על סטיבן שפילברג

לא סובל את הבמאי הזה. הוא מצליח לעצבן אותי ודווקא בגלל שהוא כזה מוכשר. עוד בסרט הראשון עם המרדף בין סמיטריילר מסתורי לנהג תמים שלא מבין מה רוצים ממנו, כולם אמרו: איזה יופי הוא מצליח ליצור מתח בלי שום אמצעים ואותי זה עיצבן. עיצבן אותי שאיש כזה מוכשר עושה כאלה סרטים מפגרים. זה כמו הסרט אי.טי.. סרט כזה מפגר וכזה מצליח רק מכיוון שהוא מצא נוסחה מנצחת: לקבל את השונה, ילדים. גם חייזרים הם בני-אדם. איזה יופי. זה מה שהוא עושה, מחפש נוסחאות שלא יכולות להיכשל. הוא כמו פרסומאי אבל של סרטים ארוכים. אתה רואה את הסרטים שלו וזה כמו פרסומת אחת ארוכה. פרסומת טובה אבל פרסומת. הוא מן אהוד ברק של האמריקאים. איש מוכשר שעושה לביתו. קולנוע לא מעניין אותו. שלא לדבר על אומנות. שלא לדבר עלינו, הקהל. רק שנבוא לראות עוד סרט שלו ונשלם את מה שצריך לשלם. וככה אני מרגיש בכל פעם שאני רואה סרטים של שפילברג: שעובדים עלי. זה כמו הרשימת שינדלר שלו. זה היה מעליב כי אם כבר הוא לוקח נושא רציני כמו השואה, אם כבר מתעסק בסיפור אמיתי על אנשים אמיתיים, אז שייתן קצת כבוד. אבל לא. מה שמעניין אותו זה להצליח. אז הוא יימצא את הנוסחה המנצחת. חס וחלילה מלהסתכן. ושוב, הגרמנים הם רעים. רוע טהור, בלי הסבר. ושוב, היהודים הם אנשים מקסימים אחד-אחד וקורבנות מסכנים. והוא עושה את זה טוב. שזה הכי מרגיז. שונא אותו.

בכלל, יש משהו מרגיז באנשים מוכשרים. קודם כל, כל ההצלחות האלה שלהם שלא מגיעות להם. זה לא שהם התאמצו בשביל זה. או שהם התאמצו ואנחנו לא רואים את זה, אנחנו לא רוצים לראות את זה. זה לא מעניין אותנו. ועוד יותר מרגיז לראות איך הם מבזבזים את זה. זה מה שיש לו לעשות עם כל הכשרון שלו? סרטים של אינדיאנה ג'ונס מטומטמים? אם אתה מוכשר, יש לך מחויבות. הכשרון הזה שקיבלת חינם אין-כסף, אתה אמור להשתמש בו כדי לשרת אותנו, האנשים הקטנים, האפורים הנלחמים על עוד יום בחיינו. כן. סליחה. הכשרון שלך, אדוני, הוא שלנו. אז בפעם הבאה שתעשה סרט, בבקשה ממך, שאל אותנו אם זה מה שאנחנו רוצים לראות ממך. תודה רבה.

אבל הכי מרגיז? שיש לו סצינה אחת גאונית שלא מצליחה לצאת לי מהראש. סצינת המלחמה הטובה ביותר שנעשתה אי-פעם. נשבע לכם. זה מתוך "להציל את טוראי רייאן". הסרט מתחיל מתוך עוד רעיון בטוח שכזה ואתה כבר מתכונן לשעתיים של בילבול מוח: במלחמת העולם השנייה, ארבעה אחים אמריקאים נמצאים בחזית. הסרט מתחיל בכך שמודיעים לאם ששלושה מהם נפלו בקרב והיא מתעלפת. כמה מפתיע. בסצינה הבאה, גנרל חשוב מחליט שמוכרחים להחזיר את האח הרביעי והאחרון הביתה. לא שמאלץ? תגידו. זה לא שיא השמאלץ? אבל אז מתחיל הסרט בכיכובו הנפלא של תום הנקס שגם הוא מן איש נורא מוכשר שעושה רק דברים בטוחים. לא סתם הוא חבר טוב של שפילברג. והתסריט הוא חכם, הוא מראה מציאות מורכבת, דמויות עם עומק. אבל השיא הוא כאשר היחידה שנשלחה לאתר את הטוראי מגיעה לעיירה בה הוא נמצא ושם הם נאלצים להלחם בכוח גרמני שתוקף אותם, הם מעטים מול רבים. כאן מתחילה אחת הסצינות המדהימות בעיני. הסצינה שבה חייל גרמני וחייל יהודי-אמריקאי נלחמים פנים אל פנים, בידיים חשופות. אין בה שום יופי, שום גבורה,  שום כוריאוגרפיה מרשימה. יש בה המון אינטימיות. אתה רואה שני אנשים שכל עניינם הוא לא למות וההצלה שלהם תבוא רק מהמוות של השני. לקראת סוף הסצינה, האמריקאי שוכב על הרצפה, הגרמני רוכן מעליו עם סכין ענקית והאמריקאי קולט שהלך עליו. שניהם תשושים, שניהם מדברים שטויות. האמריקאי מתחנן על חייו כמי שתפס ברגע של פיקחות שיש כאן טעות איומה, הגרמני חייב לסיים את העניין ומרגיע את האמריקאי כדי שיאפשר לו לעשות את הבלתי-נמנע. לסיום, מחדיר הגרמני את הסכין לאט-לאט בחייל האמריקאי עד שזה מת. אין בזה שום אכזריות, אין בזה רוע. עניין פרוצדורלי. מותך יביא לגאולתי. סצינה נקייה, איומה של מלחמה. סצינת אהבה של מוות. סצינה שבאה להזכיר לכולנו את המובן מאליו: שאנחנו נורא פוחדים למות ואנחנו נורא רוצים לחיות. סליחה. בדרכו החוצה, פוגש הגרמני בחייל אמריקאי אחר, הלום קרב, היושב על המדרגות חסר אונים. מכיוון שהוא אינו מהווה איום, הגרמני בוחר שלא להתייחס אליו וממשיך בדרכו. גאוני.

על ההמתנה

את הכותרת הזאת רציתי לכתוב בלי ה' היידוע אבל אז, זה היה יוצא מתנה.

יש לי זיכרון כזה קצר שלפעמים זה מדהים אפילו אותי. אני לא זוכר מה היה אתמול ומה היה לפני עשר שנים, לא זוכר מה היה לפני דקה. תמיד כשמישהו מדבר איתי ומתחיל במשפט: אתה זוכר ש..., אני מתחיל להזיע. לא זוכר כלום, אין לי מה לזכור, תעזבו אותי. כאילו שהשכחה הזאת היא מתוך בחירה. לא רוצה לזכור.

והנה, כששואלים אותי למה עזבתי את המשחק, אני בכל פעם עונה תשובה אחרת. לפעמים, אני אומר שנמאס להיות שחקן חיזוק, מאותם שחקנים של תפקידים קטנים שעושים מאחור אומפה-אומפה. אם זה המצב, אמרתי, אז לא צריך. ולפעמים, אני מסביר: התיאטרון הוא בִּיצה קטנה, שלולית. יש בה כמה? מאה, חמש-מאות שחקנים שעובדים בה ומי שבתוכה נאחז במקום שלו ולא יוצא ממנו. אפשר להתפרנס ממשחק, אני אומר, אבל רק אם אתה נמנה עם אנשי השלולית. האחרים נאלצים לעבוד בעבודות אחרות ולקוות שיום אחד, גם הם יצליחו להיכנס לשלולית וביום שהם ייכנסו, הם יעשו הכל כדי לא לצאת ממנה. כמו אלה שעכשיו. ואני? לא הצלחתי להימנות על ברי המזל היושבים בשלולית.

או שאני מסביר שכדי להיות אומן, עליך להישאר רווק, שאי-אפשר לנהל חיי בוהמיין ולגדל משפחה, שבחיים הבלתי-סדירים האלה של אומנים בהם אינך יודע אף-פעם מה יילד יום, אתה לא יכול להיות אבא אחראי כי כשאתה מגדל ילדים, אתה צריך יציבות, אתה צריך שיגרה, אתה צריך בטחון. וביום שהחלטתי שאני רוצה משפחה, בעצם שמתי קץ לחלום להיות שחקן. אני תמיד מביא כדוגמה את כמות ההומואים והלסביות העובדים בתעשייה או את כמות הגירושין שיש בקרב אנשי הבמה. הנה, אני אומר, רק מי שאין לו משפחה יכול לחיות חיי אומן.

אבל השבוע נזכרתי בעוד סיבה, אולי בסיבה האמיתית. שאני לא יכול עם ההמתנה הזאת. אני הולך לאודישיין, אני שולח חומר שכתבתי וכל מה שנשאר לעשות הוא להמתין, להמתין לתשובה. ואתה מוצא את עצמך קופץ בכל צלצול טלפון, או שאתה אומר משפטים כמו: היום תגיע השיחה שתשנה את חיי. והיא לא באה, השיחה. לא בא שום דבר. כלום. היא אף-פעם לא באה. היא לא נועדה לבוא. מה פתאום שתבוא? מה חשבתי לעצמי? השחצנות הזאת, המחשבה היהירה שאני שונה, שאני מסוגל להצליח, שיש לי סיכוי, שאני אחד מאלף, שאני מיוחד, שאני יכול לעניין מישהו. מאיפה כל זה בא לי לעזאזל? מאיפה היהירות הזאת? למה, מי אני? מה עשיתי? שתוק. תחזור לפינה שלך. שתוק. מספיק. שקט.

וזה לא שאומרים לך: לא. פשוט לא אומרים לך כלום. והזמן עובר, והשקט הזה מטריף, ואתה מתחיל לכעוס, אתה גם מתייאש ואתה אומר: עד מתי, כוס-אמו. עד מתי אתן לכל מיני עלובים לקבוע את מהלך חיי, עד מתי אתן לאנשים זרים שמעולם לא פגשתי להחליט את מידת אושרי. אני לא רוצה את זה. אני חייב לצאת מהכלא הזה, מהכלא העלוב של מי שמחפש אהבה אצל זרים. אני כבר ילד גדול. אהבה מחפשים ומוצאים במשפחה ועבודה היא עבודה, היא צריכה לתת פרנסה, היא צריכה לתת סיפוק. זהו. הבה נתנהג כאנשים בוגרים בבקשה.

אז מצאתי לי כלא אחר: תשע עד ארבע, ארבעים שעות בשבוע, משהו נוח, נעים, מלכודת דבש שהבטיחה ביטחון ובתמורה לקחה את הזמן. והיום, הפרנסה דחוקה והזמן נעלם. כי מה כבר יכול לעשות אדם שכל לימודיו היו לימודי משחק?

בשנה שעברה, אמרתי לעצמי מספיק. הלכתי לטיפול ואחרי כמה חודשים לא היה לי איך לשלם אז הפסקתי. והפסיכית כעסה. בצדק כעסה. אמרה שאם ידעה שאתקע לה ברז ככה עוד בהתחלה, לא הייתה מקבלת אותי. חשבה שאני מרמה אותה, הרי בפסיכולוגיה, אין דבר כזה שאין לך כסף, זה אתה שלא רוצה כי אם היית רוצה...

על התפרסמותי

אז אני מופיע בפרסומת לאחרונה והפכתי לכמה ימים למן אישות מפורסמת בזעיר אנפין. הנה מקבץ של תוצאות להופעתי בטלוויזיה:

1. חיוך גדול: ראיתי אותך בטלוויזיה (גיחוך נבוך המסתיים בשיהוק).

2. בקשיחות: זה אתה בטלוויזיה, נכון? (שאלה רטורית שאינה מחכה לתשובה) איך זה עובד? יש לך... איך קוראים לזה? (סוכנת)

3. יש מי שאני מוּכר לו והוא אינו יודע מאיפה (הוא מוכר לי האיש הזה אבל מאיפה? מהתיכון? מהצבא?) אז הם מחייכים אלי. אומרים שלום. ואני שאיני רוצה להעמיד אותם על טעותם מוצא עצמי מחייך ואומר שלום לאנשים זרים שמעולם לא פגשתי (וחוצמזה, גם אני חושב שהוא בעצם מוכר לי אבל מאיפה? מהתיכון? מהצבא?).

4. יש מי שלא דברתי איתו שנים והוא שולח לי SMS (בסגנון: הי הי הי. מי זה? הו הו הו. מי זה? הא הא הא? לא מזהה).

5. יש מי שלא דיברתי איתו שנים והוא מתקשר אלי (זה הולך ככה: האלו? שלום מר מ'... - השם שלי בפרסומת - מה שלומך? כן. ואז אנחנו שנינו מבינים שאין לנו כל-כך מה להגיד זה לזה. איך המשפחה? איך הילדים? איך העבודה? ואתה? איך?

על הכעס הזה שעצור בתוכנו

אשה עם עגלת תינוק מבקשת לעלות לאוטובוס בדלת הקידמית. הנהג עוצר אותה באומרו: "גברת, בדלת האחורית. את לא יכולה ככה." הוא אומר את זה בכעס כמי שנאלץ לומר דבר ואינו רוצה.

"את לא יכולה ככה." למה התכוון? הייתי שואל אותו אבל ידעתי שלא אזכה לתשובה אלא שאותו כעס שחש הנהג כלפי האשה יופנה אלי. וזה הטריד אותי. לֵמה התכוון אותו נהג כשאמר את המשפט "את לא יכולה ככה?" מה היא לא יכולה? ואיך ככה? אנחנו נוסעים באוטובוס מתפרק. המעצורים מרעישים כאילו אלה רגעיהם האחרונים. במקום שלט מואר המורה את מספר הקו, ישנו פתק המודבק בשמשה הקידמית. הכסאות מתנדנדים, החלונות מטונפים. ובשנים האחרונות מאלצים את הנהגים להיות מסודרים ולענוב עניבה. הנהג שלנו, איש מבוגר, בסוג של התרסה, הניח את עניבתו על צווארו ולא הידק אותה. כשמכונית מפריעה לו בדרכו, הוא צופר בפרעות, בכעס גדול. זה מרתיח אותו. הכל מרתיח אותו. נוסע עולה לאוטובוס, משלם בעבור הנסיעה בשטר של מאתיים. זה מאלץ את הנהג לחפש עודף בכיסיו. גם זה מרגיז. בתחנה אחרת עולה איש מבוגר, בקושי מצליח לעלות לאוטובוס והוא מתמהמה. מרגיז.

כעס, זאת האווירה בנסיעה הזאת. גם כשהוא נעצר באחת התחנות והוא מתבדח עם מכרים היושבים על המדרכה עם כוס קפה, גם בחיוכים שלהם, בצחוק שלהם ישנו כעס. הנה איש, נהג, שכל רצונו הוא שיניחו לו לחיות את חייו, להקשיב לחוכמותיהם של המגישים השנונים ברדיו וכל דבר, הנהיגה, האשה עם העגלה, המכונית החוסמת, האוטובוס המתפרק, המעצורים המרעישים, הנוסעים, העודף. הכל מרגיז, מפריע, מעצבן.
אנחנו, כאן במדינת ישראל, הגענו לשלב הכעס. היה שלב החלום (1948), היה שלב מלכות שמיים (1967), היה שלב ההתפכחות (1973), היה שלב ההטמטמות (1982), היה שלב ההשלמה וההגשמה (1992) ועכשיו הגענו לשלב הכעס. הכעס הטהור, הכעס הנובע מההבנה הפשוטה ששום דבר לא קורה, שום דבר לא יקרה וכל הסיפור הזה של מדינה בטוחה המגנה על תושביה, על תושביה היהודים, הוא עבודה בעיניים. עבדו עלינו. אותו נהג, איש מבוגר ממשיך את עבודתו כי ככה, כי אין לו ברירה, כי זה מה יש, כי מה יעשה, כי צריך להתפרנס, כי כולם חרא, כי הכל חרא וימשיך כך עד שיגידו לו לך ומזמן כבר נעלם החלום, מה חלום? איפה חלום? התאדה החלום עם המשכנתא ועם החובות ועם גידול הילדים ועם לגמור את החודש. אולי אותו נהג חלם להיות נגן בתזמורת ואף עשה צעד ראשון לקראת אבל הוא רצה משפחה והמשפחה גדלה ומה הוא יעשה? ואין תקווה, נגמרה התקווה ונשאר הכעס. הכעס של המרומה, של מי שרימו אותו. עזבנו, באנו, חלמנו, בנינו, הקרבנו, קיווינו ועכשיו אנחנו מבינים שסתם, הכל סתם. עבודה בעיניים. הוותיקים עבדו על החדשים, האשכנזים עבדו על הספרדים, החזקים עבדו על החלשים, היהודים עבדו על הערבים, הלבנים עבדו על השחורים, הערבים עבדו על היהודים, המדינה עבדה על אזרחיה, האזרחים עשו הכל כדי לעבוד על המדינה, הגברים על נשותיהם, ההורים על ילדיהם. עבודה בעיניים. גוג ומגוג. בושה וחרפה. זה מה שיצא מכולנו. זאת לא סיבה מספיק טובה לכעוס? מספיק טובה. לכעוס. לכעוס עד השמיים, לכעוס על כל מה שזז, לכעוס על כל מי שמעז להוציא אותנו לרגע מהקונכיה, מהטימטום, מההכחשה, מההתעלמות, מהאדישות, מעצמנו. כמו אותה אשה עם עגלה שרוצה לעלות דווקא בדלת הקדמית. מה, היא לא מבינה? גברת, את לא יכולה ככה.
מישהו סיפר לי שהאתיופים, כשעוד ישבו באתיופיה, חשבו שישראל היא גן-עדן. ומה היה בעיניהם גן-עדן? שכל מי שמגיע אליו, הופך לאדם לבן. ואז, הם הגיעו. ראו פה הרבה אנשים לבנים אבל הם? הם נשארו שחורים כפי שהם היו באתיופיה. זהו משל טוב שמדבר על כולנו כאן.