יום שישי, 19 בדצמבר 2014

חלום

הנה חלום שחלמתי הבוקר: 
אני מקבל טלפון מאבא שלי שאנחנו חייבים לבוא לראות אותו כי מחר הוא מת. הוא נשמע רגיל לגמרי, אפילו טוב מהרגיל, אין בדיבורו סימן לאירוע המוחי שחטף לפני יותר משנה, אבל הוא יודע שמחר הוא מת. אנחנו נוסעים אליו (אין לי מושג מי זה "אנחנו", אבל אני לא לבד), והוא גר במן בית גדול וישן עשוי אבן אפורה או בטון. זה לא ברור. בכניסה, אמא, שאני לא רואה, אומרת לנו לראות מה הם בנו בשבילו. אני לוחץ על כפתור חשמלי שעל הקיר ומגלה מאחור, בחצר רחוקה איזו יריעת צל גדולה שנפרשת מעלה מעלה ועושה צל על כל החצר. מסתיר אותה יריעה אחרת, קרובה יותר. אנחנו ניגשים לחצר ההיא. אבא בכסא גלגלים. אני רואה אותו מתחת לעץ קטן מסוג עץ שזיף סגול כמו זה שיש לי בגינה, הוא אוכל מהפירות הקטנים שלו, הוא בגופיה לבנה המבליטה את הכרס ויש לו סיגריה בפה. אני חושב לעצמי, איזה כיף לו שהוא יכול לעשן עכשיו שהוא הולך למות. אני עדיין לא יכול להרשות לעצמי תענוגות כאלה. פתאום, מעלינו, עף באוויר חתול ג'ינג'י בגלל רוחות מאוד חזקות שאנחנו בכלל לא מרגישים. אני אומר: הנה, בגלל זה אבא שלי חשב שהוא הולך למות, בגלל הרוחות. בחורה שאני לא מכיר מגיעה לחצר כדי לעוף ברוח. היא עפה מעלינו ונחבטת בחזקה בגרם המדרגות של הבית. אנחנו דואגים לה אבל היא קמה מחויכת כאילו כלום לא קרה. יש לה מן קיוסק קטן כזה בחצר של אבא שלי שהיא פותחת במנעול ישן, הקיוסק הוא מן קרוואן ישן, מעץ, יש בו מגירות וארונות קטנים. לא ברור מה היא מוכרת בו. היא נעמדת מאחורי הדלפק ומדברת עם אחד מאיתנו על משמעות החיים. אחר-כף היא תיעלם ותשאיר את הקיוסק פתוח ולא נדע מה לעשות איתו. זהו.
בבוקר מתקשרת ת' ומודיעה שאבא של י' נפטר הלילה. הלוויה בצהריים.

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

על הזכרון

יש לי זכרון של נמלה מתה. לא זוכר כלום. תשאלו אותי מה עשיתי היום, אין לי מושג. קרה משהו מעניין? אלוהים יודע. אם מישהו רוצה להכשיל אותי, הוא יתחיל את שיחה ב: "אתה זוכר ש..." אני מיד מזיע ומפסיק לזכור (כאילו שזכרתי קודם אבל עכשיו, אבוד: לא זוכר מי אני ומה אני עושה פה ומי האידיוט הזה שמדבר אלי). זה תמיד היה ככה. מאז שאני זוכר את עצמי. לא זוכר. פשוט לא זוכר. הכי קשה זה בויכוחים: נ' אומרת לי שהבטחתי לה ואני שואל מתי והיא עונה אמרתי ואני, אין לי מושג מה היא רוצה ממני. איך יכולתי להגיד או להבטיח ולא זכרתי? מטריף אותי המצב הזה אבל אני לא זוכר כלום, לא זוכר שמות, לא זוכר אנשים, לא זוכר חלומות. כלום. יש לי חבר, י', שהרבה שנים שימש בתור הזכרון שלי. הייתי מתקשר אליו ושואל אותו: "תגיד, איך קראו לעיר בטיול אחרי צבא שאכלתי ביסלי והקאתי?" והוא היה אומר. אפילו שזה קרה לפני שלושים שנה וזה קרה לי, לא לו, הוא זוכר. בשבילי, ללמוד טקסט לתיאטרון או ליום צילום, סיוט. אני שובר את השיניים ומבזבז שעות של עבודה וגם אז יוצא משהו בערך. אני יכול לשחק את אותה ההצגה מאה פעם ועדיין, לא לזכור מתי אני נכנס ומה אני צריך להגיד. לפעמים, בהצגות, יוצאות לי פנינים. כמו לפני שבועיים, במקום להגיד: "היא חלבה את הפרות שלו,..." יצא לי: "היא חלבה אותו." לך תעשה הצגה אחרי זה. יש לי מלא כאלה אבל מי זוכר. כל הצגה שעוברת, היא נס בשבילי. ובסרטים, אותו דבר. אני יושב שעות על טקסטים של שורה וחצי ומגיע ליום צילום אהבל. הרבה נוהגים לשבח אותי על המשחק ורק אני יודע, שהדיבור האיטי והמהוסס והמבט החודר הם לא חלק מהדמות המורכבת שאני משחק אלא נובעים מכך שאני מנסה לזכור את הטקסט המחורבן שאני צריך להגיד ולא זוכר. לאחרונה, איבוד הזכרון שלי רק מעצים. אני כבר רגיל שאני יוצא מהחדר ואני לא זוכר לאן רציתי ללכת ומה לעשות. או שאני לא זוכר מה רציתי לספר. הנה, בגלל זה מופיע הפוסט הזה. כי רציתי לספר על משהו אחר לגמרי ואני פשוט לא זוכר.
אז אני כותב.

יום שבת, 13 בדצמבר 2014

על משהו שקורה לי לאחרונה

לאחרונה חזרו אלי אנשים שונים מהעבר ואמרו לי, אילן, בוא נעשה משהו ביחד. סרט, סדרה, ספר. משהו. זה מאוד מחמיא לי. פעם, זה היה גורם לי לשבת ולחשוב על רעיונות שונים. עכשיו אני נזהר. אני שולח אותם לבלוג הזה שיקראו קצת או שאני שולח להם סרט או טקסטים שאני אוהב. וככה הם נעלמים...

יום שישי, 2 במאי 2014

הבוקר

הבוקר שוב נזכרתי במילים האלמותיות של ז'ירודו (Giraudoux): "איזו אהבה חשים אלה הנישאים לנשים שהם לא אוהבים, איזו שמחה מרגישים מי שנטשו את האשה לה הם סוגדים לאחר בילוי קצר במחיצתה. איזו הערצה חשים הורים לילד מכוער."
בכל פעם שמישהו מבקש ממני להכין משהו קטן לאיזשהו אירוע, אני שולף את המונולוג הזה של ז'ירודו: "קינת הגנן" שמופיע בעיבוד שהוא כתב למחזה של אלקטרה. אני מאוד אוהב את המונולוג הזה וישבתי לפני כמה שנים ותרגמתי אותו לעברית ומאז, אני קורא אותו שוב ושוב בכל אירוע מזדמן אבל תמיד, בזמן שאני קורא, אני קולט שזה לא עובד, שבעצם... לא משהו הז'ירודו הזה. זאת אומרת... בסדר... אבל לא יותר מזה. קהל השומעים מנומס, אומר שזה יפה אבל הם לא באמת מתכוונים, הם לא ממש מבינים מה הקטע שלי עם המילים האלה. אבל אותי, זה מחזיר בכל פעם ליום ההוא, בשנה ב' בבית-צבי. עבדנו על טרגדיות יווניות באותה שנה. ניקול ביימה את אלקטרה ואני שיחקתי את האיכר, תפקיד בלי משמעות. יושב כל ההצגה על הבמה ומחכה. הייתי מוצא את עצמי משחק עם החול שעליו ישבתי וחלק מהקהל מתעניין יותר ביצירות שיצרתי בחול מהטרגדיה שהתרחשה על הבמה. מישהו כבר אמר לאחר אחת ההצגות: "זה מפריע". הצגה ארוכה ומדכאת. באיזשהו שלב בחזרות, ניקול התלבטה אם להוסיף את המונולוג ההוא של ז'ירודו. היא ביקשה ממני למצוא אותו בצרפתית ושנינו ישבנו בחדר המורים, חדר בגודל של תא שירותים. ישבתי מולה, יכולתי להריח את הנשימות שלה מלאות העשן והקראתי לה את הטקסט. הצרפתית שלי חלודה ולא הבנתי חצי ממה שקראתי אבל בסיום הקריאה, הרמתי את המבט ומצאתי את ניקול בוכה. הצרפתיה הקטנה והשברירית שהלכה לאיבוד בארץ הקשה הזאת יושבת מולי עם דמעות זולגות בעיניים. מה כבר אמרתי, לא הבנתי. מה היה שם? אז זהו, מאותו יום, אני משחזר שוב ושוב את הרגע, מחפש את הפספוס שהיה בחדר הקטן ההוא אבל זה לא עוזר. החיים הם פספוס, הולכים ומתחמקים לך מבין הידיים וזה לא נהיה קל עם השנים. להיפך. אתה חושב שאתה מבין יותר ומגלה שאתה לא מבין כלום, מאמין שאתה לומד להסתדר יותר ומגיע לרגעים של יאוש שלא הכרת קודם. הכל אבוד, כן. הכל אבוד.
וכך מסתיימת קינתו של הגנן של ז'ירודו:
"זאת הסיבה שהבוקר (אני בטוח שאם הייתי מבקש, השמיים היו נענים לי), יש נס מוכן הממתין, ממתין להראות לכם רשום בשמיים, או לחזור כהד על משפטי, משפטו של העזוב והבודד: שמחה ואהבה. אם אתם רוצים, אני יכול לבקש. אני בטוח ממש כפי שאני עומד כאן עכשיו, שקול מלמעלה יענה, שרמקולים ומגברים ורעמו של האלוהים, אלוהים, לדרישתי, מחזיק אותם מוכנים, על-מנת לצעוק על-פי פקודתי: שמחה ואהבה. אבל, קודם-כל, למען הסדר הטוב, אין זה מתפקידו של גנן לדרוש מאלוהים את המבול. אפילו אם זה מבול של חיבה. שנית, ממש לא צריך. כל-כך מרגישים שברגע זה ואתמול ומחר ותמיד, הם כולם שם למעלה, כמה שהם, ואפילו אם ישנו רק אחד, ואפילו אם אותו אחד איננו, הם מוכנים ומזומנים לצעוק שמחה ואהבה. אבל אדם, ראוי שיאמין לאלים מבלי שיכריח אותם להתבטא, להתחייב, מבלי שיתייחס אליהם כפי שנושה מתייחס לבעל-חוב. אני, זה תמיד היה השקט ששכנע אותי. כן. אני מבקש מהם לא לצעוק שמחה ואהבה, לא? אם הם ממש מתעקשים, שיצעקו. אבל אני מתחנן אליהם, יותר נכון משביע אותך אלוהים, כהוכחה לאהבתך, לקולך, לצעקתך, ליצור שקט. שניה אחת מהשקט שלך... זה הרבה יותר משכנע. תקשיבו... תודה."

יום שבת, 22 בפברואר 2014

מה יש להם שמה בדואר?

משהו קורה פה. משהו קורה ולא אומרים לי. ככה זה תמיד. המציאות משתנה ואני האחרון להבין את זה. וכשאני סוף כל סוף מגלה את מה שכולם כבר יודעים מזמן, אין לי מושג מה אני אמור לעשות עם הגילוי החדש הזה. שינויים אצלי, זה לא משהו שאני טוב בו. תשאלו את מי שאתם רוצים. הנה. קחו למשל את הדואר. דואר. בסך הכל דואר. המקום הזה שהולכים אליו כדי לקחת דואר רשום, לקנות בולים, לשלם חשבונות אם מתעקשים לא לשלם באינטרנט. דואר. פעם, היינו מקבלים דואר רשום, הייתי קופץ, מקבל, לוקח ויאללה ביי. לא מסובך. לפני כחודש, שוב קיבלנו הודעה על מכתב רשום. בדרך כלל אלה דוחות, דרישות תשלום, מכתבים לא נעימים מהבנק. לא משהו מרנין. אבל לאחר שפעם התעלמנו מהדואר הזה ואז עיקלו לנו את החשבון על אי-תשלום דוחות בני אלפי שנה, אני מקפיד ללכת ולקבל את הדואר הרשום בזמן ולשלם לכולם כל מה שיבקשו מבלי לבדוק אפילו. אז הלכתי ולאחר שחיכיתי לא מעט זמן (אני לא רוצה להגיד שעה ארוכה כי בטח זה לא הגיע לשעה אבל זה בהחלט הרגיש כשעה) גיליתי באשנב שהמכתב הוא בכלל לנ' ולא מופנה אלי ובבת אחת הסתכלה עלי הפקידה במבט כזה שמיד הפכתי לחשוד עיקרי והיא לעובדת החודש: הנה, הצליחה בערנותה כי רבה לעצור פושע מלגנוב מכתב לא לו. פושע עלק. כל-כך נעלבתי שהשארתי את הפתק והלכתי משם. בדרך לאוטו כמובן שנזפתי בעצמי, הייתי צריך להתווכח, להלחם, לעשות מהומה. משהו, בזה שהלכתי כאילו הודיתי באשמה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אני לא אשתוק.
והנה הגיעה הפעם הבאה. הפעם, לא שכחתי. החתמתי את נ' על הטופס כדי שאוכל להוציא את המכתב והגעתי לסניף מוכן ומזומן. שוב חיכיתי לא מעט זמן (אני לא רוצה להגיד שעה ארוכה...) הגעתי לאשנב והפקידה אומרת: ואיפה תעודת הזהות שלה? אתה לא יכול לקבל את המכתב שלה ללא תעודת הזהות שלה. ואני? לא הייתי מוכן לזה. באלוהים. לא ידעתי מה להגיד. והמבט שלה... אותו מבט. אז השארתי לה את הפתק, הלכתי פגוע ובדרך לאוטו שוב נזפתי בעצמי. למה, אידוט. למה אתה לא מתווכח איתה? תעזבו.