על צורה ועל תוכן

האחיינית באה אלינו לביקור. היא לומדת בכיתה ו'. במכונית שאלה: "שתיים ועוד שתיים שווים שתיים?"

בתי: "לא."

האחיינית: "אז למה אחד ועוד אחד שווים אחד?"

בתי: "זה לא אותו הדבר."

יש שאלות שהתשובה להן נמצאת בצורה ויש שהתשובה דווקא בתוכן.

להוריד את הראש

אמרתי לנ'. אמרתי לה שכל-כך צפוף פה שבכל פעם שמישהו מעז להרים את הראש, ממהרים אלה שעומדים סביבו  להרביץ לו בפטישים בכדי להוריד לו את הראש בחזרה. כל אדם שמעז להזדקף מעט, מפריע לשכנו לראות את הנוף. לא יעזור כלום. אנחנו חיים על חשבון האחר, אוכלים על חשבון האחר, נושמים על חשבון האחר, פשוט מחרבנים על האחר. יש את הבחור הזה שהסתובב עכשיו בארץ וגילה לכולנו שאנחנו רוצחי חיות חסרי-לב, שאנחנו "הנאצים החדשים" והעוף בצלחת הוא היהודי של פעם וכולנו הזדעזענו. לא ידענו בכלל שאנחנו כאלה. בוקר בהיר אחד גילינו  שהקיום שלנו כרוך בסבלו ובמותו של מישהו אחר ולא אמרו לנו בכלל, שמרו את זה בסוד. סוד כמוס לפרה ולסוס.

יש מי שמפיצים תמונות של אנשים צעירים המבקשים שלום ואהבה. זה כל-כך סקסי לראות נוער כמהה לשלום ולאהבה, אילו כולנו רק יכולנו כמוהם לאהוב ולבקש שלום. זה רק בגלל ההוא ממול שלא רוצה שאין לנו שלום ואהבה, ההוא שמרים את הראש, שמסתיר לכולנו את השמש, שנושם, אוכל, שותה על חשבוננו, שרוצח לנו את התרנגולות היהודיות. אז נוציא הפטישים ונגמור לו את הצורה. זה בסדר. זה בשביל שלום. 

פרידה

חלמתי הלילה שנ' נפרדת ממני. ישבנו סביב שולחן, היא ואני, באמצע מדרחוב בן-הלל שבמרכז העיר. היא לבשה חולצת טריקו שחורה, חשבה וחשבה ארוכות איך לומר לי את זה, חיפשה את המילים, את הביטוי הנכון שיביע את מבוקשה. היא הביטה הצידה ואמרה: "כן..." והמשיכה לחשוב עוד. אז פנתה אלי ואמרה: "תראה,..." ועיניה התמלאו דמעות. בזמן שכואב לנ', עיניה נסוגות כביכול וניתן לראות את האישונים כולם. פניה הופכות לפני ילדה קטנה עם עיניים פעורות לרווחה. ילדה אבודה. כך נראתה עכשיו. אבל הצלחתי להערים עליה והתעוררתי עוד לפני שאמרה את מה שביקשה.
מישהי פעם אמרה לי שכל החלומות שלה תמיד מתגשמים. אני אמרתי ששלי לא. אף-פעם.

על הקרן הירוקה

יש במאי צרפתי אחד בשם אריק רוהמר שמת לא מזמן בשיבה טובה. הוא עשה מלא סרטים וכולם בנושא אחד: בחור פוגש בחורה. או שלהיפך: בחורה פוגשת בחור. מדהים כמה סרטים בן-אדם אחד יכול לעשות סביב נושא אחד. ותמיד (או לרוב. לא ראיתי את כל הסרטים) הסרטים בנויים באותה מתכונת. בחור או בחורה מחפשים אהבה, בהתחלה לא מוצאים והנה בסוף כן מוצאים. זהו. ותמיד באותו סגנון. מן פטפטת צרפתית כזאת על משמעות החיים. לא ברור אם אלה טקסטים כתובים או שאלה אימפרוביזציות. לא ברור אם השחקנים מקצועיים או שאלה שחקנים חובבים שמופיעים רק אצלו. אני גם לא זוכר שראיתי שחקנים מוכרים ששיחקו אצלו. אבל אל תיקחו אותי במילה כי זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא האווירה של הסרטים של רוהמר. אווירה קלילה כזאת של נעורים המחפשים אהבה. לא יפה? לא. אני שואל אתכם. לא יפה? מאוד אהבתי את הסרטים של רוהמר. בכל פעם שהיה יוצא סרט חדש, הייתי רץ לראות ותמיד הייתי חוזר אל המוכר והידוע. שום הפתעות. שום טוויסט בעלילה. זה כמו ללכת למסעדת פועלים טובה ולאכול שוב ושוב את אותו המאכל. יש עוד במאים כאלה שאני אוהב לחזור אליהם. יש גם סופרים. בכלל, יש קבוצה קטנה של יוצרים שהפכתי אותם לחלק מהמשפחה שלי, מהסיפור שלי. הם שלי עכשיו. לא חשוב. בינתיים התחתנתי ונולדו לי ילדים, כך שמבלי לשים לב הפסקתי לראות את הסרטים של רוהמר. לא שאני רואה סרטים אחרים עכשיו. אבל לא חשוב. באמת לא חשוב.

אז לרוהמר יש סרט שנקרא בצרפתית "הקרן הירוקה" Le Rayon Vert ובעברית תרגמו אותו ל"קיץ". למה? ככה. או בעצם: למה לא? וזה סיפור על בחורה שנוסעת לאזור נופש על חוף הים ומחפשת אהבה ולא מוצאת כמובן. או שבעצם חושבת שמוצאת ואז מבינה שזה לא זה. ובין חיפוש לחיפוש, היא מתיישבת על ספסל ליד חבורת זקנים ושומעת אותם מדברים על ספר של ז'ול ורן בשם "הקרן הירוקה". וזקן אחד מספר את העלילה לחברו. וככה זה הולך. (אני עצמי לא קראתי את הספר הזה. לא קראתי כלום של ז'ול ורן. המדע הבדיוני של סוף המאה התשע-עשרה אף-פעם לא עשה לי את זה). אז הנה הסיפור: יש תופעת טבע נדירה שרק מעטים ראו אותה והיא מתרחשת בימים מיוחדים, בהם הראות טובה במיוחד. בימים אלה, אם מסתכלים על השמש השוקעת בים ולא ממצמצים אפילו לא לרגע, יש סיכוי קל שבקלים שבשניה שהשמש תיעלם מהרקיע, יבזיק אור ירוק לרגע. תופעה מאוד נדירה. מאוד. יש סיכוי קלוש ביותר שמישהו יחזה בה. ואם קורה ומישהו מצליח להיות עד לתופעה הנדירה הזאת (נדירה, אמרתי?), הוא זוכה בכוחות על-טבעיים המתבטאים בזה שהוא יכול לחזות את העתיד. ועל זה הספר, על האנשים האלה שזכו לראות את הקרן הירוקה.

גיבורת הסרט שלנו שומעת את הסיפור וממשיכה בחיפושיה והנה, לקראת סוף הסרט היא פוגשת בבחור נחמד העונה על ציפיותיה ואף יותר. הם יושבים על שפת הים ומפטפטים להם בניחותא. היא נרגשת, הוא שרמנטי והנה מתקרבת השקיעה. היא מסתובבת אל השמש ומבקשת ממנו לעשות כמוה, להביט בשמש מבלי למצמץ. הוא לא מבין מה היא רוצה אבל נשמע לה ושניהם מביטים בשמש השוקעת, ובשניה שהשמש נעלמת, הבזק של אור ירוק מופיע. אנחנו מבינים שהגיבורה מצאה את מבוקשה. סוף.

מאז שראיתי את הסרט, אני בחיפוש אחר האור הירוק. אם אראה את האור הירוק, אני אומר לעצמי, הכל יסתדר. למה אני מתכוון כשאני כותב "הכל"? רק לי פתרונים. ואם אני נקלע לשפת הים בשעות האחרונות של היום, דבר ראשון שאני בודק הוא מצב הראות. אם אני רואה אופק חד וברור, אני מתיישב מול השקיעה ומחכה.
מחכה.
מחכה.

החודש, נסענו לכמה ימים לים ובערב הראשון, יש ראות מדהימה ואיזו חדות. אני לוקח את המצלמה, מתחיל לצלם את השקיעה. באמת שקיעה יפה. אבל שקיעה. רק שקיעה. עוד שקיעה. כמה כבר שקיעה יכולה להיות יפה? אני מסתכל על השמש דרך עינית המצלמה, יש לי גם עדשה מקרבת מעט. לא יותר מדי. אני מצלם. שוב מצלם. השמש נעלמת, והנה, הבזק ירוק. נשבע לכם. קצר-קצר. קצרצר. כל-כך קצר שאני לא בטוח שראיתי אותה. אני מסתכל סביבי, אנשים שוכבים על החוף, מסתכלים על השקיעה כמוני. שום דבר מיוחד על פניהם. יכול להיות שרק אני ראיתי אותה? והנה, הבנתי. מה שצריך כדי לראות את ההבזק, זאת עדשה מקרבת, טלסקופ או משקפת. משהו. לא חשוב.
זהו. הכל יהיה בסדר. עכשיו, משראיתי את האור הירוק, אני יודע את העתיד.

על האודישנים

בכל פעם אני נשבע שזהו. לא יכול יותר עם האודישנים המטומטמים האלה. בעיקר כשזה לפרסומות המפגרות עם הטקסטים הדבילים והמימיקות המטומטמות שאתה צריך לעשות כדי לשכנע את הבוחנים שאתה באמת שחקן טוב. מה זה טוב. הכי טוב. לפחות שחקן שייקספירי שירד אל העם בכדי למכור לו מיונז מתוך תחושה של שליחות מטומטמת. די! השיא היה ההיא שהכניסה אותנו בקבוצות של עשרה-עשרה וביקשה מכל אחד מאיתנו לעשות פרצופים של "לא מבינים על מה מדברים איתנו". היינו קבוצה של שחקנים מכל הגילאים ומכל בתי הספר ורצינו למות. והיו כאלה שלא עמדו בזה והלכו עוד לפני שנכנסו להיבחן. סיוט. תשאלו כל שחקן. האודישנים האלה לפרסומות הם עלבון צורב. אבל הכסף. והפרסום הרגעי מפתה את כולנו לעשות את זה (בעיקר הכסף. רק הכסף, אם תשאלו אותי. השיא שלי היה סכום הכסף המרשים שקיבלתי בעבור הופעה של אלפית השניה בפרסומת ובה אני נראה פותח דלת ועושה פרצוף מופתע. אם מצמצתם, לא היה סיכוי שתראו אותי ואתם לא רוצים לדעת כמה קיבלתי על הבזק התהילה הזה. ככה זה. זונה אבל ביוקר). (ואגב: לא את כולנו. הרבה שחקנים מוותרים מראש על התענוג המפוקפק).

אבל השיא מבחינתי היא ע"ר. ע"ר היא מלהקת ותיקה. ותיקה לפחות כמוני. אני עוד זוכר אותה מלפני עשר או עשרים שנה. הייתי מגיע לכל מיני חורים בתל-אביב ששם הייתה שוכרת חדר לכמה שעות ועושה לנו את מבחן הבד לפרסומת הבאה. ע"ר היא אשה יפה עם עיניים עצובות ובכל פעם שהייתי בא אליה, הייתה לי תחושה שמה שהיא רוצה עכשיו זה לא בדיוק לבחון אותי אלא למות כאן ועכשיו מולי, לתת לי איזה מונולוג קטן של ליידי מקבת ולחתוך לעצמה את הבטן מול הפרצוף שלי, שכל המצב הזה שהיא נאלצת לבלות כל היום מול שחקנים סוג ב' ולבקש מהם שוב ושוב לעשות את אותם הדברים היה הרבה מעל לכוחותיה. בכלל. בהתחלה לא ידעתי שהיא המלהקת. הייתי בטוח שהיא סתם סטודנטית מסכנה שבתור עבודה מהצד, אמרו לה לעמוד ככה כל היום ולעבוד מול כל השחקנים המטומטמים האלה. רק אחר-כך הבנתי שהיא היא המלהקת. היא. לא אחר. היא. המצב היה מחמיר כשהייתי מתחיל לעשות את השטויות האלה שלי מול המצלמה באמונה שההטמטמות הזאת תביא לי את התפקיד הבא במכירת החיתולים למבוגרים. היא הייתה מסתכלת עלי כאומרת "תגיד. מה אתה עושה? מה זה הדבר הזה? אתה לא מתבייש,  תגיד. יש לך ילדים." כאילו שהיא לא שותפה לדבר עבירה, כאילו שאני לא עושה את זה בגללה ובגלל שכמותה. פעם שאלתי אם אני לא יכול לעשות את האודישן מהבית. אני אוכל לצלם ולשלוח. בשביל מה כל הנסיעה הזאת מירושלים? תגידו לי מה לעשות ואני אצלם את עצמי עושה את זה. ככה גם יותר קל להתפדח. אבל מה פתאום. שהם, כל המלהקים המכובדים האלה, יוותרו על ההשפלה הזאת של האחר שנותנת להם טעם לחיים? בחיים לא.

זה מה שאמרתי לעצמי הבוקר. בחיים אני לא עושה את האודישנים האלה, בחיים אני לא חוזר לע"ר הזאת. על גופתי. אבל אז ראיתי כמה הם משלמים ודווקא היה לי בוקר פנוי. והתפקיד הזה של המנהל המטומטם מה זה מתאים לי. לא חבל? אז הלכתי. עוד הספקתי לשתות קפה של בוקר בבית-קפה תל-אביבי סמוך וכשהגעתי אל החדר בו מקיימים את המבחנים, ע"ר הייתה שם. היא ראתה אותי וחייכה חיוך של הקלה. כאילו שכל הבוקר היא חיכתה רק לי (היה עוד מוקדם. הייתי מקסימום הנבחן השלישי). שלום לך, אמרה. שלום. ופנתה אל הבמאי שישב לידה ואמרה לו: עכשיו תראה משהו באמת שונה.

היא לא יכלה להגיד עלי משהו יפה יותר, נכון יותר. עשיתי את הקטע שלי ויצאתי מחייך. אם אקבל את התפקיד או לא, זה לא משנה. ע"ר אמרה עלי שאני באמת שונה.

על נקיונות

היום בא ח' לעבוד. ח' הוא איש הנקיונות שלנו במשרד, ניגשתי אליו ואמרתי: "אתה תשנא אותי על מה שאבקש ממך.
- מה?" שאל ולקחתי אותו אל אחד החדרים אצלנו. מעלינו נשמעו קולות כנף והמיה. אלה היו יונים שמצאו פרצה באחד הקירות החיצוניים וקבעו את קינם מעל לתקרה האקוסטית שלנו. מאוד פואטי מצד אחד אבל הצד השני היה מלא בחרא ובסרחון וברעש מטריד ומעצבן. זה כבר כמעט חודש שהם גרו אצלנו. עוד בהתחלה, קראו לי לבדוק מה היה הרעש הזה. לקחתי כסא והרמתי בזהירות את אחת הלוחות של התקרה ובבת אחת נפלה עלי כל הטינופת שלהם ומצאתי שם שני גוזלים וביצה קטנה אחת. החלטתי שאמתין קצת לפני שנסלק אותם, ניתן לגוזלים לגדול מעט ולהתחזק קצת עד שיוכלו לעוף ורק אחר-כך נאטום את הפרצה, ננקה את הליכלוך ויאללה ביי. והנה. היום הזה הגיע.
אז ח' ממש לא התעצבן עלי. הוא איש נוח, ח'. לא מתלונן ולא מתעצבן. מה שאומרים לו, הוא עושה בחביבות מבלי לפצות פה. רציתי לעשות את זה איתו אבל הוא סרב. הוא אמר, "לך. אני אסתדר." התעקשתי מעט. לא יותר מדי. הורדתי יחד איתו את הלוחות, נפתרתי מהלכלוכים שהיונים הביאו ומשראיתי שח' באמת רוצה להמשיך מכאן לבד, הנחתי לו.
ואז נזכרתי בסיפור הזה:
כשהייתי בתיכון, אבא שלי השיג לי עבודה לקיץ במפעל לשקיות פלסטיק. אני לא זוכר הרבה מהקיץ הזה. אני זוכר את הפסקות הצהריים. הייתי מוציא את הסנדוויץ' שאמא שלי הכינה ואת הירק שלצידו ואוכל לי באיזו פינה. אני זוכר את חבילות גרגרי הפלסטיק ששקלו עשרים וחמישה קילו שמהם הכינו את השקיות ובפעמים המעטות שנתנו לי להרים אותן, הייתי נשנק. אני זוכר ויכוח בין אבא שלי לאחד הבעלים. אבא שלי טען שהשקיות היו באיכות ירודה, והבעלים ענה שאת החוזק שלהן יש לבדוק על-ידי מילוי השקית בשקיות אחרות. אם השקית לא נקרעת אז היא בסדר. אני זוכר את העובדות במחלקת האריזה מחזרות אחרי (ואני בן שלוש-עשרה או משהו כזה). אני זוכר שצבעתי בסיד גס את אולם הכנת המפות, כמה הייתי מוקסם מאותן מפות פלסטיק שהכינו על-גבי תבניות ענק, מורחים עליהן מן חומר דמוי בצק ומכניסים אותם לתנורים כאילו היו מאפים והכל במן תנועת ריקוד אחידה ושקטה. בעיקר אני זוכר את השקט.
ואני זוכר מן מחסן ענק שנערמו בו ערימות על גבי ערימות של שקיות. הרים של שקיות. הייתה להם דרך מיוחדת לאסוף את כל החומרים העודפים בתוך שרבולים ארוכים של פלסטיק. שרבולים שהיו בעצם חומר הגלם שמהם חתכו והלחימו שקיות. המחסן הזה היה מבנה לא חוקי והיה צריך לפנות אותו וזה מה שהתחלתי לעשות יום אחרי יום, להעביר שרבולים ממקום אחד לשני. עבודה סזיפית אין-סופית. מי שעמד מעלי היה בנו של אחד הבעלים. מן ג'ינג'י בריון, עצבני וטוב לב שכזה. כך אני מצליח לתאר אותו בכמה שפחות מילים כי אני כבר רוצה להגיע לעיקר.
בסופו של דבר, במלאכת הפינוי הזאת, הגענו למן דלת שלא נפתחה כבר שנים. במאמצים רבים, הצלחנו לפתוח אותה ומתחתיה מצאנו גופה של עכברוש שכנראה נתקע שם כשניסה לעבור מתחת לדלת. הגופה הייתה במצב של רקבון מתקדם ורבבות תולעים נהנו מהבשר שלה. זה הסביר את הריח שליווה אותנו בכל ימות פינוי המחסן. המראה והריח היו מזוויעים וזאת אחת הפעמים המעטות שדבר מסוג זה גרם לי לרצות להקיא. מישהו היה צריך לפנות את הדבר הזה כדי שנוכל לעבור בפתח. אני היססתי, אני מודה והג'ינג'י, הבריון החביב, ראה זאת. הוא לא חיכה ובאופן טבעי ופשוט ומובן מאליו קרא לילד הערבי. ילד קטן ממני שעשה את כל העבודות המלוכלכות. הוא לא עבד שם רק בקיץ כמוני אלא עבד שם כל השנה כי זה מה שילדים ערבים עשו אז. והוא בא ובאופן טבעי ופשוט ומובן מאליו הרים את הפגר וזרק אותו אל תוך הפח התעשייתי שעמד מקרוב בעוד אני רוצה להקיא ומתבייש.

על הספר האחרון של פול אוסטר

יש סופרים שנכנסים לי ללב ולא יוצאים משם. ומהרגע שנכנסו, אני קורא את כל מה שהם כותבים בצמא. לא כי אני חושב שכל מילה שלהם היא פנינה אלא כי זה כמו לאכול מרק של אמא. השפה, הקצב, העלילה. הכל נראה לך מוכר וטוב ושלך. יש שניים כאלה. קונדרה הצ'כי ואוסטר הניו-יורקי. ולא משנה לי שבכל פעם שיוצא ספר שלהם, אני שומע סביבי טרוניות שזה לא אותו דבר, שכבר נס ליחם, שהם סופרים של ספר אחד, שהספר האחרון הוא באמת לא משהו. אני לא קורא אותם כי אני רוצה חידוש, הברקה, שנינה. לא. להיפך. אני רוצה להרגיש בית, לחזור אחורה, לימים הפשוטים והתמימים, להרגיש לא לבד. הנה. יש מי שחושב איתי, נושם איתי, חי איתי. כמו אהבה.

באמת. יש לי דרישות מאוד נמוכות מהאהובים שלי. שיביאו את המוכר, את הידוע. את מה שהם יודעים לעשות כל-כך טוב. את עצמם. אני חיי איתם, אני מתבגר איתם, ואפילו מזדקן. זה כמו חבר. והנה. פול אוסטר מוציא ספר חדש ואני רץ לקנות אותו ונלחם בו יותר מחודשיים. ספר של סוף שבוע. לוקח לי כמה חודשים טובים לסיים אותו. טוב. אני קצת עסוק עכשיו. עובד איזה שמונה-עשר שעות ביום. למי יש זמן לקרוא? אני קורא שני עמודים ונרדם. נוחר. ובכל זאת, אני מרגיש שהפעם פול אוסטר מותח את הסבלנות שלי אל קצוות חדשים. קצת משעמם, ואני לא מבין מה הוא רוצה. טוב. יש את המוטיבים הרגילים, את מוטיב הגורל, את הבסיס המאוד דרמטי שעליו מושטטת העלילה המרכזית. אני מזהה הכל. אבל משעמם. אני מוצא את עצמי שואל, לגמור או לא לגמור? או שהפעם, זהו. אני זורק אותו וגמרנו.

והנה, אני מגיע לעמוד 227. האֵם שלא ראתה את בנה שבע שנים פותחת את הדלת. הוא בן עשרים ושמונה עכשיו. וכך הסצינה מתוארת:

כל-כך הרבה דברים צריך לקלוט בבת אחת, כל-כך הרבה פרטים מפציצים אותה ברגע שהדלת נפתחת, הגבר הצעיר והגבוה עם השֵער הכהה והגבות של אביו, עם העיניים הכחולות-אפורות והפה של אמו, כה שלם עכשיו, אחרי שהסתיימה סוף-סוף מלאכת הצמיחה, פנים חמורות מכפי שהיו בעבר, נדמה לה, אבל עיניים רכות יותר, נדיבות יותר, עיניים שמסתכלות לתוך עיניה, והחיבוק העז שהוא נותן לה לפני שמישהו מהם יכול לומר מילה, תחושת הכוח הרב של זרועותיו וכתפיו מבעד למקטורן העור שלו, ושוב כשהיא מאמצת אותו אל לבה, ממלמלת כמה היא מצטערת על כל האי-הבנות והטרוניות שגרמו לו להסתלק, אבל הוא אומר ששום דבר מזה לא קשור אליה, היא לגמרי לא אשמה, הכל באשמתו, והוא זה שמצטער.

ואני מתחיל לבכות כמו ילד. לא מצליח לעצור.

"סאנסט פארק" - פול אוסטר. תרגום: ברוריה בן-ברוך. הוצאת עם עובד

הרבה זמן שלא ביקרתי כאן

נעלמתי ככה. חזרתי לתיאטרון. הצטרפתי לקבוצה קטנה ומקסימה. שמה תיאטרון מיקרו. הם יושבים בירושלים. מתעלקים על האולם הקטן של החאן. קפצתי לתפקיד בהצגה ראשונה ונכנסתי לחזרות בהצגה שניה.

מי רצה לכתוב בכלל?

למי היה זמן?

למי היה כוח?

למי היה מה להגיד?

כלום.

אבל התגעגעתי.

אז אני כאן.

לא מבטיח.

אנסה.

התכונה החשובה ביותר למי שרוצה לכתוב היא התמדה ודווקא את זה אין לי.

אבל יאוש יש. למכביר.