יום שני, 26 בספטמבר 2011

על סטיבן שפילברג

לא סובל את הבמאי הזה. הוא מצליח לעצבן אותי ודווקא בגלל שהוא כזה מוכשר. עוד בסרט הראשון עם המרדף בין סמיטריילר מסתורי לנהג תמים שלא מבין מה רוצים ממנו, כולם אמרו: איזה יופי הוא מצליח ליצור מתח בלי שום אמצעים ואותי זה עיצבן. עיצבן אותי שאיש כזה מוכשר עושה כאלה סרטים מפגרים. זה כמו הסרט אי.טי.. סרט כזה מפגר וכזה מצליח רק מכיוון שהוא מצא נוסחה מנצחת: לקבל את השונה, ילדים. גם חייזרים הם בני-אדם. איזה יופי. זה מה שהוא עושה, מחפש נוסחאות שלא יכולות להיכשל. הוא כמו פרסומאי אבל של סרטים ארוכים. אתה רואה את הסרטים שלו וזה כמו פרסומת אחת ארוכה. פרסומת טובה אבל פרסומת. הוא מן אהוד ברק של האמריקאים. איש מוכשר שעושה לביתו. קולנוע לא מעניין אותו. שלא לדבר על אומנות. שלא לדבר עלינו, הקהל. רק שנבוא לראות עוד סרט שלו ונשלם את מה שצריך לשלם. וככה אני מרגיש בכל פעם שאני רואה סרטים של שפילברג: שעובדים עלי. זה כמו הרשימת שינדלר שלו. זה היה מעליב כי אם כבר הוא לוקח נושא רציני כמו השואה, אם כבר מתעסק בסיפור אמיתי על אנשים אמיתיים, אז שייתן קצת כבוד. אבל לא. מה שמעניין אותו זה להצליח. אז הוא יימצא את הנוסחה המנצחת. חס וחלילה מלהסתכן. ושוב, הגרמנים הם רעים. רוע טהור, בלי הסבר. ושוב, היהודים הם אנשים מקסימים אחד-אחד וקורבנות מסכנים. והוא עושה את זה טוב. שזה הכי מרגיז. שונא אותו.
בכלל, יש משהו מרגיז באנשים מוכשרים. קודם כל, כל ההצלחות האלה שלהם שלא מגיעות להם. זה לא שהם התאמצו בשביל זה. או שהם התאמצו ואנחנו לא רואים את זה, אנחנו לא רוצים לראות את זה. זה לא מעניין אותנו. ועוד יותר מרגיז לראות איך הם מבזבזים את זה. זה מה שיש לו לעשות עם כל הכשרון שלו? סרטים של אינדיאנה ג'ונס מטומטמים? אם אתה מוכשר, יש לך מחויבות. הכשרון הזה שקיבלת חינם אין-כסף, אתה אמור להשתמש בו כדי לשרת אותנו, האנשים הקטנים, האפורים הנלחמים על עוד יום בחיינו. כן. סליחה. הכשרון שלך, אדוני, הוא שלנו. אז בפעם הבאה שתעשה סרט, בבקשה ממך, שאל אותנו אם זה מה שאנחנו רוצים לראות ממך. תודה רבה.
אבל הכי מרגיז? שיש לו סצינה אחת גאונית שלא מצליחה לצאת לי מהראש. סצינת המלחמה הטובה ביותר שנעשתה אי-פעם. נשבע לכם. זה מתוך "להציל את טוראי רייאן". הסרט מתחיל מתוך עוד רעיון בטוח שכזה ואתה כבר מתכונן לשעתיים של בילבול מוח: במלחמת העולם השנייה, ארבעה אחים אמריקאים נמצאים בחזית. הסרט מתחיל בכך שמודיעים לאם ששלושה מהם נפלו בקרב והיא מתעלפת. כמה מפתיע. בסצינה הבאה, גנרל חשוב מחליט שמוכרחים להחזיר את האח הרביעי והאחרון הביתה. לא שמאלץ? תגידו. זה לא שיא השמאלץ? אבל אז מתחיל הסרט בכיכובו הנפלא של תום הנקס שגם הוא מן איש נורא מוכשר שעושה רק דברים בטוחים. לא סתם הוא חבר טוב של שפילברג. והתסריט הוא חכם, הוא מראה מציאות מורכבת, דמויות עם עומק. אבל השיא הוא כאשר היחידה שנשלחה לאתר את הטוראי מגיעה לעיירה בה הוא נמצא ושם הם נאלצים להלחם בכוח גרמני שתוקף אותם, הם מעטים מול רבים. כאן מתחילה אחת הסצינות המדהימות בעיני. הסצינה שבה חייל גרמני וחייל יהודי-אמריקאי נלחמים פנים אל פנים, בידיים חשופות. אין בה שום יופי, שום גבורה,  שום כוריאוגרפיה מרשימה. יש בה המון אינטימיות. אתה רואה שני אנשים שכל עניינם הוא לא למות וההצלה שלהם תבוא רק מהמוות של השני. לקראת סוף הסצינה, האמריקאי שוכב על הרצפה, הגרמני רוכן מעליו עם סכין ענקית והאמריקאי קולט שהלך עליו. שניהם תשושים, שניהם מדברים שטויות. האמריקאי מתחנן על חייו כמי שתפס ברגע של פיקחות שיש כאן טעות איומה, הגרמני חייב לסיים את העניין ומרגיע את האמריקאי כדי שיאפשר לו לעשות את הבלתי-נמנע. לסיום, מחדיר הגרמני את הסכין לאט-לאט בחייל האמריקאי עד שזה מת. אין בזה שום אכזריות, אין בזה רוע. עניין פרוצדורלי. מותך יביא לגאולתי. סצינה נקייה, איומה של מלחמה. סצינת אהבה של מוות. סצינה שבאה להזכיר לכולנו את המובן מאליו: שאנחנו נורא פוחדים למות ואנחנו נורא רוצים לחיות. סליחה. בדרכו החוצה, פוגש הגרמני בחייל אמריקאי אחר, הלום קרב, היושב על המדרגות חסר אונים. מכיוון שהוא אינו מהווה איום, הגרמני בוחר שלא להתייחס אליו וממשיך בדרכו. גאוני.