את הכותרת הזאת רציתי לכתוב בלי ה' היידוע אבל אז, זה היה יוצא מתנה.
יש לי זיכרון כזה קצר שלפעמים זה מדהים אפילו אותי. אני לא זוכר מה היה אתמול ומה היה לפני עשר שנים, לא זוכר מה היה לפני דקה. תמיד כשמישהו מדבר איתי ומתחיל במשפט: אתה זוכר ש..., אני מתחיל להזיע. לא זוכר כלום, אין לי מה לזכור, תעזבו אותי. כאילו שהשכחה הזאת היא מתוך בחירה. לא רוצה לזכור.
והנה, כששואלים אותי למה עזבתי את המשחק, אני בכל פעם עונה תשובה אחרת. לפעמים, אני אומר שנמאס להיות שחקן חיזוק, מאותם שחקנים של תפקידים קטנים שעושים מאחור אומפה-אומפה. אם זה המצב, אמרתי, אז לא צריך. ולפעמים, אני מסביר: התיאטרון הוא בִּיצה קטנה, שלולית. יש בה כמה? מאה, חמש-מאות שחקנים שעובדים בה ומי שבתוכה נאחז במקום שלו ולא יוצא ממנו. אפשר להתפרנס ממשחק, אני אומר, אבל רק אם אתה נמנה עם אנשי השלולית. האחרים נאלצים לעבוד בעבודות אחרות ולקוות שיום אחד, גם הם יצליחו להיכנס לשלולית וביום שהם ייכנסו, הם יעשו הכל כדי לא לצאת ממנה. כמו אלה שעכשיו. ואני? לא הצלחתי להימנות על ברי המזל היושבים בשלולית.
או שאני מסביר שכדי להיות אומן, עליך להישאר רווק, שאי-אפשר לנהל חיי בוהמיין ולגדל משפחה, שבחיים הבלתי-סדירים האלה של אומנים בהם אינך יודע אף-פעם מה יילד יום, אתה לא יכול להיות אבא אחראי כי כשאתה מגדל ילדים, אתה צריך יציבות, אתה צריך שיגרה, אתה צריך בטחון. וביום שהחלטתי שאני רוצה משפחה, בעצם שמתי קץ לחלום להיות שחקן. אני תמיד מביא כדוגמה את כמות ההומואים והלסביות העובדים בתעשייה או את כמות הגירושין שיש בקרב אנשי הבמה. הנה, אני אומר, רק מי שאין לו משפחה יכול לחיות חיי אומן.
אבל השבוע נזכרתי בעוד סיבה, אולי בסיבה האמיתית. שאני לא יכול עם ההמתנה הזאת. אני הולך לאודישיין, אני שולח חומר שכתבתי וכל מה שנשאר לעשות הוא להמתין, להמתין לתשובה. ואתה מוצא את עצמך קופץ בכל צלצול טלפון, או שאתה אומר משפטים כמו: היום תגיע השיחה שתשנה את חיי. והיא לא באה, השיחה. לא בא שום דבר. כלום. היא אף-פעם לא באה. היא לא נועדה לבוא. מה פתאום שתבוא? מה חשבתי לעצמי? השחצנות הזאת, המחשבה היהירה שאני שונה, שאני מסוגל להצליח, שיש לי סיכוי, שאני אחד מאלף, שאני מיוחד, שאני יכול לעניין מישהו. מאיפה כל זה בא לי לעזאזל? מאיפה היהירות הזאת? למה, מי אני? מה עשיתי? שתוק. תחזור לפינה שלך. שתוק. מספיק. שקט.
וזה לא שאומרים לך: לא. פשוט לא אומרים לך כלום. והזמן עובר, והשקט הזה מטריף, ואתה מתחיל לכעוס, אתה גם מתייאש ואתה אומר: עד מתי, כוס-אמו. עד מתי אתן לכל מיני עלובים לקבוע את מהלך חיי, עד מתי אתן לאנשים זרים שמעולם לא פגשתי להחליט את מידת אושרי. אני לא רוצה את זה. אני חייב לצאת מהכלא הזה, מהכלא העלוב של מי שמחפש אהבה אצל זרים. אני כבר ילד גדול. אהבה מחפשים ומוצאים במשפחה ועבודה היא עבודה, היא צריכה לתת פרנסה, היא צריכה לתת סיפוק. זהו. הבה נתנהג כאנשים בוגרים בבקשה.
אז מצאתי לי כלא אחר: תשע עד ארבע, ארבעים שעות בשבוע, משהו נוח, נעים, מלכודת דבש שהבטיחה ביטחון ובתמורה לקחה את הזמן. והיום, הפרנסה דחוקה והזמן נעלם. כי מה כבר יכול לעשות אדם שכל לימודיו היו לימודי משחק?
בשנה שעברה, אמרתי לעצמי מספיק. הלכתי לטיפול ואחרי כמה חודשים לא היה לי איך לשלם אז הפסקתי. והפסיכית כעסה. בצדק כעסה. אמרה שאם ידעה שאתקע לה ברז ככה עוד בהתחלה, לא הייתה מקבלת אותי. חשבה שאני מרמה אותה, הרי בפסיכולוגיה, אין דבר כזה שאין לך כסף, זה אתה שלא רוצה כי אם היית רוצה...
