יש לי דוד שעלה לארץ בשנות השבעים ועבר לגור באחד הקיבוצים בדרום. קיץ אחד, בגיל ההתבגרות הלכתי לבלות אצלו את הקיץ. הוא שיכן אותי במגורי המתנדבים ושם, התחלתי לראשונה לעשן. אלה היו סיגריות סילון ללא פילטר שהיינו מקבלים בחינם במרכולית.
ערב אחד, הגיע לשם ג׳וליאן שגראן ומכיוון שדודי דיבר צרפתית, הוא היה אחראי על האירוח שלו. ג׳וליאן שגראן בדיוק עלה לארץ. באותם זמנים, היה פנטומימאי מפורסם באנגליה והחליט שהוא רוצה לעבור לכאן וכדי להתפרנס, ערך סיבוב הופעות בכל הקיבוצים כשהוא מתנייד עם הפולקסווגן טראנספורטר שלו יחד עם אשתו ושני ילדיו הקטנים והבלונדינים. אני זוכר שדיברנו מעט בחדר של הדוד שלי. אשתו הייתה אשת תיאטרון ושנים רבות שימשה כעוזרתו האישית של לורנס אוליביה. לאחר זמן קצר, אשתו חזרה לאנגליה יחד עם הילדים הקטנים והבלונדינים והשאר היסטוריה. בערב, ג׳וליאן שגראן הופיע בחדר האוכל של הקיבוץ. אהבתי את ההופעה שלו, שילוב שבין פנטומימה לליצנות. הוא היה מבריק. הוא גם הראה שם כמה סרטים שעשה באנגליה. באחד מהם רואים אותו ״מנגן״ פסנתר על מעבר חצייה.
איש מקסים. אהבתי אותו. אמרתי לעצמי, שגם אני רוצה להיות כמוהו. מן ליצן-שחקן שעושה שטויות על הבמה.
כשחזרתי לפנימיה, התחלתי לעשות את אחד הקטעים של ג׳וליאן שגראן. זהו קטע שרואים מרצה שמדבר ולא שומעים אותו ואז, אותו מרצה קולט את זה, שלא שומעים אותו. הוא מתקרב לקהל, מגלה שיש זכוכית שמפרידה בינו לבין הקהל, מרים אותה ובכוחותיו האחרונים אומר ״שלום״. אחר-כך התחלתי לעשות קטעים אחרים משל עצמי. אמרתי לעצמי, שכשאהיה גדול, אסע לצרפת ואלמד פנטומימה אצל מרסל מרסו או אצל לקוק.
לא נסעתי. המחשבה הייתה שאם אני רוצה לעבוד בארץ, עלי ללמוד כאן משחק כי זהו מקצוע תלוי תרבות; הוא משתנה בין מדינה למדינה וטוב עשיתי כי כאן, בלימודי המשחק, סוף כל סוף למדתי לדבר עברית כמו שצריך .עד אז, הייתי עוד עילג והיה לי מבטא צרפתי שלא הצלחתי להיפטר ממנו.
סיימתי את הלימודים ואני לא זוכר בדיוק למה, אבל דבר ראשון, חיפשתי את הטלפון של ג׳וליאן שגראן, התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש איתו. קבענו בבית-קפה בצפון תל-אביב.
טוב.
נפגשנו וסיפרתי לו שאני מכיר אותו עוד מהזמן שעלה לארץ ושתמיד הערצתי אותו ושאפילו, נהגתי לעשות לחברים את המערכון שלו עם המרצה וקיר הזכוכית. תגובתו הפתיעה אותי. במקום לראות בי מעריץ מבקש ללמוד ממנו ולעבוד איתו, הוא הפך לעוין. הוא לא אהב את העובדה שלקחתי ממנו מערכון, שאל אותי איפה הופעתי עם זה והאם לקחתי על זה כסף. לא הבנתי מה קורה. הוא כעס. מה פתאום, אני לוקח מופע שלו ומופיע איתו ללא הסכמתו? וכך, נפרד ממני בכעס על שגנבתי לו את פרנסתו. אני זוכר את ההלם שלי. לא הבנתי מה קרה עכשיו בבית-הקפה.
משום מה, נזכרתי בו השבוע. הלכתי לקריאת מחזה שאמור לעלות באחד התיאטראות. התכוננתי אליו, למדתי לקרוא את התפקיד שלי ובקריאה, הרגשתי שאני מבצע את חלקי בצורה הוגנת וטובה. לא מגזים במשחק אך מדייק בקריאה. יצאתי מהקריאה בתחושה טובה.
לאחר כמה ימים התקשרתי לבמאי לשאול מה קורה ולהפתעתי סיפר לי שמנהלי התיאטרון ממש לא אהבו את מה שעשיתי, שהייתי עילג, שנראיתי לא מוכן ושההופעה שלי ממש לא הרשימה אותם. כמה הופתעתי.
מה הקשר בין שני האירועים? אולי פשוט שיש רגעים שאני כנראה לחלוטין לא מבין את הסיטואציה. אני בא או יוצא מהן בתחושה אחת ומתברר שהצד השני רואה משהו אחר לגמרי. זה קורה לא מעט לכל אחד וזה בסדר אבל הרגעים האלה שהפער הוא של מאה ושמונים מעלות יכולים לערער אותי.
