סיפור אמיתי

יש לי חברה שסיפרה לי פעם את הסיפור הבא: היא התחילה טיפול אצל פסיכי והייתה הולכת אליו פעם בשבוע בתשע בבוקר. בכל פעם שהתיישבה על הכסא והתחילה לדבר, אחרי כמה דקות, המטפל היה נרדם. סיפור אמיתי. היא הייתה משתתקת, ממתינה נבוכה כמה דקות ארוכות, אז היה הפסיכי מתעורר ומבלי להתנצל או להזכיר את מה שקרה, היו ממשיכים את הטיפול כאילו כלום לא היה. בסוף הטיפול, הייתה משלמת את מה שצריך לשלם והולכת לה לדרכה. אחרי שזה קרה כמה וכמה פעמים, היא החליטה לבסוף להעיר אותו. הוא התעורר, התנצל, אמר שמעולם לא קרה דבר כזה, והם התחילו לברר למה, כשהיא מדברת, הוא מיד נרדם. "זה לא שאני פוגש אותך בסוף היום, הוא אמר, אלא כבר בתחילתו כשאני עדיין רענן". לאחר כמה בירורים הגיעו השניים למסקנה שהחברה שלי מדברת שטויות והדבר הזה פשוט מפיל אותו. סיפור. כמובן שלאחר פתרון הסוגייה הזו, החל טיפול נפלא שעוד ידובר בו רבות.
לפעמים, כשאני הולך לפסיכית, אני רואה אצלה פרצוף משועמם ואני נכנס ללחץ. אני מיד מעלה באוב איזה סיפור ישן בתקווה שיצליח לעניין ושלא תשתעמם יתר על המידה.

מחכה לקליק

כמו במחזה של טנסי ויליאמס, "חתולה על גג פח לוהט", כשהיא שואלת את בעלה למה הוא שותה כל-כך הרבה, הוא עונה שהוא מחכה לקליק. אצלו, זה הקליק שישחרר אותו מגעגועיו לחברו הטוב שמת, שאולי התאבד, געגועים הרומזים על אהבה גדולה בין שני הגברים, על משיכה הומוסקסואלית אולי. הכל מרומז במחזה. טוב. אלה שנות החמישים.
גם אני מחכה לקליק. לקליק אחר, שיבוא וישחרר אותי, יאפשר לי לחיות חיים טובים יותר, יאפשר לי להבין מה אני רוצה. אני קורא לזה "שֵיִפּוֹל האסימון". כל חיי הם חיפוש תמידי אחרי קליקים כאלה וכשאסימון אחד נופל סוף-סוף, אני מתפנה לחיפוש האסימון הבא.
לפעמים, הייתי רוצה חיים פשוטים יותר, לקבל את מה שיש, לאהוב אותם.

על החוויה היפה בחיי

תמיד כשאנשים שואלים אותי מה היא החוויה היפה בחיי, אני מספר את הסיפור הזה: עלינו לארץ בחורף 1970. הייתי בן 9 וחצי. ההורים שלי לא רצו להכניס אותי לבית-ספר ישראלי באמצע השנה והחליטו שאסיים את השנה בצרפתית וזאת כדי להקל עלי את המעבר. כך שלמדתי בבית-הספר של השגרירות הצרפתית ברחוב יפת שביפו. אני ואחותי. שנינו היינו בודדים בשנה הזו. אבא שלי המשיך לעבוד בפאריז וקפץ לארץ כל כמה חודשים ואמא שלי מצאה עבודה ב"משכית" ותפרה שמלות עם רקמות בדואיות שהיו באופנה אז ואחותי ואני היינו לבד. היא למדה בבית הספר התיכון של השגרירות ואני בבית-הספר היסודי. זאת אומרת, שהיא למדה בחדר לידי. כל חדר היה בית-ספר. בחדר שלי היו כל הכיתות של היסודי ובחדר שלה כל הכיתות של התיכון.
כשעלינו לארץ הפכתי מתלמיד חרוץ וחכם שקופץ כיתות לתלמיד בעייתי. יום אחד המורה קראה לאמא שלי לשיחה. הלכנו אליה לבת-ים, הסתובבנו בשדרות העיר והיא אמרה לאמא שלי את המשפט הבא: "הבן שלך הוא כמו שחקן כדורגל שמצליח להגיע עם הכדור עד לשער של היריב וכל מה שנותר לו לעשות הוא לבעוט והוא לא עושה את זה."
בסוף השנה, היינו צריכים להעלות מופע סיום. ההצגה הייתה ללא מילים והסיפור שלה כדלהלן: זוג אוהבים נפגשים על ספסל ציבורי אך הם אינם מצליחים להיות ביחד כי מפרידים ביניהם עוברים ושבים. על הספסל יושב גם קלושאר שיכור (קבצן צרפתי) וקולט את המצב ומחליט לסלק את כל האנשים. לאחר שעושה זאת, נשארים הזוג על הספסל מאושרים. הקלושאר היה התפקיד הראשי ואני רציתי אותו. גם ילד מהשגרירות המקסיקנית רצה אותו. בכיתי ובעזרת המורות, הילד המקסיקני ויתר.
יום המופע הגיע. רק אמא שלי הופיעה. עשינו את ההצגה. אני לא זוכר בדיוק מה היה שם על הבמה אבל אני זוכר שכשירדתי ממנה, ראיתי את המורות שלי עם דמעות של אושר בעיניים, אומרות לי לשוב ולעלות לבמה לתשואות הקהל.
אחר-כך ירדתי לאולם והצטרפתי לאמא שלי והשגריר הצרפתי (אני חושב) פנה אליה ושיבח אותי בפניה. הייתי מאושר.
אז אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות: להופיע על הבמה כדי שאמא תהיה גאה בי ומאז, אני מנסה לשחזר את החוויה הזו ולא מצליח.
זה כמו הסרט "האזרח קיין". במשך כל הסרט מנסים לברר מה משמעות מילותיו האחרונות: "רוזבאד, רוזבאד." מבררים על הנשים, המאהבות, מי שעבד איתו ולא מצליחים למצוא תשובות. בסוף הסרט רואים פועל שמפנה את הבית וזורק למשרפה מגלשת שלג שעליה כתובה המילה רוזבאד. זו המגלשה שאיתה שיחק כשהיה ילד ועדיים גר אצל הוריו העניים...
לאל אחד וה"רוזבאד" שלו.

סליחה

התקשרתי להגיד שאני מצטער. התחלתי לריב הרבה לאחרונה. "שמת לב שאנחנו רבים הרבה לאחרונה?
- לא." היינו לבד באוטו. בדרך לקניות של שבת.
אפילו הבת שלנו שמה לב. "תפסיקו לריב כל הזמן," היא התלוננה.
בהתחלה נהניתי. הנה, אמרתי לעצמי. הפסקתי לוותר כל הזמן. אני נלחם עכשיו על החופש, על העצמאות שלי.
ואז, הבוקר הרגשתי כמו זקן נרגן. גבר מזדקן שמתלונן, מאשים את הסביבה שלו, את הסביבה הקרובה שהוא אוהב ושהיא אוהבת אותו, הוא מאשים בכל מה שקורה לו או לא קורה לו.
לפעמים, אני פשוט שונא את עצמי.
ואני לא מוצא דרך לתקן את זה.

וודי אלן

סיפרתי לה שבמטוס, בדרך לספרד, הקרינו סרט של וודי אלן. סקופ קראו לו והסרט היה כל-כך רע שזה היה מדכא. בעיקר בגלל שאני כל-כך אוהב את הסרטים שלו. הסתכלנו ביחד על רשימת הסרטים של וודי אלן וגיליתי שראיתי די הרבה. פחות מהאחרונים ויותר מהקודמים. את זה אהבתי, וזה יצירת מופת, זה פחות. זה מדהים.
הגענו ל"קליעים מעל ברודווי" וסיפרתי לה שיש משפט שם שאני לא שוכח: מחזאי מזדקן שלא העלה אפילו מחזה אחד בחייו אומר למחזאי מתחיל שמעלים את המחזה הראשון שלו מעל בימות ברודווי: "אני לא כמוך, אני. אני אומן אמיתי, אני. אני, לעומתך, לא העלו מחזה אחד שלי בתיאטרון. זה אומן אמיתי!"
גדול הוודי אלן הזה.