היום בא ח' לעבוד. ח' הוא איש הנקיונות שלנו במשרד, ניגשתי אליו ואמרתי: "אתה תשנא אותי על מה שאבקש ממך.
- מה?" שאל ולקחתי אותו אל אחד החדרים אצלנו. מעלינו נשמעו קולות כנף והמיה. אלה היו יונים שמצאו פרצה באחד הקירות החיצוניים וקבעו את קינם מעל לתקרה האקוסטית שלנו. מאוד פואטי מצד אחד אבל הצד השני היה מלא בחרא ובסרחון וברעש מטריד ומעצבן. זה כבר כמעט חודש שהם גרו אצלנו. עוד בהתחלה, קראו לי לבדוק מה היה הרעש הזה. לקחתי כסא והרמתי בזהירות את אחת הלוחות של התקרה ובבת אחת נפלה עלי כל הטינופת שלהם ומצאתי שם שני גוזלים וביצה קטנה אחת. החלטתי שאמתין קצת לפני שנסלק אותם, ניתן לגוזלים לגדול מעט ולהתחזק קצת עד שיוכלו לעוף ורק אחר-כך נאטום את הפרצה, ננקה את הליכלוך ויאללה ביי. והנה. היום הזה הגיע.
אז ח' ממש לא התעצבן עלי. הוא איש נוח, ח'. לא מתלונן ולא מתעצבן. מה שאומרים לו, הוא עושה בחביבות מבלי לפצות פה. רציתי לעשות את זה איתו אבל הוא סרב. הוא אמר, "לך. אני אסתדר." התעקשתי מעט. לא יותר מדי. הורדתי יחד איתו את הלוחות, נפתרתי מהלכלוכים שהיונים הביאו ומשראיתי שח' באמת רוצה להמשיך מכאן לבד, הנחתי לו.
ואז נזכרתי בסיפור הזה:
כשהייתי בתיכון, אבא שלי השיג לי עבודה לקיץ במפעל לשקיות פלסטיק. אני לא זוכר הרבה מהקיץ הזה. אני זוכר את הפסקות הצהריים. הייתי מוציא את הסנדוויץ' שאמא שלי הכינה ואת הירק שלצידו ואוכל לי באיזו פינה. אני זוכר את חבילות גרגרי הפלסטיק ששקלו עשרים וחמישה קילו שמהם הכינו את השקיות ובפעמים המעטות שנתנו לי להרים אותן, הייתי נשנק. אני זוכר ויכוח בין אבא שלי לאחד הבעלים. אבא שלי טען שהשקיות היו באיכות ירודה, והבעלים ענה שאת החוזק שלהן יש לבדוק על-ידי מילוי השקית בשקיות אחרות. אם השקית לא נקרעת אז היא בסדר. אני זוכר את העובדות במחלקת האריזה מחזרות אחרי (ואני בן שלוש-עשרה או משהו כזה). אני זוכר שצבעתי בסיד גס את אולם הכנת המפות, כמה הייתי מוקסם מאותן מפות פלסטיק שהכינו על-גבי תבניות ענק, מורחים עליהן מן חומר דמוי בצק ומכניסים אותם לתנורים כאילו היו מאפים והכל במן תנועת ריקוד אחידה ושקטה. בעיקר אני זוכר את השקט.
ואני זוכר מן מחסן ענק שנערמו בו ערימות על גבי ערימות של שקיות. הרים של שקיות. הייתה להם דרך מיוחדת לאסוף את כל החומרים העודפים בתוך שרבולים ארוכים של פלסטיק. שרבולים שהיו בעצם חומר הגלם שמהם חתכו והלחימו שקיות. המחסן הזה היה מבנה לא חוקי והיה צריך לפנות אותו וזה מה שהתחלתי לעשות יום אחרי יום, להעביר שרבולים ממקום אחד לשני. עבודה סזיפית אין-סופית. מי שעמד מעלי היה בנו של אחד הבעלים. מן ג'ינג'י בריון, עצבני וטוב לב שכזה. כך אני מצליח לתאר אותו בכמה שפחות מילים כי אני כבר רוצה להגיע לעיקר.
בסופו של דבר, במלאכת הפינוי הזאת, הגענו למן דלת שלא נפתחה כבר שנים. במאמצים רבים, הצלחנו לפתוח אותה ומתחתיה מצאנו גופה של עכברוש שכנראה נתקע שם כשניסה לעבור מתחת לדלת. הגופה הייתה במצב של רקבון מתקדם ורבבות תולעים נהנו מהבשר שלה. זה הסביר את הריח שליווה אותנו בכל ימות פינוי המחסן. המראה והריח היו מזוויעים וזאת אחת הפעמים המעטות שדבר מסוג זה גרם לי לרצות להקיא. מישהו היה צריך לפנות את הדבר הזה כדי שנוכל לעבור בפתח. אני היססתי, אני מודה והג'ינג'י, הבריון החביב, ראה זאת. הוא לא חיכה ובאופן טבעי ופשוט ומובן מאליו קרא לילד הערבי. ילד קטן ממני שעשה את כל העבודות המלוכלכות. הוא לא עבד שם רק בקיץ כמוני אלא עבד שם כל השנה כי זה מה שילדים ערבים עשו אז. והוא בא ובאופן טבעי ופשוט ומובן מאליו הרים את הפגר וזרק אותו אל תוך הפח התעשייתי שעמד מקרוב בעוד אני רוצה להקיא ומתבייש.
- מה?" שאל ולקחתי אותו אל אחד החדרים אצלנו. מעלינו נשמעו קולות כנף והמיה. אלה היו יונים שמצאו פרצה באחד הקירות החיצוניים וקבעו את קינם מעל לתקרה האקוסטית שלנו. מאוד פואטי מצד אחד אבל הצד השני היה מלא בחרא ובסרחון וברעש מטריד ומעצבן. זה כבר כמעט חודש שהם גרו אצלנו. עוד בהתחלה, קראו לי לבדוק מה היה הרעש הזה. לקחתי כסא והרמתי בזהירות את אחת הלוחות של התקרה ובבת אחת נפלה עלי כל הטינופת שלהם ומצאתי שם שני גוזלים וביצה קטנה אחת. החלטתי שאמתין קצת לפני שנסלק אותם, ניתן לגוזלים לגדול מעט ולהתחזק קצת עד שיוכלו לעוף ורק אחר-כך נאטום את הפרצה, ננקה את הליכלוך ויאללה ביי. והנה. היום הזה הגיע.
אז ח' ממש לא התעצבן עלי. הוא איש נוח, ח'. לא מתלונן ולא מתעצבן. מה שאומרים לו, הוא עושה בחביבות מבלי לפצות פה. רציתי לעשות את זה איתו אבל הוא סרב. הוא אמר, "לך. אני אסתדר." התעקשתי מעט. לא יותר מדי. הורדתי יחד איתו את הלוחות, נפתרתי מהלכלוכים שהיונים הביאו ומשראיתי שח' באמת רוצה להמשיך מכאן לבד, הנחתי לו.
ואז נזכרתי בסיפור הזה:
כשהייתי בתיכון, אבא שלי השיג לי עבודה לקיץ במפעל לשקיות פלסטיק. אני לא זוכר הרבה מהקיץ הזה. אני זוכר את הפסקות הצהריים. הייתי מוציא את הסנדוויץ' שאמא שלי הכינה ואת הירק שלצידו ואוכל לי באיזו פינה. אני זוכר את חבילות גרגרי הפלסטיק ששקלו עשרים וחמישה קילו שמהם הכינו את השקיות ובפעמים המעטות שנתנו לי להרים אותן, הייתי נשנק. אני זוכר ויכוח בין אבא שלי לאחד הבעלים. אבא שלי טען שהשקיות היו באיכות ירודה, והבעלים ענה שאת החוזק שלהן יש לבדוק על-ידי מילוי השקית בשקיות אחרות. אם השקית לא נקרעת אז היא בסדר. אני זוכר את העובדות במחלקת האריזה מחזרות אחרי (ואני בן שלוש-עשרה או משהו כזה). אני זוכר שצבעתי בסיד גס את אולם הכנת המפות, כמה הייתי מוקסם מאותן מפות פלסטיק שהכינו על-גבי תבניות ענק, מורחים עליהן מן חומר דמוי בצק ומכניסים אותם לתנורים כאילו היו מאפים והכל במן תנועת ריקוד אחידה ושקטה. בעיקר אני זוכר את השקט.
ואני זוכר מן מחסן ענק שנערמו בו ערימות על גבי ערימות של שקיות. הרים של שקיות. הייתה להם דרך מיוחדת לאסוף את כל החומרים העודפים בתוך שרבולים ארוכים של פלסטיק. שרבולים שהיו בעצם חומר הגלם שמהם חתכו והלחימו שקיות. המחסן הזה היה מבנה לא חוקי והיה צריך לפנות אותו וזה מה שהתחלתי לעשות יום אחרי יום, להעביר שרבולים ממקום אחד לשני. עבודה סזיפית אין-סופית. מי שעמד מעלי היה בנו של אחד הבעלים. מן ג'ינג'י בריון, עצבני וטוב לב שכזה. כך אני מצליח לתאר אותו בכמה שפחות מילים כי אני כבר רוצה להגיע לעיקר.
בסופו של דבר, במלאכת הפינוי הזאת, הגענו למן דלת שלא נפתחה כבר שנים. במאמצים רבים, הצלחנו לפתוח אותה ומתחתיה מצאנו גופה של עכברוש שכנראה נתקע שם כשניסה לעבור מתחת לדלת. הגופה הייתה במצב של רקבון מתקדם ורבבות תולעים נהנו מהבשר שלה. זה הסביר את הריח שליווה אותנו בכל ימות פינוי המחסן. המראה והריח היו מזוויעים וזאת אחת הפעמים המעטות שדבר מסוג זה גרם לי לרצות להקיא. מישהו היה צריך לפנות את הדבר הזה כדי שנוכל לעבור בפתח. אני היססתי, אני מודה והג'ינג'י, הבריון החביב, ראה זאת. הוא לא חיכה ובאופן טבעי ופשוט ומובן מאליו קרא לילד הערבי. ילד קטן ממני שעשה את כל העבודות המלוכלכות. הוא לא עבד שם רק בקיץ כמוני אלא עבד שם כל השנה כי זה מה שילדים ערבים עשו אז. והוא בא ובאופן טבעי ופשוט ומובן מאליו הרים את הפגר וזרק אותו אל תוך הפח התעשייתי שעמד מקרוב בעוד אני רוצה להקיא ומתבייש.
