על הזכרון

יש לי זכרון של נמלה מתה. לא זוכר כלום. תשאלו אותי מה עשיתי היום, אין לי מושג. קרה משהו מעניין? אלוהים יודע. אם מישהו רוצה להכשיל אותי, הוא יתחיל את שיחה ב: "אתה זוכר ש..." אני מיד מזיע ומפסיק לזכור (כאילו שזכרתי קודם אבל עכשיו, אבוד: לא זוכר מי אני ומה אני עושה פה ומי האידיוט הזה שמדבר אלי). זה תמיד היה ככה. מאז שאני זוכר את עצמי. לא זוכר. פשוט לא זוכר. הכי קשה זה בויכוחים: נ' אומרת לי שהבטחתי לה ואני שואל מתי והיא עונה אמרתי ואני, אין לי מושג מה היא רוצה ממני. איך יכולתי להגיד או להבטיח ולא זכרתי? מטריף אותי המצב הזה אבל אני לא זוכר כלום, לא זוכר שמות, לא זוכר אנשים, לא זוכר חלומות. כלום. יש לי חבר, י', שהרבה שנים שימש בתור הזכרון שלי. הייתי מתקשר אליו ושואל אותו: "תגיד, איך קראו לעיר בטיול אחרי צבא שאכלתי ביסלי והקאתי?" והוא היה אומר. אפילו שזה קרה לפני שלושים שנה וזה קרה לי, לא לו, הוא זוכר. בשבילי, ללמוד טקסט לתיאטרון או ליום צילום, סיוט. אני שובר את השיניים ומבזבז שעות של עבודה וגם אז יוצא משהו בערך. אני יכול לשחק את אותה ההצגה מאה פעם ועדיין, לא לזכור מתי אני נכנס ומה אני צריך להגיד. לפעמים, בהצגות, יוצאות לי פנינים. כמו לפני שבועיים, במקום להגיד: "היא חלבה את הפרות שלו,..." יצא לי: "היא חלבה אותו." לך תעשה הצגה אחרי זה. יש לי מלא כאלה אבל מי זוכר. כל הצגה שעוברת, היא נס בשבילי. ובסרטים, אותו דבר. אני יושב שעות על טקסטים של שורה וחצי ומגיע ליום צילום אהבל. הרבה נוהגים לשבח אותי על המשחק ורק אני יודע, שהדיבור האיטי והמהוסס והמבט החודר הם לא חלק מהדמות המורכבת שאני משחק אלא נובעים מכך שאני מנסה לזכור את הטקסט המחורבן שאני צריך להגיד ולא זוכר. לאחרונה, איבוד הזכרון שלי רק מעצים. אני כבר רגיל שאני יוצא מהחדר ואני לא זוכר לאן רציתי ללכת ומה לעשות. או שאני לא זוכר מה רציתי לספר. הנה, בגלל זה מופיע הפוסט הזה. כי רציתי לספר על משהו אחר לגמרי ואני פשוט לא זוכר.
אז אני כותב.