יש סופרים שנכנסים לי ללב ולא יוצאים משם. ומהרגע שנכנסו, אני קורא את כל מה שהם כותבים בצמא. לא כי אני חושב שכל מילה שלהם היא פנינה אלא כי זה כמו לאכול מרק של אמא. השפה, הקצב, העלילה. הכל נראה לך מוכר וטוב ושלך. יש שניים כאלה. קונדרה הצ'כי ואוסטר הניו-יורקי. ולא משנה לי שבכל פעם שיוצא ספר שלהם, אני שומע סביבי טרוניות שזה לא אותו דבר, שכבר נס ליחם, שהם סופרים של ספר אחד, שהספר האחרון הוא באמת לא משהו. אני לא קורא אותם כי אני רוצה חידוש, הברקה, שנינה. לא. להיפך. אני רוצה להרגיש בית, לחזור אחורה, לימים הפשוטים והתמימים, להרגיש לא לבד. הנה. יש מי שחושב איתי, נושם איתי, חי איתי. כמו אהבה.
באמת. יש לי דרישות מאוד נמוכות מהאהובים שלי. שיביאו את המוכר, את הידוע. את מה שהם יודעים לעשות כל-כך טוב. את עצמם. אני חיי איתם, אני מתבגר איתם, ואפילו מזדקן. זה כמו חבר. והנה. פול אוסטר מוציא ספר חדש ואני רץ לקנות אותו ונלחם בו יותר מחודשיים. ספר של סוף שבוע. לוקח לי כמה חודשים טובים לסיים אותו. טוב. אני קצת עסוק עכשיו. עובד איזה שמונה-עשר שעות ביום. למי יש זמן לקרוא? אני קורא שני עמודים ונרדם. נוחר. ובכל זאת, אני מרגיש שהפעם פול אוסטר מותח את הסבלנות שלי אל קצוות חדשים. קצת משעמם, ואני לא מבין מה הוא רוצה. טוב. יש את המוטיבים הרגילים, את מוטיב הגורל, את הבסיס המאוד דרמטי שעליו מושטטת העלילה המרכזית. אני מזהה הכל. אבל משעמם. אני מוצא את עצמי שואל, לגמור או לא לגמור? או שהפעם, זהו. אני זורק אותו וגמרנו.
והנה, אני מגיע לעמוד 227. האֵם שלא ראתה את בנה שבע שנים פותחת את הדלת. הוא בן עשרים ושמונה עכשיו. וכך הסצינה מתוארת:
כל-כך הרבה דברים צריך לקלוט בבת אחת, כל-כך הרבה פרטים מפציצים אותה ברגע שהדלת נפתחת, הגבר הצעיר והגבוה עם השֵער הכהה והגבות של אביו, עם העיניים הכחולות-אפורות והפה של אמו, כה שלם עכשיו, אחרי שהסתיימה סוף-סוף מלאכת הצמיחה, פנים חמורות מכפי שהיו בעבר, נדמה לה, אבל עיניים רכות יותר, נדיבות יותר, עיניים שמסתכלות לתוך עיניה, והחיבוק העז שהוא נותן לה לפני שמישהו מהם יכול לומר מילה, תחושת הכוח הרב של זרועותיו וכתפיו מבעד למקטורן העור שלו, ושוב כשהיא מאמצת אותו אל לבה, ממלמלת כמה היא מצטערת על כל האי-הבנות והטרוניות שגרמו לו להסתלק, אבל הוא אומר ששום דבר מזה לא קשור אליה, היא לגמרי לא אשמה, הכל באשמתו, והוא זה שמצטער.
ואני מתחיל לבכות כמו ילד. לא מצליח לעצור.
"סאנסט פארק" - פול אוסטר. תרגום: ברוריה בן-ברוך. הוצאת עם עובד
