אם נסתכל על בעלי החיים שסביבנו, אנחנו באמת מעל כולן. אנחנו אומנם לא המהירים ביותר, לא החזקים ביותר, לא הגדולים ביותר, אנחנו לא יודעים לעוף אבל אנחנו רואים בצבע, אנחנו רואים בתלת-מימד, אנחנו הולכים על שתיים, שזה נותן לנו גובה ומאפשר לנו להשתמש בידיים ובעיקר: אנחנו בעלי תבונה. התבונה הזאת שיש לנו היא עוד כלי במלחמת הקיום שלנו. היא מאפשרת לנו לצפות מצבים, לתכנן אחרים, להבין מצבים מורכבים. אומנם לַחיות ולנו יש את מה שנקרא אינסטיקט שהוא גם איזשהו בניית תגובה נרכשת אך התבונה מאפשרת לנו להתמודד עם מצבים הרבה יותר מורכבים, בעלי תווך זמן הרבה יותר ארוך. התבונה גם נתנה לנו את שלל הרגשות שהוא מן כלי ביניים בין החייתי לתבוני להתמודד עם הידע העצום שאנו צוברים. בקיצור, אנחנו באמת מערכת מורכבת בעלת יכולות גבוהות ביותר.
אם נסתכל על בעלי החיים שסביבנו, אנחנו נשאל איך נוצר הפער הזה בינם לבינינו. זה באמת בלתי נתפס. אם לפחות היו חיות עם תכונות הקרובות לשלנו. אבל אין. לקופים יש יכולת כלשהי, אנחנו יודעים. לדולפינים יש שפה, גם את זה אנחנו יודעים אבל חיה עם יכולות הדומות לנו, אין.
אם אנו מחפשים סיבות לפער הזה, יש מאיתנו שיזכיר לנו כי נבראנו בצלמו של אלוהים. זאת אומרת, קיימת יישות מושלמת שנתנה לנו מתכונותיה (לא את כולן). הנה סיבה טובה לקיומו של האל. יש מי שיטען כי הפער נוצר עם השנים (מיליוני השנים), שהיינו זקוקים לטריגר אחד ואפילו קטן כדי שייווצר הפער הזה. מהו אותו טריגר, מתי התחיל להיווצר הפער בינינו לשאר בעלי החיים? בסרט "אודיסיאה 2001" מראים את התפנית עם שימושו הראשון של האדם בחפץ. ב"דג הפות" של גינטר גראס, ישנה טענה כי ההתפתחות החלה עם המחזור החודשי של הנשים, לעומת המחזור השנתי של שאר החיות, דבר שגרם להתפתחות חברתית מאוד מהירה שהביאה להתפתחות שכלית מיוחדת במינה. אני אוהב את הטיעון הזה. יש מי שרואה ביכולת שלנו להשתמש בסימנים כשפה תפנית משמעותית.
ישנן עוד הרבה תיאוריות ולא אני הוא האיש ולא זה המקום אך השורה התחתונה היא שיש לנו באמת יכולת והבנה גובהים מאוד לשלוט על חיינו, לשלוט על גורלנו. אנחנו לא קמים בבוקר ומיד יוצאים בחיפוש אחר מזון, דואגים להגן על צאצאינו מפני טורפים או בחיפוש נואש אחר איזו נקבה. זאת אומרת, אנחנו עדיין דואגים לדברים האלה אך הם תופסים רק חלק מזמננו, יש לנו פנאי לדברים אחרים. למשל, להתקשר לחברת הטלפונים כדי להתמקח איתם על התשלום שאנחנו משלמים או לתכנן את החופשה הבאה שלנו ואפילו להתפעל מפרח יפה.
היינו יכולים להסתפק בכל אלה ולהיות מאושרים או פשוט להיות (חיה לא שואלת את עצמה אם היא מאושרת. היא פשוט קיימת) אבל לא. היכולת הייחודית הזאת שלנו גם מבלבלת אותנו. באיזשהו מקום, יש לנו ציפיה שהיכולות האלה שלנו יעזרו לנו להשתלט על חיינו, על גורלנו. חוסר היכולת שלנו, לדעת את העתיד, חוסר היכולת שלנו לשלוט שליטה מוחלטת בחיינו מעבירה אותנו על דעתינו. אנחנו קוראים את האסטרולוגיה בכל מוסף, הולכים למיני יידעונים, מתחברים למיני אמונות וכל זאת כדי למלא את הפער בין היכולות שלנו לבין הציפיות שלנו. זה בלתי-נתפס בעינינו. איך יתכן שייצור עם כאלה יכולות עדיין לא מצליח לשלוט על הסביבה, לשלוט על עצמו, לשלוט על צרכיו? איך ייתכן שייצור כזה מושלם לא מצא את סוד קיומו, לא יודע את נוסחת האושר וההצלחה. זה לא יכול להיות. אנחנו רואים בנו את האשם לחוסר היכולת שלנו לעמוד בציפיות הללו וזה יכול להביא אותנו לידי יאוש. מי מאיתנו לא אומר לפחות פעם ביום או פעם בשנה: הרי עשיתי כל מה שצריך, הייתי בסדר, טיפלתי בכל אז איך לא הצלחתי? ההבנה הזאת שאנחנו אומנם מפותחים אך לא מושלמים, שאנחנו יותר נשלטים מאשר שולטים, שבאיזשהו מקום אותו פער עצום בינינו לבין שאר בעלי-החיים הוא לא כזה גדול. כל אלה יכולים להביא אותנו לידי יאוש גדול.
אז מה נותר לנו לעשות?
להינות מאותו פרח. זה הרבה. לראות חיוך של ילדה, לעצור מול שקיעה יפה, לחפש צורות של עננים בשמיים, לשים יד על כתף. זה שמאלץ, אני יודע. אמרו את זה עשרים-אלף פעם. זה לא חשוב. אני עדיין יכול לעצור את האוטו בצד הכביש כדי להתמקד בנוף עוצר נשימה. אף-פעם לא טענתי שהמצאתי את הגלגל.
