בכל פעם אני נשבע שזהו. לא יכול יותר עם האודישנים המטומטמים האלה. בעיקר כשזה לפרסומות המפגרות עם הטקסטים הדבילים והמימיקות המטומטמות שאתה צריך לעשות כדי לשכנע את הבוחנים שאתה באמת שחקן טוב. מה זה טוב. הכי טוב. לפחות שחקן שייקספירי שירד אל העם בכדי למכור לו מיונז מתוך תחושה של שליחות מטומטמת. די! השיא היה ההיא שהכניסה אותנו בקבוצות של עשרה-עשרה וביקשה מכל אחד מאיתנו לעשות פרצופים של "לא מבינים על מה מדברים איתנו". היינו קבוצה של שחקנים מכל הגילאים ומכל בתי הספר ורצינו למות. והיו כאלה שלא עמדו בזה והלכו עוד לפני שנכנסו להיבחן. סיוט. תשאלו כל שחקן. האודישנים האלה לפרסומות הם עלבון צורב. אבל הכסף. והפרסום הרגעי מפתה את כולנו לעשות את זה (בעיקר הכסף. רק הכסף, אם תשאלו אותי. השיא שלי היה סכום הכסף המרשים שקיבלתי בעבור הופעה של אלפית השניה בפרסומת ובה אני נראה פותח דלת ועושה פרצוף מופתע. אם מצמצתם, לא היה סיכוי שתראו אותי ואתם לא רוצים לדעת כמה קיבלתי על הבזק התהילה הזה. ככה זה. זונה אבל ביוקר). (ואגב: לא את כולנו. הרבה שחקנים מוותרים מראש על התענוג המפוקפק).
אבל השיא מבחינתי היא ע"ר. ע"ר היא מלהקת ותיקה. ותיקה לפחות כמוני. אני עוד זוכר אותה מלפני עשר או עשרים שנה. הייתי מגיע לכל מיני חורים בתל-אביב ששם הייתה שוכרת חדר לכמה שעות ועושה לנו את מבחן הבד לפרסומת הבאה. ע"ר היא אשה יפה עם עיניים עצובות ובכל פעם שהייתי בא אליה, הייתה לי תחושה שמה שהיא רוצה עכשיו זה לא בדיוק לבחון אותי אלא למות כאן ועכשיו מולי, לתת לי איזה מונולוג קטן של ליידי מקבת ולחתוך לעצמה את הבטן מול הפרצוף שלי, שכל המצב הזה שהיא נאלצת לבלות כל היום מול שחקנים סוג ב' ולבקש מהם שוב ושוב לעשות את אותם הדברים היה הרבה מעל לכוחותיה. בכלל. בהתחלה לא ידעתי שהיא המלהקת. הייתי בטוח שהיא סתם סטודנטית מסכנה שבתור עבודה מהצד, אמרו לה לעמוד ככה כל היום ולעבוד מול כל השחקנים המטומטמים האלה. רק אחר-כך הבנתי שהיא היא המלהקת. היא. לא אחר. היא. המצב היה מחמיר כשהייתי מתחיל לעשות את השטויות האלה שלי מול המצלמה באמונה שההטמטמות הזאת תביא לי את התפקיד הבא במכירת החיתולים למבוגרים. היא הייתה מסתכלת עלי כאומרת "תגיד. מה אתה עושה? מה זה הדבר הזה? אתה לא מתבייש, תגיד. יש לך ילדים." כאילו שהיא לא שותפה לדבר עבירה, כאילו שאני לא עושה את זה בגללה ובגלל שכמותה. פעם שאלתי אם אני לא יכול לעשות את האודישן מהבית. אני אוכל לצלם ולשלוח. בשביל מה כל הנסיעה הזאת מירושלים? תגידו לי מה לעשות ואני אצלם את עצמי עושה את זה. ככה גם יותר קל להתפדח. אבל מה פתאום. שהם, כל המלהקים המכובדים האלה, יוותרו על ההשפלה הזאת של האחר שנותנת להם טעם לחיים? בחיים לא.
זה מה שאמרתי לעצמי הבוקר. בחיים אני לא עושה את האודישנים האלה, בחיים אני לא חוזר לע"ר הזאת. על גופתי. אבל אז ראיתי כמה הם משלמים ודווקא היה לי בוקר פנוי. והתפקיד הזה של המנהל המטומטם מה זה מתאים לי. לא חבל? אז הלכתי. עוד הספקתי לשתות קפה של בוקר בבית-קפה תל-אביבי סמוך וכשהגעתי אל החדר בו מקיימים את המבחנים, ע"ר הייתה שם. היא ראתה אותי וחייכה חיוך של הקלה. כאילו שכל הבוקר היא חיכתה רק לי (היה עוד מוקדם. הייתי מקסימום הנבחן השלישי). שלום לך, אמרה. שלום. ופנתה אל הבמאי שישב לידה ואמרה לו: עכשיו תראה משהו באמת שונה.
היא לא יכלה להגיד עלי משהו יפה יותר, נכון יותר. עשיתי את הקטע שלי ויצאתי מחייך. אם אקבל את התפקיד או לא, זה לא משנה. ע"ר אמרה עלי שאני באמת שונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה