הבוקר חלמתי חלום שהולך אתי כל היום. אנחנו שחקנים ואנחנו עושים פרזנטציה לתיאטרון הקאמרי. למי שלא יודע, פרזנטציה היא תצוגה של פרוייקט שאתה מציע. זה יכול להיות חלק מהצגה שאתה רוצה להעלות, או שיחה והצגת תמונות מתוך ההצגה ואם הבוחנים מקבלים את מה שהם רואים, אתה מעלה את הפרוייקט במסגרת התיאטרון או הפסטיבל. אנחנו מעלים קטע מהצגה. לא ברור איזו ולא ברור מי כתב או ביים. משחקת אתי דבורה קידר ששיחקתי איתה לפני דורות. כתפאורה, יש רהיטי ברזל צבעוניים מסוג ״המסגר״. הפרזנטציה מתרחשת בנואיבה דווקא והבוחנים הם אלומים, עומדים בים, בין הגלים ותוך כדי הפרזנטציה, אני מבין שזה לא הולך, שהם לא יקבלו את זה וקול פנימי אומר לי, רד מזה כבר. מה אתה מתעקש? אין טעם. לא רוצים אותך. לך. וותר.
אלו מהחלומות שאני חולם בבוקר לאחר שהתעוררתי כבר ושוב נרדמתי ומשום כך אני זוכר אותם. זוכר אותם בדיוק רב ובעיקר, מלווה אותי לאורך כל היום התחושה שנוצרה בחלום כמו תבנית ברורה וחדה.
וכל היום הלכתי עם התחושה הזאת שאני צריך להרפות, שהגיע הזמן לוותר. עברתי את גיל השישים, הגשתי השנה יותר מארבעה פרוייקטים שונים וכולם נדחו על הסף (אחד הגיע לשלב הפרזנטציה ולא עבר אותו), אני עומד לעזוב את התיאטרון שאני עובד בו בעשר השנים האחרונות ושום עבודה לא מחכה לי. כלום. אז, מה ההתעקשות הזאת להמשיך ולהיות במקום שלא רוצים אותי? כמה אפשר להיות זה שאו-טו-טו מגיע לפסגה אבל לא מגיע? למה אני ממשיך ומתעקש להיכשל עוד ועוד ועוד? האם לא הגיע הזמן להמשיך הלאה? יש משהו אינפנטילי בהתנהגות הזאת, בהתעקשות הזאת. ילד שלא מוכן לוותר על הצעצוע כי שום צעצוע אחר לא ינחם אותו. סוג של פספוס מוחלט של מה הם החיים והתעקשות עיוורת למשהו שלא קיים. לא יודע.
לא מזמן, אחד המטפלים שלי (מני רבים, רבים מדי) החליט ללמד אותי מה זאת פרנסה. הוא היה מוכן לתת לי פגישות בחינם, היה בטוח שלא נצטרך יותר מחמש, שש פגישות ואהפוך לאדם מפרנס מהמניין. לאחר הפגישה השניה התייאש. אף-פעם לא הבנתי את העניין הזה של פרנסה, ראיתי בו כמשהו משני, כתוצר לוואי. אתה עושה את מה שאתה אוהב ותוך כדי כך, כדרך אגב, גם מתפרנס. ככל שאתה אוהב את מה שאתה עושה, כך אתה מתפרנס טוב יותר. זה מה שלימדו אותנו, לא? האדם המחפש משמעות, האדם המחובר לעצמו, האדם המאושר. כך חשבתי וכך אני חושב עד היום; שברגע שאמצא את מה שאני הכי אוהב לעשות, אתפרנס מעל ומעבר ובינתיים, אעבוד בעבודות זמניות, אנסה פה ואנסה שם עד שאגיע אל האושר. ואז, אני נכנס לבורות ואין לי כסף לנשום והיאוש נופל עלי. יאוש גדול. כן. עברתי את גיל השישים. כבר ציינתי את זה?
טוב. כנראה שאמשיך לנסות…
