך אל מחוץ לגן החיות, ראה פתח של מערה. מאוד הפתיע אותו לראות במקום הזה פתח למערה. מה פתח למערה עושה כאן? החליט להיכנס אליה.
הוא נכנס וגילה מסדרון ארוך-ארוך וחשוך, הדליק את הפנס שבטלפון שלו והתקדם עוד ועוד ועוד עד שהגיע לפתח חדש. נכנס בפתח וגילה שם חדר קטן וחשוך ובפינה, יושב על הרצפה ילד. האיש נבהל לראות כאן את הילד.
״מה אתה עושה פה?״ שאל.
״כלום,״ ענה הילד.
״מה זאת אומרת כלום?״
״כלום.״
״למה אתה כאן אם אתה לא עושה כלום?״
הילד הביט באיש ולא הבין את השאלה. ״מה אתה רוצה שאעשה?״
״אני לא יודע,״ ענה האיש, ״בטוח יש משהו שאתה אוהב לעשות.״
״אין שום-דבר שאני אוהב לעשות,״ ענה הילד.
״שום-דבר?״
״שום-דבר.״
״בטוח יש משהו שאתה אוהב לעשות...״ אמר האיש.
״אני אוהב לשבת כאן בחושך ולא לעשות כלום.״ אמר הילד.
״כמה זמן אתה כאן?״ שאל האיש.
״לא יודע. הרבה.״
״אכלת? שתית?״
״אני כבר לא זוכר.״
״אתה צמא?״ שאל האיש, ״אתה רעב?״
הילד חשב רגע ואמר: ״כן.״
״בוא איתי,״ אמר האיש, ״אקנה לך משהו לאכול.״
להפתעת האיש, הילד לא התלבט, מיד קם ויצא איתו מהחדר. הם הלכו במסדרון הארוך והחשוך כשהאיש מאיר עם הפנס של הטלפון עד שהגיעו לפתח המערה.
הילד לא היה רגיל להיות בחוץ. האיש יכול היה לראות את זה. הילד צמצם את עיניו והיה מסונוור מהשמש המאירה. הוא אמר: ״לא נעים לי כאן. אולי אחזור לחדר שלי ותביא לי קצת אוכל?״
״אני לא יכול לחזור למערה,״ ענה האיש. ״היא מפחידה אותי״.
האיש החל להתקדם ליציאה של גן החיות ולאחר שהות קצרה, הצטרף אליו הילד. הם יצאו מגן החיות וניגשו למזנון קטן בסביבה והאיש קנה לילד כריך עם חביתה ושתיה מוגזת. איך שהילד התנפל על האוכל, האיש הבין שכבר הרבה זמן לא אכל.
״יש לך אבא? יש לך אמא?״ שאל האיש. הילד לא ענה.
״איפה אתה גר?״ שאלה האיש.
הילד המשיך בשלו, עסוק באוכל ובשתיה.
האיש לא ידע מה לעשות. הרי, לא יכל להשאיר את הילד שם לבד. הוא עלול היה לחזור למערה שלו וזה נורא.
הילד סיים לאכול והאיש שאל: ״רוצה עוד?״ הילד עשה לא עם הראש. ״רוצה לטייל?״ שאלה האיש והילד עשה כן עם הראש ושניהם החלו ללכת כשהאיש ממש לא יודע לאן ייקח את הילד.
שניהם הלכו כך זמן רב בשקט. האיש לא ידע מה להגיד והילד לא דיבר עד שהגיעו לבית של האיש.
״כאן אני גר,״ אמר האיש. הילד שתק. ״רוצה לעלות?״ שאלה האיש. הילד עשה כן עם הראש.
שניהם עלו לדירה של האיש. האיש פתח את הדלת וגילה את אשתו יושבת בסלון. ״האשה ראתה את הילד ושאלה: ״מי זה?״
״ילד,״ אמר האיש ומבלי להמתין לקח את הילד אל אחד החדרים של הדירה, חדר שהיה פעם של אחד הילדים שלו שעכשיו עזב ואמר לילד: ״שעכשיו, זה החדר שלך. תוכל להיות בו כמה שתרצה.״
הילד התיישב על המיטה, בדק אותה ואמר: ״תודה.״
״בא לך לך לעשות משהו?״ שאל האיש.
הילד חשב ואמר: ״עכשיו, אני בסדר. אני אסתדר. כל מה שהייתי צריך , זה שמישהו יבוא ויוציא אותי מהמערה.״ ולאחר מכן, הביט באיש במבט שהאיש מעולם לא ראה ואמר לו: ״תודה.״
האיש יצא מהחדר, סגר את הדלת וחייך. הוא חשב לעצמו: ״מי אמר שאני לא עושה כלום?״
באמת. מי אמר?
