אחרי הצבא, נסענו ו', י' ואני לאירופה. קנינו אוטו בהולנד ומשם המשכנו צפונה לנורבגיה. בהמבורג, נכנסתי לחנות צילום וקניתי תיק לציוד הצילום שלי וגם מעמד למצלמה בזמן שי' עמד בפינת אחת הרחובות וניגן במפוחית כדי לקבל כמה מעות מעוברים ושבים. חלק מהטיול עשינו במכונית וחלק גם הלכנו. אני סחבתי כמעט שלושים קילו על הגב אבל לא ויתרתי על המצלמה שלי. צילמתי המון. כבר אז ידעתי שכדי שייצאו תמונות סבירות, עלי לצלם הרבה. הייתי גומר סרט או שניים ליום. היום, בעידן הדיגיטלי, כולם עושים את זה: מצלמים הרבה וסתם. אבל אז, זה נחשב לתפיסה מקצועית של צילום; לצלם שוט אחרי שוט עד שמרגישים שיש תמונה אחת מוצלחת.
טיפסנו על ההרים הגבוהים של נורבגיה. הרגשתי כמו בשיעור גיאוגרפיה: עלינו לצד מפל מים עד שהגענו לאגם, עקפנו אותו כדי להגיע לעוד מפל שיש לטפס לצידו עד שהגענו לאגם נוסף וכך הלאה עד שהגענו אל האגם הגבוה ביותר שהיה גם קפוא. אני זוכר איך הרגשנו דבילים בגלל המים. א. פחדנו לצאת בלי מימיות. הרגל מהארץ. ואחרי מאה מטר קלטנו שיש דבר אחד שממש לא חסר בנורבגיה וזה מים נקיים לשתייה. כך ששפכנו את כל המים המיותרים שהיה עלינו. ב. כשהגענו לנחל הראשון שהיה עלינו לחצות, הורדנו את התרמילים, התיישבנו והורדנו נעליים, גרביים, קיפלנו מכנסיים ועברנו בזהירות כדי שלא ניפול למים הקפואים. אחרי הנחל, ייבשנו את הרגליים במגבת, גרבנו ונעלנו. ואז, אחרי חמישה מטרים, גילינו עוד נחל. שוב עברנו על כל הטקס ובסיומו, גרבנו, נעלנו וכו'. הלכנו עוד חמישה מטרים וכמובן שהגענו לעוד נחל קטן וחמוד... בקיצור אחרי שלוש או ארבע פעמים, כבר לא הורדנו כלום והרטבנו מכנסיים, נעליים וגרביים.
באחד הימים, הגענו למישור גבוה, אני הייתי עסוק בעינייני מצלמה כהרגלי וי' דאג כל הזמן לעלות על צוקים ובכך לבדוק את מידת הפחד שלו. זה היה ליד אחד המפלים הגבוהים בנורבגיה. זה די עיצבן אותי ואת ו' המשחק של י' עם המוות. רצינו שהוא יפסיק כבר אבל לא אמרנו כלום. כשהוא ראה אותי עם המצלמה, י' העיר לי שבזמן שאני מצלם, אני לא חווה. אני רק מתעד, עומד מהצד, מבחוץ אפילו ובכך, אני מפסיד את מטרת הטיול: את החוויה (את המסקנה הזאת, אני הסקתי).
השבוע, הלכתי לצלם אירוע ונזכרתי בסיפור הזה. ניסיתי לצלם אנשים שלא רצו שאצלם אותם. עיצבן אותי משחק החתול והעכבר שהייתי צריך לנהל איתם. יש משהו לא ברור בקטע הזה של מתבגרות, ילדים וגם מבוגרים שאומרים לעצמם וגם לאחרים שהם "לא אוהבים להצטלם". כאילו שהם מעבר לזה, כאילו שהסיטואציה הנרקסיסטית הזאת בה הם מתבקשים להיענות לצורך להנציח אותם הוא מתחת לכבודם. הרי, אנחנו מעבר לגשמי, מעבר לפשטני. אנחנו לא תמונה על נייר, אנחנו עמוקים יותר. לא יודע. אולי לאנשים פשוט לא נוח עם עצמם והם מבקשים שלא להנציח את המצוקה הזאת שלהם.
מישהו נעצר לידי והעיר שגילה לאחרונה שאין לו כמעט תמונות שלו ושל המשפחה וזה הטריד אותו. ניצלתי את המצב ואמרתי לו שאני עוסק בזכרון, שיש מי שעוסק בחוויה ויש מי שעוסק בזכרון. זה היה מוזר. זה כאילו שהמשכתי שיחה עם י' מלפני כמעט שלושים שנה. שאלתי אותו: מה חשוב יותר? החוויה או הזכרון?
הוא לא ידע לענות ואני גם הבנתי שאני שואל אותו שאלה דבילית, שאני מבקש תשובה קצרה ונחרצת לשאלה שאין עליה תשובה בכלל.
פעם, מזמן, אמרתי לעצמי שאני לא יודע לחיות. על-כן, אחיה לצד החיים. אהיה שחקן, אהיה אומן, אצלם. אתעד את חייהם של אחרים, אחיה את חייהם של אחרים. ואז, התחתנתי והקמתי משפחה. כנראה ששכחתי את ההחלטה הזאת שלי. לא צילמתי אותה כדי שאוכל לתלות אותה באופן ברור על הקיר.
וזה בדיוק העניין: אני מצלם את האחרים ואין מי שמצלם אותי...
