על נקיונות

היום בא ח' לעבוד. ח' הוא איש הנקיונות שלנו במשרד, ניגשתי אליו ואמרתי: "אתה תשנא אותי על מה שאבקש ממך.
- מה?" שאל ולקחתי אותו אל אחד החדרים אצלנו. מעלינו נשמעו קולות כנף והמיה. אלה היו יונים שמצאו פרצה באחד הקירות החיצוניים וקבעו את קינם מעל לתקרה האקוסטית שלנו. מאוד פואטי מצד אחד אבל הצד השני היה מלא בחרא ובסרחון וברעש מטריד ומעצבן. זה כבר כמעט חודש שהם גרו אצלנו. עוד בהתחלה, קראו לי לבדוק מה היה הרעש הזה. לקחתי כסא והרמתי בזהירות את אחת הלוחות של התקרה ובבת אחת נפלה עלי כל הטינופת שלהם ומצאתי שם שני גוזלים וביצה קטנה אחת. החלטתי שאמתין קצת לפני שנסלק אותם, ניתן לגוזלים לגדול מעט ולהתחזק קצת עד שיוכלו לעוף ורק אחר-כך נאטום את הפרצה, ננקה את הליכלוך ויאללה ביי. והנה. היום הזה הגיע.
אז ח' ממש לא התעצבן עלי. הוא איש נוח, ח'. לא מתלונן ולא מתעצבן. מה שאומרים לו, הוא עושה בחביבות מבלי לפצות פה. רציתי לעשות את זה איתו אבל הוא סרב. הוא אמר, "לך. אני אסתדר." התעקשתי מעט. לא יותר מדי. הורדתי יחד איתו את הלוחות, נפתרתי מהלכלוכים שהיונים הביאו ומשראיתי שח' באמת רוצה להמשיך מכאן לבד, הנחתי לו.
ואז נזכרתי בסיפור הזה:
כשהייתי בתיכון, אבא שלי השיג לי עבודה לקיץ במפעל לשקיות פלסטיק. אני לא זוכר הרבה מהקיץ הזה. אני זוכר את הפסקות הצהריים. הייתי מוציא את הסנדוויץ' שאמא שלי הכינה ואת הירק שלצידו ואוכל לי באיזו פינה. אני זוכר את חבילות גרגרי הפלסטיק ששקלו עשרים וחמישה קילו שמהם הכינו את השקיות ובפעמים המעטות שנתנו לי להרים אותן, הייתי נשנק. אני זוכר ויכוח בין אבא שלי לאחד הבעלים. אבא שלי טען שהשקיות היו באיכות ירודה, והבעלים ענה שאת החוזק שלהן יש לבדוק על-ידי מילוי השקית בשקיות אחרות. אם השקית לא נקרעת אז היא בסדר. אני זוכר את העובדות במחלקת האריזה מחזרות אחרי (ואני בן שלוש-עשרה או משהו כזה). אני זוכר שצבעתי בסיד גס את אולם הכנת המפות, כמה הייתי מוקסם מאותן מפות פלסטיק שהכינו על-גבי תבניות ענק, מורחים עליהן מן חומר דמוי בצק ומכניסים אותם לתנורים כאילו היו מאפים והכל במן תנועת ריקוד אחידה ושקטה. בעיקר אני זוכר את השקט.
ואני זוכר מן מחסן ענק שנערמו בו ערימות על גבי ערימות של שקיות. הרים של שקיות. הייתה להם דרך מיוחדת לאסוף את כל החומרים העודפים בתוך שרבולים ארוכים של פלסטיק. שרבולים שהיו בעצם חומר הגלם שמהם חתכו והלחימו שקיות. המחסן הזה היה מבנה לא חוקי והיה צריך לפנות אותו וזה מה שהתחלתי לעשות יום אחרי יום, להעביר שרבולים ממקום אחד לשני. עבודה סזיפית אין-סופית. מי שעמד מעלי היה בנו של אחד הבעלים. מן ג'ינג'י בריון, עצבני וטוב לב שכזה. כך אני מצליח לתאר אותו בכמה שפחות מילים כי אני כבר רוצה להגיע לעיקר.
בסופו של דבר, במלאכת הפינוי הזאת, הגענו למן דלת שלא נפתחה כבר שנים. במאמצים רבים, הצלחנו לפתוח אותה ומתחתיה מצאנו גופה של עכברוש שכנראה נתקע שם כשניסה לעבור מתחת לדלת. הגופה הייתה במצב של רקבון מתקדם ורבבות תולעים נהנו מהבשר שלה. זה הסביר את הריח שליווה אותנו בכל ימות פינוי המחסן. המראה והריח היו מזוויעים וזאת אחת הפעמים המעטות שדבר מסוג זה גרם לי לרצות להקיא. מישהו היה צריך לפנות את הדבר הזה כדי שנוכל לעבור בפתח. אני היססתי, אני מודה והג'ינג'י, הבריון החביב, ראה זאת. הוא לא חיכה ובאופן טבעי ופשוט ומובן מאליו קרא לילד הערבי. ילד קטן ממני שעשה את כל העבודות המלוכלכות. הוא לא עבד שם רק בקיץ כמוני אלא עבד שם כל השנה כי זה מה שילדים ערבים עשו אז. והוא בא ובאופן טבעי ופשוט ומובן מאליו הרים את הפגר וזרק אותו אל תוך הפח התעשייתי שעמד מקרוב בעוד אני רוצה להקיא ומתבייש.

על חוף הים

את הקיץ אנחנו אוהבים לבלות על חוף הים. מדי כמה סופי שבוע, אנו לוקחים אוהל, שקי שינה ומבלים כמה לילות באחד החופים הפתוחים. הקיץ, גילינו חוף חדש. זהו חוף פראי, יפה עם סלעים שאמנם מונעים מאיתנו להכנס למים אך בשביל זה, אפשר להרחיק מעט לצידו הדרומי של החוף, שם ישנה לשון חול המאפשרת גישה.

באחד מאותם סופי שבוע, הים היה סוער במיוחד. ים של אוגוסט. הגלים געשו ולמרות שעמדתי עם הילדים בעומק שהוא מעט מתחת לגובה המותניים, לא הרגשתי בטוח. ניסיתי להרגיע את עצמי, אמרתי, זה בסדר. המים לא סוחפים, במקרה הגרוע הם ייזרקו אותנו חזרה לחוף ולא ייקרה כלום. נ' ביקשה שלא נתרחק כל-כך ושנחזור לאיזור המים הרדודים. כעסתי. אמרתי לה להפסיק לדאוג, שאומנם המים סוערים אך אנחנו בשליטה. לא הייתי בטוח במה שאני אומר אבל סרבתי להודות בזה.

בבוקר השני, הייתי עם שני הבנים במים הרדודים, נ' וא' ישבו הרחק מאיתנו מתחת לאוהל הצל ושיחקו שש-בש. הסתכלתי לכיוון החוף וראיתי חבורה של צעירים ערבים יושבים על כסאות ים, שותים אלכוהול מעורבב במשקה קופאין ומעשנים נרגילה. הם הרגיזו אותי, פגעו באווירת הפסטורליה והטבע של המקום. פחדתי גם שעם האלכוהול, הם יתחילו לעשות שטויות. לא הצלחתי למנוע מעצמי להגניב לכיוונם מבטים כל כמה רגעים. זה בגלל שהם ערבים, שאלתי את עצמי? יש לי מן אמרה כזאת שהיא טובה לרגעים כאלה: מה ההבדל בין גזען ללא-גזען, אני שואל? שהלא-גזען מודע לכך שיש לו גם השקפות גזעניות ואילו הגזען לא. אם נשאל את הגזען על השקפותיו, הוא יכחיש הכל מכל וכל. אני? גזען? איך אתה מעז.

לפתע, ראיתי את הבחורים קמים כאיש אחד, עוזבים הכל ורצים למים בקו ישר, מתעלמים מכל הסלעים העוצרים אותם. הסתכלתי לכיוון שהם רצו אליו וראיתי שם איש בגילי פחות או יותר, גדול גוף ואיתו ילד כבן שמונה ושניהם עושים סימנים ברורים של טביעה. מה הם עושים שם לעזאזל? יש הורים... חסרי אחריות. לוקחים את הילדים שלהם למקומות מסוכנים ואז מתפלאים. מפגר. התחלתי לרוץ לכיוונם ואני רואה את בני הגדול רץ לידי. "מה אתה עושה?" אני צועק, "קח את הקטן וצא מהמים. עכשיו!" הוא היסס לרגע וחזר על עקבותיו כשאני שב וצועק לעברו: "צאו מהמים, צאו מהמים!" אני כבר הגעתי לאיזור של האיש התובע ואיתי נכנסו עוד גבר מבוגר עם כרס גדולה ושפם יחד עם בתו, גם הם ערבים, ועוד כמה מהבחורים. זה היה מן רגע של אחווה. הנה, ללא שום הבדל בין עמים, כולם נרתמים לעזרה כדי להציל אב ובנו. היינו שם אולי איזה חמישה גברים, נערה וילד ועל הסלעים לידנו, לא יותר משני מטר מאיתנו עוד כמה צעירים עומדים שם ומנסים לכוון אותנו אליהם, לא מעזים לרדת אל המים. זאת הייתה התמונה פחות או יותר. העניין הוא שברגע שהתקרבתי אל האב ובנו הטובעים, הגעתי גם אני אל המים העמוקים, עמוקים מאוד. לא יכולנו לעמוד שם והגלים עברו מעלינו ולא איפשרו לנו לעצור לרגע ולהבין מה עלינו לעשות. וכך התחלתי גם אני לטבוע, שותה מים בכמויות, נלחם, מנסה להגיע אל הילד לפחות, לשחות לכיוון החוף, משהו אבל המים עלו מעלי, אני לא הצלחתי לנשום ושתיתי מים עוד ועוד. כל העניין הזה לקח אולי כמה שניות והבנתי שממציל, הפכתי גם אני לטובע ואם לא יבוא מישהו להציל אותי, הלך עלי. מצחיק איך בבת אחת התהפכו היוצרות. טוב.

ועכשיו, מה שקורה נתון לאינטרפרטציה כי אני ממש לא בטוח בזה אבל זה מה שהצלחתי לשחזר בראשי. אני מגיע לאב ובנו ואני רואה אצל האב את מבט האימה יחד עם נסיון לשמור על שלווה מסוימת למען בנו והילד נורא רוצה לבכות אבל הוא לא מצליח בגלל כל הגלים והבלגן והמים שהוא שותה. אני צועק להם: "הכל בסדר, הכל בסדר!" ותופס את הילד ומנסה לשחות כמו שלמדתי כשהייתי בן שמונה, אז עשיתי קורס מציל. אוחז בו ביד אחת ושוחה עם כל שאר האיברים. העניין הוא שכשהייתי בן שמונה, מי שאחזתי בו כדי למשות אותו מהמים עזר לי להתקדם בכך שבעצם שחה יחד איתי ובכלל, לא הצלחתי אפילו לעבור את המבחן שהיה להרים מתחתית הבריכה מן צלב גדול אבל הם ויתרו לי אז וקיבלתי את תעודת המציל. וגם פה, מהרגע שתפסתי את הילד ויד אחת בעצם הייתה מנוטרלת, התחלתי עוד יותר לטבוע יחד איתו. מה אני עושה לעזאזל? "הכל בסדר," אני צועק בין שלוק לשלוק, "הכל בסדר! גלו-גלו..." טוב.

המזל היה שהילד הזה שקל אולי קילו וחצי. תפסתי אותו, והתחלתי לזרוק אותו לאוויר הכי רחוק שאני יכול לכיוון החוף כשאני שוחה אחריו שוב ושוב, זורק אותו ושוחה. וכך עשיתי עד שהגעתי לאזור הסלעים. אין לי מושג איך הצלחתי להגיע לשם כי הים ממש לא נתן לי ובכלל, ייתכן שלא הייתי לבד בקטע הזה, שמישהו עזר לי. לא זוכר. על הסלעים עמד אחד הצעירים, תפס את הילד ולקח אותו לחוף. בחור אחר עמד שם ורצה לעזור לי. אני כבר הצלחתי לעמוד על אחד הסלעים. "אני בסדר," מילמלתי. "אני בסדר." הברכיים היו שרוטות מהסלעים, הדם ניגר ובגלל המים, זה נראה מאוד דרמטי אבל הייתי בסדר. ראיתי גם את האבא נחלץ בעזרת הבחורים הערבים ונראה שכל הסיפור הזה הגיע לסופו אבל אז, הסתובבתי אחורה וראיתי את האיש בעל הכרס והשפם, אותו איש שנכנס איתי לחלץ את הטובעים, חצי קילומטר מאיתנו לפחות. המים סחפו אותו הרחק מהחוף והוא הרים את הידיים, קורא לעזרה. מה אני עושה? שאלתי את עצמי. את הילד במשקל תרנגולת בקושי הצלחתי להוציא. אותו, אין סיכוי. אם אני נכנס שוב, אני טובע יחד איתו. אולי בגלל היותו ערבי לא ששתי אלי קרב? לא. ממש לא. באמת שלא. באמת. באמת שלא יכולתי. בספר תורה. זה לא קשור. לא היה לי סיכוי.

אז מי שהצילה אותו הייתה בתו בת השש-עשרה. נערה גדולה ושרירית שכנראה למדה שחיה כמו שצריך. היא טסה אליו בשחיית חתירה מרשימה והם חזרו אל החוף בריאים ושלמים מיד אחרינו. אלוהים, תודה. אין נפגעים. באותה שבת טבעו אם אני לא טועה, שישה אנשים. בחוף, מצאנו את הנשים בסיומו של התקף היסטריה. האם של הילד צועקת שהיא רוצה לעוף משם ואשת בעל השפם מתעלפת. נ' הביאה מים, הרגיעה, אמרה שחשוב להשאר בחוף אחרי חוויה שכזאת. הייתי גאה בה. לאחר כמה דקות, כולנו חזרנו לעיסוקנו. הבחורים חזרו לנרגילה, המשפחה הערבית ארזה את חפציה והלכה, האם עוד הסתובבה בחוף והתלבטה מה לעשות ואנחנו חזרנו אל אוהל הצל שלנו. נ', וא' המשיכו במשחק השש-בש שלהן ואני ישבתי והסתכלתי על הים. "אולי נקדים את החזרה שלנו הביתה?

- לא. זה בסדר. צריך להזהר. פשוט להזהר."

נזכרתי בסיפור הזה השבוע. הדבר המשמעותי שנשאר לי מהחוויה הזו הוא העובדה שתוך שניה התהפכו היוצרות. עוד לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי בחוויה אחרת, שלא התכוננתי אליה. השבוע, קרה לי משהו דומה, דבר של מה בכך. עמדתי מול מישהו שלא הכרתי ודיברתי שטויות כפי שאני עושה לפעמים, משתדל יותר מדי למצוא חן ואמרתי משהו שלא הייתי צריך. הוא הביט בי במן מבט כזה שהבנתי שחציתי את הגבול. בבת אחת, הסיטואציה הפכה למסוכנת, לא ידעתי איך יגיב. לא הכרתי אותו. המשכתי לדבר במהירות, מנסה לפוגג את הרגע, לעבור הלאה, להתנהג כאילו כלום לא קרה עד שראיתי את המבט שלו מתרכך. איך בבת-אחת, בפתאומיות, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במצבים מסוכנים, מפחידים, שיכולים לשנות את מהלך חיינו. אני חושב שזה קורה הרבה, אנחנו לא תמיד שמים לב, עוברים איזושהי מהמורה שיכולנו לא לעבור. אבל מדי פעם, זה קורה. המהמורה הזו לוקחת אותנו למקום שלא ציפינו לו, מפילה אותנו, פוגעת בנו וחיינו אכן משתנים ללא הכר, ללא כל אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה.

האנרכיסטים יגידו: אלה הם חיינו. יש לעבור אותם עם כמה שיותר מהמורות. תחושת הבטחון שאנחנו בונים לנו היא מזוייפת, היא מנוונת. המהמורה היא נשמת אפינו. הבורגנים, בעלי המשפחות, משלמי המשכנתאות יגידו: כן. משימת חיינו היא לנסות לעבור כמה שפחות מהמורות כדי שנוכל לחיות כמה שיותר, להנות, לראות את נכדנו, את נינינו. זוהי מהות חיינו. עד מאה ועשרים.