זה לא קשור לשום דבר שקורה בזמן האחרון. כל מיני מיחושים שהרופאים מסתכלים עלי במן מבט כזה של "אין לנו מושג מה יש לך" או "אם לפחות היית יותר ברור..." וזה לא שבקרוב צפוי לקרות משהו חס וחלילה, לא עלינו. (אני נזכר בטלפנית צעירה שניסתה לפני כמה שנים למכור לי ביטוח חיים עבורי ועבור משפחתי וניסתה לתאר מצבים שונים ומשונים בהם ממש אשמח שהתכוננתי לרגע מבעוד מועד. זאת הייתה שיחה מאוד מוזרה. מהצד השני של הקו נערה צעירה וחיננית, מלאת שמחת חיים שממש רצתה למכור לי את ביטוח החיים ולמען זה תיארה באוזני אסונות מסוגים שונים ולא הפסיקה להשתמש בביטויים מסוג "חס וחלילה" וכדומה לפחות שלוש פעמים בכל משפט. משהו כזה: "אם, חס וחלילה, תמות באופן פתאומי מתאונה למשל, חס וחלילה, זה יכול לקרות, נכון? חס וחלילה... לפחות תוכל אשתך להתנחם במיליון שקל שיעזרו לה, לא עלינו... או שלהיפך, חס וחלילה.
- מה להיפך?
- להיפך. שהיא תמות חס וחלילה.
- חס וחלילה.
- זה רק...
- כן.
- זה לא...
- כן.
- חס וחלילה.
- חס וחלילה.
- חס ושלום... והכל בחמישים שקל לחודש. מציאה.
- כל-כך מעט.
- זה כלום. וזה נותן לך שקט נפשי שאם במקרה, חס וחלילה...
- חס ושלום.
- שלא נפתח כאן פה לשטן..." ועוד, ועוד, ועוד. לא קניתי. שיחה כזאת על נושא כזה עם בחורה כזאת חיננית יכולה לדכא אותך לכמה ימים לפחות).
זה לא הסיפור אבל אני חושב שהמחשבה על מותי מטרידה אותי כבר כמה זמן אולי רק משום שאני בכל בוקר נכנס לירושלים והדבר הראשון שמקבל את פני הבאים הוא המפלצת הארכיטקטונית הזאת שהיא בית הקברות של גבעת שאול. זה כל העניין (איזה פתיח ארוך ומסורבל למען משהו כל-כך פשוט. תיכף תראו).
אז, זהו. בקשה קטנה אל כל מי שקורא שורות אלו. במותי, מתי שזה לא יקרה, אנא, אל תקברו אותי. וותרו על זה. לא צריך. תרמו את גופי לבית-הספר לרפואה, שהסטודנטים יתאמנו עלי ויתעללו בגופי כמה שאפשר ומה שנותר, שיישב בפורמלין כדי שהדורות הבאים יהנו מהמראה. לא יודע. אני מרשה להם לעשות מה שבא להם. זוהי צוואתי. קבר, לא צריך. חבל על המקום וחבל על הבטון.
ואם מישהו ממש צריך לזכור, אז אפשר פעם בשנה, ביום הולדתי (11.8) או ביום מותי (מתי שזה לא יהיה), להתאסף כמה חברים וקרובי משפחה ולהרים כוסית של יין סביר. לא יקר מדי (כי יין יקר מרגיז אותי) אך גם לא פטישי (יש גבול לכמה שאפשר לסבול) ולספר סיפורים מצחיקים... עד כמה שאפשר... סיפורים שמתחילים במשפט כמו: אתם זוכרים, כש... או: אני זוכר כש... דברים כאלה (יש לי אחלה סיפורים למי שרוצה להתארגן מראש). וגם זה לא חייבים. באמת. הדבר היחידי שאני מבקש מכל המתאבלים למיניהם (ויש כאלה, ברוך השם, בלי נדר, בעזרת השם). לא מבקש. דורש. בבקשה, תמשיכו בחיים שלכם. הם נפלאים, החיים. חיו אותם. בשבילי.
אמן.
ועכשיו אקום ואלך לשטוף את הכלים שמחכים לי עוד מאתמול.
תודה לכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה