יום רביעי, 31 במרץ 2010

ועוד על שינוי...

תמיד, כשאני מלמד משחק, בשיעור הראשון, אני מסביר לתלמידים החדשים את הדבר הבא: הם כביכול באו לשיעורי משחק כדי ללמוד. אבל זה לא נכון. מה שהם באו לעשות הוא לא לעשות כלום, לא לגעת בכלום ולא לשנות כלום והדרישה שלהם ממני היא שאני אגיד להם כמה שהם מדהימים ובעצם, באמת אין לי מה ללמד אותם משום שהם פשוט מושלמים. התפקיד שלי, אני אומר להם, הוא לגרום להם כנגד רצונם לעבור שינוי בתכסיסים ובתחבולות.
תמיד, התלמידים מקשיבים לנאום הקטן הזה שלי בריכוז רב ומהנהנים כמבינים בדיוק על מה אני מדבר ומסמנים לי שאיתם, זה לא יקרה, איתם, זה יהיה אחרת לגמרי, איתם, אני אוכל לחולל את השינוי כבר בשיעור השני. ואז אני מבלה איתם שנה שלמה בה אני מנסה בתכסיסים ובתחבולות לגרום להם לשינוי המיוחל על-מנת שיתחילו להיות משהו שאפשר לקרוא לו "שחקן".
אנשים לא רוצים שינוי. אנשים פוחדים ממנו. אנשים מעדיפים את הרע הקיים על השינוי הלא-ידוע. רק אם הקיים יהפוך לבלתי-נסבל יוכל מישהו לעשות את השינוי המיוחל. אין דרך אחרת.
מתי יהיה שלום? כשבאמת יהיה פה רע.
ומה זה רע? משהו לחלוטין סובייקטיבי. משהו רע עבור האחד יכול להיות נסבל עבור האחר.
ועוד משהו:
בסיום הטיפול הראשון שלי, אמרה לי הפסיכית שמה שהיא עשתה עם בן-אדם רגיל בשלושה חודשים, איתי הייתה צריכה לעשות בשש שנים וגם לא סיימה.
אז תראו מי מדבר...

על שינוי

קניתי ספרים ישירות מהאתר של "הספריה החדשה". אל תקנה באינטרנט, אשתי אמרה. זה מסוכן. אפשר לחשוב. מה כבר יעשו עם כרטיס האשראי שלי. זה יצא הרבה יותר זול מאשר לקנות בחנות ובנוסף, קיבלתי כשי כתב-עת שלא הכרתי בשם אודיסיה בהוצאת האוניברסיטה העברית ובשיתוף עם חברת התרופות "טבע" (או להיפך). זה נראה לי כמו חיקוי של כתב העת "מחשבות" שאהבתי לאסוף ולא הצלחתי לקרוא. IBM היו מוציאים את זה וזה היה בעריכת צבי ינאי (זה עדיין קיים?). מן אוסף מאמרים של פרופסורים הפונים לקהל הרחב, שלא לומר להמון. אני אוהב את הדברים האלה. מעולם לא הצלחתי לקרוא מאמרים מדעיים או פילוסופיים. תמיד הייתי זקוק למתווך ביני לבין השפה הגבוהה והמקצועית של האקדמיה ולכן, מאמרים מסוג זה נועדו בדיוק לאנשים כמוני.
כתב העת מאוד יפה ומאוד מרשים והמאמרים נראים מבטיחים. הספקתי לקרוא רק את המבוא של העורך שמואל שם-טוב. אני קורא לאט כשאני מצביע על השורה שהגעתי אליה וממלמל בתנועות שפתיים כל הברה שאני מפצח. סיוט. בסדרה "הבלש המזמר" של דניס הופר שהקרינו בזמנו בטלוויזיה, הגיבור לעג לבחור צעיר ששכב לידו בבית החולים וקרא כך ספרים. "זה אני!" רציתי לצעוק, "זה אני."
במבוא מקונן שמואל שם-טוב על דעיכת המדע והאקדמיה בימינו. אין היום הערכה לידע באשר הוא אלא אם הוא קונקרטי או שהוא מביא לשגשוג. הוא כותב על הציפיות הגבוהות שהיו פעם מהמדע (שיהווה תחליף לדת למשל) ועם האכזבה, באה ההתרחקות. עכשיו, אנשים לא מצפים למצוא תשובות או פתרונות באקדמיה. מקסימום, הם מקווים למצוא מחשב יותר חזק או מכונה יותר יעילה אבל משמעות? את זה יחפשו בשדות אחרים.
בעצם, מה הוא אומר? שהשינויים המתרחשים לאחרונה סביב האקדמיה הם שליליים. ולי, זה הזכיר שורה של משפטים. הנה כמה מהם:
- החיים היום, זה לא מה שהיה פעם.
- הילדים של היום, אין להם ערכים כמו פעם.
- המוסיקה של היום, אי-אפשר לשמוע אותה.
- העולם הולך ומדרדר.
- היום, אנשים לא קוראים.
- הטמטום השתלט על העולם.
- האלימות השתלטה על העולם.
- האנשים היום רעים.
- פעם, הייתה סולידריות.
- אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי (את זה, כתב יהונתן גפן לאריק אינשטיין).
יש לי בעיה כאשר מדביקים ערך לשינוי כלשהו המתרחש סביבנו. העולם משתנה כל הזמן ואנחנו משתנים. האם זה טוב? האם זה רע? מי אנחנו שנדע? מה שבטוח שזה מפחיד. כן. אבל השאר? העמדה הזאת של מי שכביכול יודע מה טוב ומה רע ומה שטוב נמצא רק בעבר פשוט מקוממת. פעם מישהו אמר לי שההוכחה לאמיתות הדת היא ש"היתה טובה הרבה שנים להרבה אנשים". זאת אומרת שהערך של משהו נמדד על-פי מתי שהיה קיים ומתוך זה, כל דבר חדש חייב להיות רע.
שם-טוב מתלונן על היחס היום לאקדמיה ומתגעגע למה שהיה פעם כשפרופסור נחשב לאיש מעלה לעומת היום שהילדים-ידוענים הם הכוכבים.
הוא שוכח כמה פרטים קטנים. המדע נחשב תקופה ארוכה למחליפה של הדת וכך התייחסו אליו: כאל דבר ברור ומוחלט כפי שהייתה הדת לפניו. בין השאר (ואני מדגיש: בין השאר) התפיסה המדעית הזאת סייעה לא מעט בהעלאת השלטון הנאצי בגרמניה שעיגן כל דבר שאמר או עשה בטיעונים כביכול מדעיים. עוד דוגמה: הרבה שנים נחשבה הפסיכולוגיה והפסכיאטריה כמדע מדוייק ומוחלט. תחת הכותרת הזאת נעשו דברים איומים. הרבה אנשים ניצלו לרעה את מעמדה הרם של האקדמיה והרבה שטויות נעשו תחת מעטה של מדע.
המדע עשה צעדים אדירים במאה שעברה ויש גבול לכמה שבני-אדם מסוגלים להתקדם. גם היום.
יש לי דוגמה נהדרת לדבר הזה:
בתחילת שנות התשעים הסתובבתי בניו-יורק. הערצתי את אפל בזמנו. היה לי מחשב שלהם, הנייד הראשון והסתובבתי ברחובות ניו-יורק בחיפוש אחר שיפורים שאוכל להוסיף למחשב שלי. הגעתי לחנות אחת שמכרו שם אפל והיה שם מחשב חדש שלהם בתצוגה. הוא נקרא ניוטון. מחשב קטן שאפשר להחזיק ביד ולכתוב עליו בעט מיוחד והוא מזהה את הכתב שלך. אפשר לנהל איתו יומן ולכתוב תזכירים וכל מיני. אני זוכר שהם לא הצליחו למכור את הדבר הזה כי אף-אחד לא ידע מה לעשות עם הצעצוע הזה. עברו עשר-עשרים שנה ונמכרים מכשירים מהסוג הזה כמו לחמניות (אני מגזים).
המדע תמיד מתקדם הרבה יותר מהר ממה שאנו יכולים לקלוט. הפצצה האטומית היא עוד דוגמה לכך. מדע יכול להיות גם מסוכן, מפחיד, מנוכר. לכן, צריך לעצור מדי פעם, לתת להמון להתקדם עוד קצת כדי להמשיך להתקדם הלאה.
על-כן, היחס היום למדע הוא אולי רע אבל, הבה נודה, הוא גם טוב. כמו כל דבר.

יום שני, 29 במרץ 2010

על הצילום

אחרי הצבא, נסענו ו', י' ואני לאירופה. קנינו אוטו בהולנד ומשם המשכנו צפונה לנורבגיה. בהמבורג, נכנסתי לחנות צילום וקניתי תיק לציוד הצילום שלי וגם מעמד למצלמה בזמן שי' עמד בפינת אחת הרחובות וניגן במפוחית כדי לקבל כמה מעות מעוברים ושבים. חלק מהטיול עשינו במכונית וחלק גם הלכנו. אני סחבתי כמעט שלושים קילו על הגב אבל לא ויתרתי על המצלמה שלי. צילמתי המון. כבר אז ידעתי שכדי שייצאו תמונות סבירות, עלי לצלם הרבה. הייתי גומר סרט או שניים ליום. היום, בעידן הדיגיטלי, כולם עושים את זה: מצלמים הרבה וסתם. אבל אז, זה נחשב לתפיסה מקצועית של צילום; לצלם שוט אחרי שוט עד שמרגישים שיש תמונה אחת מוצלחת.
טיפסנו על ההרים הגבוהים של נורבגיה. הרגשתי כמו בשיעור גיאוגרפיה: עלינו לצד מפל מים עד שהגענו לאגם, עקפנו אותו כדי להגיע לעוד מפל שיש לטפס לצידו עד שהגענו לאגם נוסף וכך הלאה עד שהגענו אל האגם הגבוה ביותר שהיה גם קפוא. אני זוכר איך הרגשנו דבילים בגלל המים. א. פחדנו לצאת בלי מימיות. הרגל מהארץ. ואחרי מאה מטר קלטנו שיש דבר אחד שממש לא חסר בנורבגיה וזה מים נקיים לשתייה. כך ששפכנו את כל המים המיותרים שהיה עלינו. ב. כשהגענו לנחל הראשון שהיה עלינו לחצות, הורדנו את התרמילים, התיישבנו והורדנו נעליים, גרביים, קיפלנו מכנסיים ועברנו בזהירות כדי שלא ניפול למים הקפואים. אחרי הנחל, ייבשנו את הרגליים במגבת, גרבנו ונעלנו. ואז, אחרי חמישה מטרים, גילינו עוד נחל. שוב עברנו על כל הטקס ובסיומו, גרבנו, נעלנו וכו'. הלכנו עוד חמישה מטרים וכמובן שהגענו לעוד נחל קטן וחמוד... בקיצור אחרי שלוש או ארבע פעמים, כבר לא הורדנו כלום והרטבנו מכנסיים, נעליים וגרביים.
באחד הימים, הגענו למישור גבוה, אני הייתי עסוק בעינייני מצלמה כהרגלי וי' דאג כל הזמן לעלות על צוקים ובכך לבדוק את מידת הפחד שלו. זה היה ליד אחד המפלים הגבוהים בנורבגיה. זה די עיצבן אותי ואת ו' המשחק של י' עם המוות. רצינו שהוא יפסיק כבר אבל לא אמרנו כלום. כשהוא ראה אותי עם המצלמה, י' העיר לי שבזמן שאני מצלם, אני לא חווה. אני רק מתעד, עומד מהצד, מבחוץ אפילו ובכך, אני מפסיד את מטרת הטיול: את החוויה (את המסקנה הזאת, אני הסקתי).

השבוע, הלכתי לצלם אירוע ונזכרתי בסיפור הזה. ניסיתי לצלם אנשים שלא רצו שאצלם אותם. עיצבן אותי משחק החתול והעכבר שהייתי צריך לנהל איתם. יש משהו לא ברור בקטע הזה של מתבגרות, ילדים וגם מבוגרים שאומרים לעצמם וגם לאחרים שהם "לא אוהבים להצטלם". כאילו שהם מעבר לזה, כאילו שהסיטואציה הנרקסיסטית הזאת בה הם מתבקשים להיענות לצורך להנציח אותם הוא מתחת לכבודם. הרי, אנחנו מעבר לגשמי, מעבר לפשטני. אנחנו לא תמונה על נייר, אנחנו עמוקים יותר. לא יודע. אולי לאנשים פשוט לא נוח עם עצמם והם מבקשים שלא להנציח את המצוקה הזאת שלהם.
מישהו נעצר לידי והעיר שגילה לאחרונה שאין לו כמעט תמונות שלו ושל המשפחה וזה הטריד אותו. ניצלתי את המצב ואמרתי לו שאני עוסק בזכרון, שיש מי שעוסק בחוויה ויש מי שעוסק בזכרון. זה היה מוזר. זה כאילו שהמשכתי שיחה עם י' מלפני כמעט שלושים שנה. שאלתי אותו: מה חשוב יותר? החוויה או הזכרון?
הוא לא ידע לענות ואני גם הבנתי שאני שואל אותו שאלה דבילית, שאני מבקש תשובה קצרה ונחרצת לשאלה שאין עליה תשובה בכלל.
פעם, מזמן, אמרתי לעצמי שאני לא יודע לחיות. על-כן, אחיה לצד החיים. אהיה שחקן, אהיה אומן, אצלם. אתעד את חייהם של אחרים, אחיה את חייהם של אחרים. ואז, התחתנתי והקמתי משפחה. כנראה ששכחתי את ההחלטה הזאת שלי. לא צילמתי אותה כדי שאוכל לתלות אותה באופן ברור על הקיר.
וזה בדיוק העניין: אני מצלם את האחרים ואין מי שמצלם אותי...

יום רביעי, 3 במרץ 2010

זכרון ראשון

אני חושב שהייתי בסביבות גיל שלוש. ישבתי על ברכיה של אחותי בת השמונה. הפנים היו לכיוון הקיר. תחבתי את האצבע לחור שנוצר בקיר וביקשתי להגדיל אותו.
אחר-כך, באו צבעים וצבעו לנו את הבית. מכיוון שבצרפתית המקצועות צבעי וצייר הם אותו שם, לא הופתעתי כאשר אחד מהם צייר לאחותי ציור ובו מיקי מאוס צונח על פאריס וברקע מגדל אייפל. הערצתי אותו.

* בכל בוקר, אני קם מתוך החלטה שאת היום אחיה כאילו אין מחר. אחרי הקפה הראשון, אני מבין שזה בלתי-אפשרי. לא בחיים האלה.

* בלילה, אני שואל את עצמי מה מפחיד אותי כל-כך.

* אני חיי בתוך כלוב. אין לי מושג ממה הוא עשוי.

* מאז יצא לפנסיה, הפך אבא שלי לאדם רגוע יותר. אני חושב שזה מכיוון שהצליח סוף כל סוף להפתר מהציפיה. הציפיה תמיד הרגה אותו.