יום שבת, 27 בנובמבר 2010

על חוף הים

את הקיץ אנחנו אוהבים לבלות על חוף הים. מדי כמה סופי שבוע, אנו לוקחים אוהל, שקי שינה ומבלים כמה לילות באחד החופים הפתוחים. הקיץ, גילינו חוף חדש. זהו חוף פראי, יפה עם סלעים שאמנם מונעים מאיתנו להכנס למים אך בשביל זה, אפשר להרחיק מעט לצידו הדרומי של החוף, שם ישנה לשון חול המאפשרת גישה.
באחד מאותם סופי שבוע, הים היה סוער במיוחד. ים של אוגוסט. הגלים געשו ולמרות שעמדתי עם הילדים בעומק שהוא מעט מתחת לגובה המותניים, לא הרגשתי בטוח. ניסיתי להרגיע את עצמי, אמרתי, זה בסדר. המים לא סוחפים, במקרה הגרוע הם ייזרקו אותנו חזרה לחוף ולא ייקרה כלום. נ' ביקשה שלא נתרחק כל-כך ושנחזור לאיזור המים הרדודים. כעסתי. אמרתי לה להפסיק לדאוג, שאומנם המים סוערים אך אנחנו בשליטה. לא הייתי בטוח במה שאני אומר אבל סרבתי להודות בזה.
בבוקר השני, הייתי עם שני הבנים במים הרדודים, נ' וא' ישבו הרחק מאיתנו מתחת לאוהל הצל ושיחקו שש-בש. הסתכלתי לכיוון החוף וראיתי חבורה של צעירים ערבים יושבים על כסאות ים, שותים אלכוהול מעורבב במשקה קופאין ומעשנים נרגילה. הם הרגיזו אותי, פגעו באווירת הפסטורליה והטבע של המקום. פחדתי גם שעם האלכוהול, הם יתחילו לעשות שטויות. לא הצלחתי למנוע מעצמי להגניב לכיוונם מבטים כל כמה רגעים. זה בגלל שהם ערבים, שאלתי את עצמי? יש לי מן אמרה כזאת שהיא טובה לרגעים כאלה: מה ההבדל בין גזען ללא-גזען, אני שואל? שהלא-גזען מודע לכך שיש לו גם השקפות גזעניות ואילו הגזען לא. אם נשאל את הגזען על השקפותיו, הוא יכחיש הכל מכל וכל. אני? גזען? איך אתה מעז.
לפתע, ראיתי את הבחורים קמים כאיש אחד, עוזבים הכל ורצים למים בקו ישר, מתעלמים מכל הסלעים העוצרים אותם. הסתכלתי לכיוון שהם רצו אליו וראיתי שם איש בגילי פחות או יותר, גדול גוף ואיתו ילד כבן שמונה ושניהם עושים סימנים ברורים של טביעה. מה הם עושים שם לעזאזל? יש הורים... חסרי אחריות. לוקחים את הילדים שלהם למקומות מסוכנים ואז מתפלאים. מפגר. התחלתי לרוץ לכיוונם ואני רואה את בני הגדול רץ לידי. "מה אתה עושה?" אני צועק, "קח את הקטן וצא מהמים. עכשיו!" הוא היסס לרגע וחזר על עקבותיו כשאני שב וצועק לעברו: "צאו מהמים, צאו מהמים!" אני כבר הגעתי לאיזור של האיש התובע ואיתי נכנסו עוד גבר מבוגר עם כרס גדולה ושפם יחד עם בתו, גם הם ערבים, ועוד כמה מהבחורים. זה היה מן רגע של אחווה. הנה, ללא שום הבדל בין עמים, כולם נרתמים לעזרה כדי להציל אב ובנו. היינו שם אולי איזה חמישה גברים, נערה וילד ועל הסלעים לידנו, לא יותר משני מטר מאיתנו עוד כמה צעירים עומדים שם ומנסים לכוון אותנו אליהם, לא מעזים לרדת אל המים. זאת הייתה התמונה פחות או יותר. העניין הוא שברגע שהתקרבתי אל האב ובנו הטובעים, הגעתי גם אני אל המים העמוקים, עמוקים מאוד. לא יכולנו לעמוד שם והגלים עברו מעלינו ולא איפשרו לנו לעצור לרגע ולהבין מה עלינו לעשות. וכך התחלתי גם אני לטבוע, שותה מים בכמויות, נלחם, מנסה להגיע אל הילד לפחות, לשחות לכיוון החוף, משהו אבל המים עלו מעלי, אני לא הצלחתי לנשום ושתיתי מים עוד ועוד. כל העניין הזה לקח אולי כמה שניות והבנתי שממציל, הפכתי גם אני לטובע ואם לא יבוא מישהו להציל אותי, הלך עלי. מצחיק איך בבת אחת התהפכו היוצרות. טוב.
ועכשיו, מה שקורה נתון לאינטרפרטציה כי אני ממש לא בטוח בזה אבל זה מה שהצלחתי לשחזר בראשי. אני מגיע לאב ובנו ואני רואה אצל האב את מבט האימה יחד עם נסיון לשמור על שלווה מסוימת למען בנו והילד נורא רוצה לבכות אבל הוא לא מצליח בגלל כל הגלים והבלגן והמים שהוא שותה. אני צועק להם: "הכל בסדר, הכל בסדר!" ותופס את הילד ומנסה לשחות כמו שלמדתי כשהייתי בן שמונה, אז עשיתי קורס מציל. אוחז בו ביד אחת ושוחה עם כל שאר האיברים. העניין הוא שכשהייתי בן שמונה, מי שאחזתי בו כדי למשות אותו מהמים עזר לי להתקדם בכך שבעצם שחה יחד איתי ובכלל, לא הצלחתי אפילו לעבור את המבחן שהיה להרים מתחתית הבריכה מן צלב גדול אבל הם ויתרו לי אז וקיבלתי את תעודת המציל. וגם פה, מהרגע שתפסתי את הילד ויד אחת בעצם הייתה מנוטרלת, התחלתי עוד יותר לטבוע יחד איתו. מה אני עושה לעזאזל? "הכל בסדר," אני צועק בין שלוק לשלוק, "הכל בסדר! גלו-גלו..." טוב.
המזל היה שהילד הזה שקל אולי קילו וחצי. תפסתי אותו, והתחלתי לזרוק אותו לאוויר הכי רחוק שאני יכול לכיוון החוף כשאני שוחה אחריו שוב ושוב, זורק אותו ושוחה. וכך עשיתי עד שהגעתי לאזור הסלעים. אין לי מושג איך הצלחתי להגיע לשם כי הים ממש לא נתן לי ובכלל, ייתכן שלא הייתי לבד בקטע הזה, שמישהו עזר לי. לא זוכר. על הסלעים עמד אחד הצעירים, תפס את הילד ולקח אותו לחוף. בחור אחר עמד שם ורצה לעזור לי. אני כבר הצלחתי לעמוד על אחד הסלעים. "אני בסדר," מילמלתי. "אני בסדר." הברכיים היו שרוטות מהסלעים, הדם ניגר ובגלל המים, זה נראה מאוד דרמטי אבל הייתי בסדר. ראיתי גם את האבא נחלץ בעזרת הבחורים הערבים ונראה שכל הסיפור הזה הגיע לסופו אבל אז, הסתובבתי אחורה וראיתי את האיש בעל הכרס והשפם, אותו איש שנכנס איתי לחלץ את הטובעים, חצי קילומטר מאיתנו לפחות. המים סחפו אותו הרחק מהחוף והוא הרים את הידיים, קורא לעזרה. מה אני עושה? שאלתי את עצמי. את הילד במשקל תרנגולת בקושי הצלחתי להוציא. אותו, אין סיכוי. אם אני נכנס שוב, אני טובע יחד איתו. אולי בגלל היותו ערבי לא ששתי אלי קרב? לא. ממש לא. באמת שלא. באמת. באמת שלא יכולתי. בספר תורה. זה לא קשור. לא היה לי סיכוי.
אז מי שהצילה אותו הייתה בתו בת השש-עשרה. נערה גדולה ושרירית שכנראה למדה שחיה כמו שצריך. היא טסה אליו בשחיית חתירה מרשימה והם חזרו אל החוף בריאים ושלמים מיד אחרינו. אלוהים, תודה. אין נפגעים. באותה שבת טבעו אם אני לא טועה, שישה אנשים. בחוף, מצאנו את הנשים בסיומו של התקף היסטריה. האם של הילד צועקת שהיא רוצה לעוף משם ואשת בעל השפם מתעלפת. נ' הביאה מים, הרגיעה, אמרה שחשוב להשאר בחוף אחרי חוויה שכזאת. הייתי גאה בה. לאחר כמה דקות, כולנו חזרנו לעיסוקנו. הבחורים חזרו לנרגילה, המשפחה הערבית ארזה את חפציה והלכה, האם עוד הסתובבה בחוף והתלבטה מה לעשות ואנחנו חזרנו אל אוהל הצל שלנו. נ', וא' המשיכו במשחק השש-בש שלהן ואני ישבתי והסתכלתי על הים. "אולי נקדים את החזרה שלנו הביתה?
- לא. זה בסדר. צריך להזהר. פשוט להזהר."
נזכרתי בסיפור הזה השבוע. הדבר המשמעותי שנשאר לי מהחוויה הזו הוא העובדה שתוך שניה התהפכו היוצרות. עוד לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי בחוויה אחרת, שלא התכוננתי אליה. השבוע, קרה לי משהו דומה, דבר של מה בכך. עמדתי מול מישהו שלא הכרתי ודיברתי שטויות כפי שאני עושה לפעמים, משתדל יותר מדי למצוא חן ואמרתי משהו שלא הייתי צריך. הוא הביט בי במן מבט כזה שהבנתי שחציתי את הגבול. בבת אחת, הסיטואציה הפכה למסוכנת, לא ידעתי איך יגיב. לא הכרתי אותו. המשכתי לדבר במהירות, מנסה לפוגג את הרגע, לעבור הלאה, להתנהג כאילו כלום לא קרה עד שראיתי את המבט שלו מתרכך. איך בבת-אחת, בפתאומיות, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במצבים מסוכנים, מפחידים, שיכולים לשנות את מהלך חיינו. אני חושב שזה קורה הרבה, אנחנו לא תמיד שמים לב, עוברים איזושהי מהמורה שיכולנו לא לעבור. אבל מדי פעם, זה קורה. המהמורה הזו לוקחת אותנו למקום שלא ציפינו לו, מפילה אותנו, פוגעת בנו וחיינו אכן משתנים ללא הכר, ללא כל אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה.
האנרכיסטים יגידו: אלה הם חיינו. יש לעבור אותם עם כמה שיותר מהמורות. תחושת הבטחון שאנחנו בונים לנו היא מזוייפת, היא מנוונת. המהמורה היא נשמת אפינו. הבורגנים, בעלי המשפחות, משלמי המשכנתאות יגידו: כן. משימת חיינו היא לנסות לעבור כמה שפחות מהמורות כדי שנוכל לחיות כמה שיותר, להנות, לראות את נכדנו, את נינינו. זוהי מהות חיינו. עד מאה ועשרים.

יום שני, 22 בנובמבר 2010

צוואה

זה לא קשור לשום דבר שקורה בזמן האחרון. כל מיני מיחושים שהרופאים מסתכלים עלי במן מבט כזה של "אין לנו מושג מה יש לך" או "אם לפחות היית יותר ברור..." וזה לא שבקרוב צפוי לקרות משהו חס וחלילה, לא עלינו. (אני נזכר בטלפנית צעירה שניסתה לפני כמה שנים למכור לי ביטוח חיים עבורי ועבור משפחתי וניסתה לתאר מצבים שונים ומשונים בהם ממש אשמח שהתכוננתי לרגע מבעוד מועד. זאת הייתה שיחה מאוד מוזרה. מהצד השני של הקו נערה צעירה וחיננית, מלאת שמחת חיים שממש רצתה למכור לי את ביטוח החיים ולמען זה תיארה באוזני אסונות מסוגים שונים ולא הפסיקה להשתמש בביטויים מסוג "חס וחלילה" וכדומה לפחות שלוש פעמים בכל משפט. משהו כזה: "אם, חס וחלילה, תמות באופן פתאומי מתאונה למשל, חס וחלילה, זה יכול לקרות, נכון? חס וחלילה... לפחות תוכל אשתך להתנחם במיליון שקל שיעזרו לה, לא עלינו... או שלהיפך, חס וחלילה.
- מה להיפך?
- להיפך. שהיא תמות חס וחלילה.
- חס וחלילה.
- זה רק...
- כן.
- זה לא...
- כן.
- חס וחלילה.
- חס וחלילה.
- חס ושלום... והכל בחמישים שקל לחודש. מציאה.
- כל-כך מעט.
- זה כלום. וזה נותן לך שקט נפשי שאם במקרה, חס וחלילה...
- חס ושלום.
- שלא נפתח כאן פה לשטן..." ועוד, ועוד, ועוד. לא קניתי. שיחה כזאת על נושא כזה עם בחורה כזאת חיננית יכולה לדכא אותך לכמה ימים לפחות).
זה לא הסיפור אבל אני חושב שהמחשבה על מותי מטרידה אותי כבר כמה זמן אולי רק משום שאני בכל בוקר נכנס לירושלים והדבר הראשון שמקבל את פני הבאים הוא המפלצת הארכיטקטונית הזאת שהיא בית הקברות של גבעת שאול. זה כל העניין (איזה פתיח ארוך ומסורבל למען משהו כל-כך פשוט. תיכף תראו).
אז, זהו. בקשה קטנה אל כל מי שקורא שורות אלו. במותי, מתי שזה לא יקרה, אנא, אל תקברו אותי. וותרו על זה. לא צריך. תרמו את גופי לבית-הספר לרפואה, שהסטודנטים יתאמנו עלי ויתעללו בגופי כמה שאפשר ומה שנותר, שיישב בפורמלין כדי שהדורות הבאים יהנו מהמראה. לא יודע. אני מרשה להם לעשות מה שבא להם. זוהי צוואתי. קבר, לא צריך. חבל על המקום וחבל על הבטון.
ואם מישהו ממש צריך לזכור, אז אפשר פעם בשנה, ביום הולדתי (11.8) או ביום מותי (מתי שזה לא יהיה), להתאסף כמה חברים וקרובי משפחה ולהרים כוסית של יין סביר. לא יקר מדי (כי יין יקר מרגיז אותי) אך גם לא פטישי (יש גבול לכמה שאפשר לסבול) ולספר סיפורים מצחיקים... עד כמה שאפשר... סיפורים שמתחילים במשפט כמו: אתם זוכרים, כש... או: אני זוכר כש... דברים כאלה (יש לי אחלה סיפורים למי שרוצה להתארגן מראש). וגם זה לא חייבים. באמת. הדבר היחידי שאני מבקש מכל המתאבלים למיניהם (ויש כאלה, ברוך השם, בלי נדר, בעזרת השם). לא מבקש. דורש. בבקשה, תמשיכו בחיים שלכם. הם נפלאים, החיים. חיו אותם. בשבילי.
אמן.
ועכשיו אקום ואלך לשטוף את הכלים שמחכים לי עוד מאתמול.
תודה לכם.

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

על מורכבותה של המציאות הסובבת אותנו

יעקב אחימאיר יצא השבוע בביקורת על השחקנית ליאורה ריבלין. את הביקורת הזאת כתב במוסף סוף השבוע של ישראל היום. אותו עיתון ממומן ע"י המיליארדר האמריקאי והמחולק חינם בצמתים ושמהלל כל צעד ושעל שעושה ביבי. עיתונים יכתבו באותיות קידוש לבנה: זעם בארה"ב על דברי נתניהו! ובישראל היום תמצאו: ראש הממשלה יצא לחופשה בצפון עם בני משפחתו גם כן באותיות קידוש לבנה. הסתכלתי על הכותבים בעיתון וקצת התפלאתי שקבוצה נכבדה כזו שותפה לעיתון מפלגתי וחד-צדדי שכזה. זהבה גלאון? יוסי ביילין? אולי באמת, אני לא מבין בדברים האלה. אבל לא זה העניין.
ליאורה ריבלין, שחקנית ותיקה ומוערכת, חתומה על מכתב האומנים המחרימים את האולם החדש של אריאל.
יעקב אחימאיר פחות או יותר כותב כך:
1. תושבי אריאל הם אזרחי ישראל שומרי חוק, משלמי מיסים, מתגייסי מילואים וכו'. הם יושבים איפה שהם יושבים בעידודן ובתמיכתן של כל הממשלות והם לא אשמים וכו'.
2. ליאורה ריבלין השותפה לדרישת החרם על אריאל משום שאריאל נמצאת בשטח כבוש, משחקת כרגע בתיאטרון שגם הוא מן "שטח כבוש" שכזה וזהו תיאטרון החאן שלנו. הרי, החאן היה במקור פונדק דרכים של הבאים לירושלים מחברון או בית-לחם ואז נכבש ונלקח מתושביו המקוריים כמו כל האיזור הזה של ירושלים. כך שליאורה ריבלין החתומה על מכתב החרם חוטאת באותו חטא במקום עבודתה וכו'. והמסקנה של יעקב אחימאיר היא שלפני שליאורה ריבלין חותמת על כל מיני עצומות, כדאי שתבדוק איפה היא עצמה דורכת. טוב. אז ככה:
אני מציע גם ליעקב אחימאיר לבדוק את עצמו לפני שהוא כותב תורים עיתונאיים כי למיטב ידיעתי, החאן בכלל שייך לכנסיה הסקוטית היושבת על הגבעה שמעל התיאטרון ושם היינו הולכים לנוח בימים בהם היו לנו חזרות בבוקר והצגות בערב. התיאטרון נמסר לתיאטרון בחכירה לכך וכך שנים. אני יודע את הנתון הזה כי עוד בזמני, רצו בחאן להגדיל ולשפץ ולהרחיב את התיאטרון והדבר היה בלתי-אפשרי משום החוזה הזה עם הכנסיה. בקיצור, לצערו של יעקב אחימאיר, אין בסיפור של החאן שום פלסטינאי מנודה אלא הרבה סקוטים ויחד איתם אולי מעט ויסקי.
והדיון הזה הוא עוד דוגמה למורכבותה של המציאות האופפת אותנו. אני מתאר לעצמי את ליאורה ריבלין, שחקנית, עם דעות מוצקות שבוודאי, לטעמה לפחות, לא עשתה די עד עכשיו, יושבת לה בחושך כפי שכולנו יושבים, מתלוננת  ומתייאשת כפי שכולנו מתייאשים והנה, פונה אליה עמית למקצוע ומציע לה להצטרף לחרם והיא אומרת, טוב. הגיע הזמן, עד מתי אשב לי כך  ולא אעשה דבר? הגיע הזמן לפעול. וחתמה. בסך הכל חתמה. מה זה חתימה? כלום. אנו חותמים עשרות פעמים ביום, על דברים חסרי ערך. מה זה כבר לצרף חתימה למעשה אמיתי?
והנה, הופיע שמה עם כל המחרימים ויעקב אחימאיר, אדם מכובד לכל הדעות שזה עתה זכה בפרס על רצינותו ועל שקידתו ועל עבודתו המסורה, במקרה הלך לאותו תיאטרון וראה אותה משחקת ב"גן הדובדבנים" של צ'כוב, החליט להעמיד אותה על מקומה.
ומה יצא? זאת יצאה נפסדת וזה יצא נפסד. ליאורה ריבלין קוראת את מאמרו של יעקב אחימאיר ואומרת לעצמה, מאיפה יכולתי לדעת על החאן הזה? ומה אעשה מעכשיו? כל דבר אצטרך לבדוק מאיפה ועל מה נעשה? אולי הקוטג' שאני קונה גם מיוצר על גבו של איזשהו פלסטיני מדוכא ולא אמרו לי? ויעקב אחימאיר? מה איתו? מישהו ינסה בזהירות להעיר לו, יעקב. החאן הוא כבר הרבה מאוד שנים לא משמש כחאן. זה סתם מקום עזוב שקנו הסקוטים. אין שם ערבים עוד מתקופת הטורקים.
- אין?
- אין.
- אולי היה ולא ראו?
- לא היה.
- אם לא היה. צריך היה לשים.
- אבל לא היה.
- זה לא בסדר.
- כן.
- זה אפילו מרגיז.
- כן.
- מישהו עשה את זה בכוונה.
- ...
- מישהו רצה להרוס את הסיפור שלי.
- כן.
טוב. זה אולי מצחיק. אבל האמת היא שהם בסך הכל יצאו קורבן לנסיון שלהם לנקוט עמדה ותראו מה יצא.
ומה אני אומר? לא לנקוט עמדה? עדיף לשבת בחושך?
ניסיתי להסביר לי' את העניין הזה. אמרתי לו: "שכל נסיון לנקוט עמדה בארץ הזאת הופכת אותך לדביל". זה לא בדיוק מה שאמרתי אבל אני מנסה כאן לקצר. והוא ענה שגם בגרמניה הנאצית, מצאו את עצמם אנשים רגילים עושים מעשים מחרידים כי הם לא עצרו לרגע כדי להבהיר לעצמם את המצב בו הם נמצאים. זה לא בדיוק מה שהוא אמר אבל אני באמת רוצה לסיים. ואחרי כמה ימים, כשדבריו של י' מטרידים אותי, אמרתי לעצמי באיזו מהירות, הגענו לטיעון הזה של הנאצים. במשפט השני בדיוק. זה יושב כמו עננה על כולנו. גם היום אנו פועלים מתוך תגובה למה שהיה שם. יש מי שמדבר על הקורבנות ואומר לא עוד ויש מי שמדבר על המענים ואומר לא כמוהם.
ומי צודק?
אל תענו.
מורכב. פשוט מורכב.

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

על עמוס לביא

עמוס לביא נפטר הלילה. הכרתי אותו מעט מאוד. לפני שנים, הייתי שחקן מתחיל בחאן, הוא בא לשחק תפקיד ראשי ב"מי תהום" של מיטלפונקט. הוא היה בתחתית חייו אז. ממש לפני הנפילה. ביקש חדר הלבשה פרטי, דבר לא פשוט בזמנו בחאן. פינו בעבורו מן מחסן בצידי הבמה ושם היה מסתגר לפני ההצגות. לקח שלל סמים, שתה ערק ועלה גמור על הבמה. דבר שהתאים לאופי ההצגה שעסקה בשוליים של רמלה בשנות השבעים עם דיאלוגים אוטנטיים בעברית עניה ועילגת. איזה שחקן טוב, אמרו עליו. איך הוא מצליח לשחק אנשים גמורים באמינות שכזאת.
פעם, החלטתי גם אני לנסות לעלות על הבמה מסומם. יצאתי עם אחד השחקנים החוצה, עישנו ביחד משהו קטן וככה עלינו לבמה. זה היה אסון. בחיים לא הייתי מבוהל כפי שהייתי באותה הצגה. לא שמעתי מה אחרים אומרים ולא ידעתי מתי עלי לדבר. כמעט והשתנתי מרוב אימה. נשבעתי שלא לעשות את זה יותר. בכלל. אני וסמים אף-פעם לא הסתדרנו יותר מדי.
עד שיום אחד, בהצגת בוקר בפני חיילים, עמוס התבלבל ועל הבמה, במקום לעשות כאילו שהוא מרביץ לשחקן אחר כחלק מההצגה, הוא באמת הרביץ והשחקן האחר לא התבלבל והחזיר לעמוס אחת אפיים. עמוס נפל על רצפת הבמה וצעק, הגב, הגב! הפסקנו את ההצגה, קראנו לאמבולנס וא' ואני ליווינו את עמוס לבית-החולים. הוא שכב מאולף באמבולנס ושנינו ישבנו לידו ולא ידענו בדיוק מה עלינו לעשות. בבית-החולים, אחד הרופאים קלט את מוזרותו של עמוס ושאל אותנו אם הוא לוקח סמים או משהו כזה. אמרנו שאנחנו לא יודעים.
אחר-כך, שמעתי שהוא נסע לספרד להיגמל וגם הצליח.
אחר-כך, ראיתי אותו משחק בבאר-שבע ולא נתנו לו תפקידי "אופי" של מזרחי או עבריין. הוא היה שחקן עם מגוון רחב מאוד של תפקידים ושמחתי בשבילו.
אחר-כך, ראיתי אותו משחק בסדרות ובסרטים. הוא נראה טוב. הוא נראה במקום היאה לו.
מדי פעם, הייתי פוגש בו בבתי-קפה של תל-אביב. לפעמים, הייתי ניגש אליו. לרוב, לא. היה לו חיוך חם וצנוע. כאילו שנעלם הזעם ואיתו ההרס ובמקומם באו ההשלמה, הצניעות, האהבה. אפשר לומר שראית בו את שמחת החיים עד כמה שזה נשמע שטחי אבל באמת. יש מעט מאוד אנשים במקצוע התחרותי הזה של התיאטרון שאתה יכול להיות בכנות וביושר שמח בהצלחתם ועמוס היה אחד מהם וזה היה כשרונו האמיתי: יכולתו להצליח מבלי לאיים על אף-אחד ועל-כן קל היה לאהוב אותו והנה, כשנודע על מותו, אפשר היה לראות כמה אהבו אותו בסביבתו.
איש יקר היה. חיים קלים לא היו לו אך בשורה התחתונה, לאחר מאבקים ונפילות, הצליח סוף-כל סוף לחיות אותם. אני מקווה שהצליח לחייך ברגעיו האחרונים. היו לו כל הסיבות לכך.
יהי זכרו ברוך.

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

על הרע במיעוטו

אנשים תמיד בוחרים ברע במיעוטו. כאשר בעל רוצח את אשתו, זה מכיוון שבאותו רגע האפשרות האחרת נראית לו איומה ונוראה והרצח היא האפשרות הנסבלת יותר, כמה שזה יכול להשמע מוזר.
זה מה שאמרתי לי' כאשר נפגשנו בבית-קפה לסיכום ביניים של חיינו. הוא ענה שזה לא כולל את הפסיכופטים. מה זה פסיכופטים, שאלתי? אנשים מנותקים, שאין להם יכולת להתחבר לרגשותיהם או לרגשות אחרים. י' הוא פסיכולוג. הוא מבין בזה. אז לא כולל פסיכופטים, אמרתי. פסיכופטים, זה סיפור אחר. תעזוב. אבל אם תיקח אנשים כמונו, אנשים מתפקדים בחברה, אנשים שכן יכולים להרגיש, לחוש אמפטיה. מה גורם להם לעשות את מה שהם עושים? אני חושב שהרבה פעמים, הם בוחרים את מה שנראה להם כרע במיעוטו והרע במיעוטו יכול להיות שלל רחב של החלטות. אדם יכול לבחור עבודה או קריירה מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו, אדם יכול להתחתן מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו, אדם יכול לעשות גם מעשה קיצוני מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו. לא. אני אנסח את זה טוב יותר: אדם העושה מעשה קיצוני, עושה זאת מתוך מחשבה אמיתית וכנה שזה הרע במיעוטו. לכן, העבודה איתו לא תהיה על ההחלטה שהוא קיבל אלא על בדיקה מחודשת של האפשרויות האחרות.
בעל אומר לעצמו: אם אשתי תבגוד בי, אני אמות. אם אתפוס את אשתי בוגדת בי, אהרוג אותה ואח"כ אמות. אם אתפוס את אשתי בוגדת בי, אכאיב לה, אהרוג את ילדיה ואחר-כך אחיה. זה יהיה העונש שלה על מעשיה, זה יהיה העונש שלי על מעשיי, העונש על הרגע היחידי בחיי, היחידי באמת, בו לא עשיתי את הרע במיעוטו אלא את מה שרציתי, את מה שבאמת רציתי בצורה המזוקקת ביותר ועל הרגע הזה, אני מוכן לשלם כל חיי.
אני נזכר בבחור הזה שאנס ורצח את הבחורה בגג של חנות ביתי-לי. הוא עבד שם בתור מוכר והיא הופיעה בתור קונה. הם היו לבד ובהחלטה של רגע אנס אותה, רצח אותה וגילגל את גופה בשטיח. הגופה נשארה שם עד שהחלה להסריח ואז תפסו אותו. רואים שלא התאמץ להסתיר את מעשיו, כאילו שהייתה גאווה במעשיו או שלהיפך, כאילו שרצה להעניש את עצמו על מה שהעז לעשות. שאלו אותו למה עשה את מה שעשה והוא ענה שרצה פעם אחת בחייו, בחייו הטפלים, העלובים וחסרי הערך לעשות את מה שבאמת רצה, לעשות מבלי להתחשב, מבלי להתחשבן, מבלי לחשוב על תוצאות מעשיו ואז עשה את זה. פסיכופט? אולי. כי הוא לרגע, לרגע קט החליט שלא להשלים עם הרע במיעוטו...
נורא.
האם האושר נמצא בסבל של האחר?
תשאלו את המרקיז דה-סד.
אבל זה כבר סיפור אחר.
אחר-כך דיברנו על כך שבשנה הבאה נהיה כבר בני חמישים ושאולי נעשה משהו מיוחד לכבוד האירוע. נראה, אמרנו. נדבר.