‏הצגת רשומות עם תוויות ישראל היום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ישראל היום. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 24 במרץ 2011

על הכעס הזה שעצור בתוכנו

אשה עם עגלת תינוק מבקשת לעלות לאוטובוס בדלת הקידמית. הנהג עוצר אותה באומרו: "גברת, בדלת האחורית. את לא יכולה ככה." הוא אומר את זה בכעס כמי שנאלץ לומר דבר ואינו רוצה.
"את לא יכולה ככה." למה התכוון? הייתי שואל אותו אבל ידעתי שלא אזכה לתשובה אלא שאותו כעס שחש הנהג כלפי האשה יופנה אלי. וזה הטריד אותי. לֵמה התכוון אותו נהג כשאמר את המשפט "את לא יכולה ככה?" מה היא לא יכולה? ואיך ככה? אנחנו נוסעים באוטובוס מתפרק. המעצורים מרעישים כאילו אלה רגעיהם האחרונים. במקום שלט מואר המורה את מספר הקו, ישנו פתק המודבק בשמשה הקידמית. הכסאות מתנדנדים, החלונות מטונפים. ובשנים האחרונות מאלצים את הנהגים להיות מסודרים ולענוב עניבה. הנהג שלנו, איש מבוגר, בסוג של התרסה, הניח את עניבתו על צווארו ולא הידק אותה. כשמכונית מפריעה לו בדרכו, הוא צופר בפרעות, בכעס גדול. זה מרתיח אותו. הכל מרתיח אותו. נוסע עולה לאוטובוס, משלם בעבור הנסיעה בשטר של מאתיים. זה מאלץ את הנהג לחפש עודף בכיסיו. גם זה מרגיז. בתחנה אחרת עולה איש מבוגר, בקושי מצליח לעלות לאוטובוס והוא מתמהמה. מרגיז.
כעס, זאת האווירה בנסיעה הזאת. גם כשהוא נעצר באחת התחנות והוא מתבדח עם מכרים היושבים על המדרכה עם כוס קפה, גם בחיוכים שלהם, בצחוק שלהם ישנו כעס. הנה איש, נהג, שכל רצונו הוא שיניחו לו לחיות את חייו, להקשיב לחוכמותיהם של המגישים השנונים ברדיו וכל דבר, הנהיגה, האשה עם העגלה, המכונית החוסמת, האוטובוס המתפרק, המעצורים המרעישים, הנוסעים, העודף. הכל מרגיז, מפריע, מעצבן.
אנחנו, כאן במדינת ישראל, הגענו לשלב הכעס. היה שלב החלום (1948), היה שלב מלכות שמיים (1967), היה שלב ההתפכחות (1973), היה שלב ההטמטמות (1982), היה שלב ההשלמה וההגשמה (1992) ועכשיו הגענו לשלב הכעס. הכעס הטהור, הכעס הנובע מההבנה הפשוטה ששום דבר לא קורה, שום דבר לא יקרה וכל הסיפור הזה של מדינה בטוחה המגנה על תושביה, על תושביה היהודים, הוא עבודה בעיניים. עבדו עלינו. אותו נהג, איש מבוגר ממשיך את עבודתו כי ככה, כי אין לו ברירה, כי זה מה יש, כי מה יעשה, כי צריך להתפרנס, כי כולם חרא, כי הכל חרא וימשיך כך עד שיגידו לו לך ומזמן כבר נעלם החלום, מה חלום? איפה חלום? התאדה החלום עם המשכנתא ועם החובות ועם גידול הילדים ועם לגמור את החודש. אולי אותו נהג חלם להיות נגן בתזמורת ואף עשה צעד ראשון לקראת אבל הוא רצה משפחה והמשפחה גדלה ומה הוא יעשה? ואין תקווה, נגמרה התקווה ונשאר הכעס. הכעס של המרומה, של מי שרימו אותו. עזבנו, באנו, חלמנו, בנינו, הקרבנו, קיווינו ועכשיו אנחנו מבינים שסתם, הכל סתם. עבודה בעיניים. הוותיקים עבדו על החדשים, האשכנזים עבדו על הספרדים, החזקים עבדו על החלשים, היהודים עבדו על הערבים, הלבנים עבדו על השחורים, הערבים עבדו על היהודים, המדינה עבדה על אזרחיה, האזרחים עשו הכל כדי לעבוד על המדינה, הגברים על נשותיהם, ההורים על ילדיהם. עבודה בעיניים. גוג ומגוג. בושה וחרפה. זה מה שיצא מכולנו. זאת לא סיבה מספיק טובה לכעוס? מספיק טובה. לכעוס. לכעוס עד השמיים, לכעוס על כל מה שזז, לכעוס על כל מי שמעז להוציא אותנו לרגע מהקונכיה, מהטימטום, מההכחשה, מההתעלמות, מהאדישות, מעצמנו. כמו אותה אשה עם עגלה שרוצה לעלות דווקא בדלת הקדמית. מה, היא לא מבינה? גברת, את לא יכולה ככה.
מישהו סיפר לי שהאתיופים, כשעוד ישבו באתיופיה, חשבו שישראל היא גן-עדן. ומה היה בעיניהם גן-עדן? שכל מי שמגיע אליו, הופך לאדם לבן. ואז, הם הגיעו. ראו פה הרבה אנשים לבנים אבל הם? הם נשארו שחורים כפי שהם היו באתיופיה. זהו משל טוב שמדבר על כולנו כאן.

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

על מורכבותה של המציאות הסובבת אותנו

יעקב אחימאיר יצא השבוע בביקורת על השחקנית ליאורה ריבלין. את הביקורת הזאת כתב במוסף סוף השבוע של ישראל היום. אותו עיתון ממומן ע"י המיליארדר האמריקאי והמחולק חינם בצמתים ושמהלל כל צעד ושעל שעושה ביבי. עיתונים יכתבו באותיות קידוש לבנה: זעם בארה"ב על דברי נתניהו! ובישראל היום תמצאו: ראש הממשלה יצא לחופשה בצפון עם בני משפחתו גם כן באותיות קידוש לבנה. הסתכלתי על הכותבים בעיתון וקצת התפלאתי שקבוצה נכבדה כזו שותפה לעיתון מפלגתי וחד-צדדי שכזה. זהבה גלאון? יוסי ביילין? אולי באמת, אני לא מבין בדברים האלה. אבל לא זה העניין.
ליאורה ריבלין, שחקנית ותיקה ומוערכת, חתומה על מכתב האומנים המחרימים את האולם החדש של אריאל.
יעקב אחימאיר פחות או יותר כותב כך:
1. תושבי אריאל הם אזרחי ישראל שומרי חוק, משלמי מיסים, מתגייסי מילואים וכו'. הם יושבים איפה שהם יושבים בעידודן ובתמיכתן של כל הממשלות והם לא אשמים וכו'.
2. ליאורה ריבלין השותפה לדרישת החרם על אריאל משום שאריאל נמצאת בשטח כבוש, משחקת כרגע בתיאטרון שגם הוא מן "שטח כבוש" שכזה וזהו תיאטרון החאן שלנו. הרי, החאן היה במקור פונדק דרכים של הבאים לירושלים מחברון או בית-לחם ואז נכבש ונלקח מתושביו המקוריים כמו כל האיזור הזה של ירושלים. כך שליאורה ריבלין החתומה על מכתב החרם חוטאת באותו חטא במקום עבודתה וכו'. והמסקנה של יעקב אחימאיר היא שלפני שליאורה ריבלין חותמת על כל מיני עצומות, כדאי שתבדוק איפה היא עצמה דורכת. טוב. אז ככה:
אני מציע גם ליעקב אחימאיר לבדוק את עצמו לפני שהוא כותב תורים עיתונאיים כי למיטב ידיעתי, החאן בכלל שייך לכנסיה הסקוטית היושבת על הגבעה שמעל התיאטרון ושם היינו הולכים לנוח בימים בהם היו לנו חזרות בבוקר והצגות בערב. התיאטרון נמסר לתיאטרון בחכירה לכך וכך שנים. אני יודע את הנתון הזה כי עוד בזמני, רצו בחאן להגדיל ולשפץ ולהרחיב את התיאטרון והדבר היה בלתי-אפשרי משום החוזה הזה עם הכנסיה. בקיצור, לצערו של יעקב אחימאיר, אין בסיפור של החאן שום פלסטינאי מנודה אלא הרבה סקוטים ויחד איתם אולי מעט ויסקי.
והדיון הזה הוא עוד דוגמה למורכבותה של המציאות האופפת אותנו. אני מתאר לעצמי את ליאורה ריבלין, שחקנית, עם דעות מוצקות שבוודאי, לטעמה לפחות, לא עשתה די עד עכשיו, יושבת לה בחושך כפי שכולנו יושבים, מתלוננת  ומתייאשת כפי שכולנו מתייאשים והנה, פונה אליה עמית למקצוע ומציע לה להצטרף לחרם והיא אומרת, טוב. הגיע הזמן, עד מתי אשב לי כך  ולא אעשה דבר? הגיע הזמן לפעול. וחתמה. בסך הכל חתמה. מה זה חתימה? כלום. אנו חותמים עשרות פעמים ביום, על דברים חסרי ערך. מה זה כבר לצרף חתימה למעשה אמיתי?
והנה, הופיע שמה עם כל המחרימים ויעקב אחימאיר, אדם מכובד לכל הדעות שזה עתה זכה בפרס על רצינותו ועל שקידתו ועל עבודתו המסורה, במקרה הלך לאותו תיאטרון וראה אותה משחקת ב"גן הדובדבנים" של צ'כוב, החליט להעמיד אותה על מקומה.
ומה יצא? זאת יצאה נפסדת וזה יצא נפסד. ליאורה ריבלין קוראת את מאמרו של יעקב אחימאיר ואומרת לעצמה, מאיפה יכולתי לדעת על החאן הזה? ומה אעשה מעכשיו? כל דבר אצטרך לבדוק מאיפה ועל מה נעשה? אולי הקוטג' שאני קונה גם מיוצר על גבו של איזשהו פלסטיני מדוכא ולא אמרו לי? ויעקב אחימאיר? מה איתו? מישהו ינסה בזהירות להעיר לו, יעקב. החאן הוא כבר הרבה מאוד שנים לא משמש כחאן. זה סתם מקום עזוב שקנו הסקוטים. אין שם ערבים עוד מתקופת הטורקים.
- אין?
- אין.
- אולי היה ולא ראו?
- לא היה.
- אם לא היה. צריך היה לשים.
- אבל לא היה.
- זה לא בסדר.
- כן.
- זה אפילו מרגיז.
- כן.
- מישהו עשה את זה בכוונה.
- ...
- מישהו רצה להרוס את הסיפור שלי.
- כן.
טוב. זה אולי מצחיק. אבל האמת היא שהם בסך הכל יצאו קורבן לנסיון שלהם לנקוט עמדה ותראו מה יצא.
ומה אני אומר? לא לנקוט עמדה? עדיף לשבת בחושך?
ניסיתי להסביר לי' את העניין הזה. אמרתי לו: "שכל נסיון לנקוט עמדה בארץ הזאת הופכת אותך לדביל". זה לא בדיוק מה שאמרתי אבל אני מנסה כאן לקצר. והוא ענה שגם בגרמניה הנאצית, מצאו את עצמם אנשים רגילים עושים מעשים מחרידים כי הם לא עצרו לרגע כדי להבהיר לעצמם את המצב בו הם נמצאים. זה לא בדיוק מה שהוא אמר אבל אני באמת רוצה לסיים. ואחרי כמה ימים, כשדבריו של י' מטרידים אותי, אמרתי לעצמי באיזו מהירות, הגענו לטיעון הזה של הנאצים. במשפט השני בדיוק. זה יושב כמו עננה על כולנו. גם היום אנו פועלים מתוך תגובה למה שהיה שם. יש מי שמדבר על הקורבנות ואומר לא עוד ויש מי שמדבר על המענים ואומר לא כמוהם.
ומי צודק?
אל תענו.
מורכב. פשוט מורכב.