אני חושב שאני אדם שאין לו הרבה מזל בחיים.
אני עוצר כאן ומיד מסייג, כן? יש לי המון מזל. אני נשוי לאשה נפלאה, יש לי ילדים מדהימים, אנחנו גרים במקום הכי יפה בארץ. אני שחקן ובזכות זה, אני זוכה לרגעים נדירים. אני כותב, אני מצלם, אני מצייר. מתפרנס מהרבה דברים שאני אוהב. יש לי אופנוע ועוד הרבה סיבות להגיד תודה על מזלי הטוב.
אבל…
לא על זה אני רוצה כאן לכתוב. יותר על מהות המזל. למשל, אני דוגמה מהלכת לחוק מרפי. אם משהו צריך להשתבש, הוא ישתבש. בטוח שישתבש ולא רק ישתבש, ישתבש באופן הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי שישתבש. הנה כמה דוגמאות: אני אף-פעם לא מוצא כלים כשאני צריך אותם. רואה אותם תמיד כשאני לא צריך אבל כשצריך, אין מצב שאמצא אותם. בסוף, אני אכנע ואמצא פתרון אחר ולאחר שאסיים, אראה את הכלי אל מול עיניי. זה כל הזמן קורה לי. אם אני מקווה לעשות משהו וזה יהיה פשוט, אני לרוב מתאכזב. תמיד תבוא איזושהי תקלה שתאריך את העבודה ואת המאמץ. הנה, הבוקר שתלתי צמחים בגינה ודאגתי לשתול אותם ליד טפטפות שכבר קיימות אלא מה? אחת הטפטפות לא עבדה. ניסיתי לתקן, לא עבד. חיפשתי טפטפת אחרת, לא מצאתי. חשבתי להחליף את הצינור לצינור עם טפטפות, לא מצאתי את הכלים. בקיצור, עבודה של עשר דקות לקחה לי שעתיים. כרגיל. וכמובן, שהתעצבנתי וקיללתי והתחרטתי שבכלל התחלתי את הדבר הזה.
בגלל זה, אני מעולם לא ממלא לוטו. מה הטעם? היה זמן שהייתי ממלא מדי פעם, מבלה כמה ימים בלחלום מה אעשה עם כל הכסף שארוויח, בודק את המספרים שזכו בהגרלה ואז, זורק את הטופס. אחר-כך, הבנתי שאני יכול לחלום על מה שאעשה עם הכסף גם מבלי למלא לוטו. חבל על הכסף.
בימים אלה, אני רואה הרבה באינטרנט וגם בטלוויזיה על איך השתנו חייהם של אנשים בזכות המזל. מישהו פרסם פוסט והוא הפך לויראלי ומאז, השתנו חייו. או מישהו פגש מישהו שהכיר מישהו שבדיוק יזם משהו והחיבור הזה הוליד קריירה מפוארת.
לי זה לא קרה. ולא שלא ניסיתי (אני חושב). היו לי רק רגעים קטנים ומעטים שבהם הרגשתי שאני לוקח את גורלי בידיי ומצליח לגייס את כל הכוכבים לטובתי. אלה היו רגעים שעשיתי את הדבר הנכון בזמן הנכון ובזכותם, זכיתי למשרות או לחיים שביקשתי. רגע כזה היה בסוף לימודי המשחק למשל, בהם עשו אודישנים לתיאטרון בירושלים. כולם ניגשו ועשו מונולוגים כמקובל ואני החלטתי לבוא דווקא עם קטע ליצנות והנה, התקבלתי. או היום בו ראיתי את נ. והחלטתי שהיא תהיה אשתי וזה פשוט קרה. היה לי את הביטחון שזה מה שיהיה ולמרות החשדנות וההססנות מצידה, פשוט התקדמתי אל עבר המטרה והתחתנו. או שהלכתי לרעיון עבודה על משרה שלא הייתה לי כל הכשרה אליה. באתי עם אותו הביטחון ולמרות שתשובתם הייתה שלילית, לאחר שבוע, התחננו שאבוא לעבוד אצלם. אלה הרגעים הקטנים שאני זוכר. זה כמו לנסוע בעיר ולהרגיש שאתה ב״גל ירוק״ ואתה לא עוצר בשום צומת. אלה רגעים נדירים. לרוב, אני מרגיש כמו קליפת אגוז בים סוער (לקחתי את הדימוי ממחזה של שייקספיר) שנסחף לאן שהזרם לוקח אותו.
אני טוען שאני פריק של שליטה בצורה הקשה ביותר. יש את הפריקים שעסוקים כל הזמן בלהיות בשליטה ויש את הפריקים קשה כמוני שמכיוון שהם יודעים שהם לעולם לא יצליחו להיות בשליטה שהם רוצים להיות בה, בשליטה המוחלטת, האלוהית, המאגית, הם בוחרים בחוסר שליטה מוחלט תמידי. זה מה שאני.
זה כמו היפוכונדרים. יש היפוכונדרים שמסתובבים עם כדורים בתיק ויש היפוכונדרים כמוני שבטוחים שיש להם את כל המחלות האפשריות אבל לא עושים כלום. כי מה הטעם?
