על שינוי

קניתי ספרים ישירות מהאתר של "הספריה החדשה". אל תקנה באינטרנט, אשתי אמרה. זה מסוכן. אפשר לחשוב. מה כבר יעשו עם כרטיס האשראי שלי. זה יצא הרבה יותר זול מאשר לקנות בחנות ובנוסף, קיבלתי כשי כתב-עת שלא הכרתי בשם אודיסיה בהוצאת האוניברסיטה העברית ובשיתוף עם חברת התרופות "טבע" (או להיפך). זה נראה לי כמו חיקוי של כתב העת "מחשבות" שאהבתי לאסוף ולא הצלחתי לקרוא. IBM היו מוציאים את זה וזה היה בעריכת צבי ינאי (זה עדיין קיים?). מן אוסף מאמרים של פרופסורים הפונים לקהל הרחב, שלא לומר להמון. אני אוהב את הדברים האלה. מעולם לא הצלחתי לקרוא מאמרים מדעיים או פילוסופיים. תמיד הייתי זקוק למתווך ביני לבין השפה הגבוהה והמקצועית של האקדמיה ולכן, מאמרים מסוג זה נועדו בדיוק לאנשים כמוני.

כתב העת מאוד יפה ומאוד מרשים והמאמרים נראים מבטיחים. הספקתי לקרוא רק את המבוא של העורך שמואל שם-טוב. אני קורא לאט כשאני מצביע על השורה שהגעתי אליה וממלמל בתנועות שפתיים כל הברה שאני מפצח. סיוט. בסדרה "הבלש המזמר" של דניס הופר שהקרינו בזמנו בטלוויזיה, הגיבור לעג לבחור צעיר ששכב לידו בבית החולים וקרא כך ספרים. "זה אני!" רציתי לצעוק, "זה אני."

במבוא מקונן שמואל שם-טוב על דעיכת המדע והאקדמיה בימינו. אין היום הערכה לידע באשר הוא אלא אם הוא קונקרטי או שהוא מביא לשגשוג. הוא כותב על הציפיות הגבוהות שהיו פעם מהמדע (שיהווה תחליף לדת למשל) ועם האכזבה, באה ההתרחקות. עכשיו, אנשים לא מצפים למצוא תשובות או פתרונות באקדמיה. מקסימום, הם מקווים למצוא מחשב יותר חזק או מכונה יותר יעילה אבל משמעות? את זה יחפשו בשדות אחרים.

בעצם, מה הוא אומר? שהשינויים המתרחשים לאחרונה סביב האקדמיה הם שליליים. ולי, זה הזכיר שורה של משפטים. הנה כמה מהם:

- החיים היום, זה לא מה שהיה פעם.

- הילדים של היום, אין להם ערכים כמו פעם.

- המוסיקה של היום, אי-אפשר לשמוע אותה.

- העולם הולך ומדרדר.

- היום, אנשים לא קוראים.

- הטמטום השתלט על העולם.

- האלימות השתלטה על העולם.

- האנשים היום רעים.

- פעם, הייתה סולידריות.

- אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי (את זה, כתב יהונתן גפן לאריק אינשטיין).

יש לי בעיה כאשר מדביקים ערך לשינוי כלשהו המתרחש סביבנו. העולם משתנה כל הזמן ואנחנו משתנים. האם זה טוב? האם זה רע? מי אנחנו שנדע? מה שבטוח שזה מפחיד. כן. אבל השאר? העמדה הזאת של מי שכביכול יודע מה טוב ומה רע ומה שטוב נמצא רק בעבר פשוט מקוממת. פעם מישהו אמר לי שההוכחה לאמיתות הדת היא ש"היתה טובה הרבה שנים להרבה אנשים". זאת אומרת שהערך של משהו נמדד על-פי מתי שהיה קיים ומתוך זה, כל דבר חדש חייב להיות רע.

שם-טוב מתלונן על היחס היום לאקדמיה ומתגעגע למה שהיה פעם כשפרופסור נחשב לאיש מעלה לעומת היום שהילדים-ידוענים הם הכוכבים.
הוא שוכח כמה פרטים קטנים. המדע נחשב תקופה ארוכה למחליפה של הדת וכך התייחסו אליו: כאל דבר ברור ומוחלט כפי שהייתה הדת לפניו. בין השאר (ואני מדגיש: בין השאר) התפיסה המדעית הזאת סייעה לא מעט בהעלאת השלטון הנאצי בגרמניה שעיגן כל דבר שאמר או עשה בטיעונים כביכול מדעיים. עוד דוגמה: הרבה שנים נחשבה הפסיכולוגיה והפסכיאטריה כמדע מדוייק ומוחלט. תחת הכותרת הזאת נעשו דברים איומים. הרבה אנשים ניצלו לרעה את מעמדה הרם של האקדמיה והרבה שטויות נעשו תחת מעטה של מדע.

המדע עשה צעדים אדירים במאה שעברה ויש גבול לכמה שבני-אדם מסוגלים להתקדם. גם היום.
יש לי דוגמה נהדרת לדבר הזה:

בתחילת שנות התשעים הסתובבתי בניו-יורק. הערצתי את אפל בזמנו. היה לי מחשב שלהם, הנייד הראשון והסתובבתי ברחובות ניו-יורק בחיפוש אחר שיפורים שאוכל להוסיף למחשב שלי. הגעתי לחנות אחת שמכרו שם אפל והיה שם מחשב חדש שלהם בתצוגה. הוא נקרא ניוטון. מחשב קטן שאפשר להחזיק ביד ולכתוב עליו בעט מיוחד והוא מזהה את הכתב שלך. אפשר לנהל איתו יומן ולכתוב תזכירים וכל מיני. אני זוכר שהם לא הצליחו למכור את הדבר הזה כי אף-אחד לא ידע מה לעשות עם הצעצוע הזה. עברו עשר-עשרים שנה ונמכרים מכשירים מהסוג הזה כמו לחמניות (אני מגזים).

המדע תמיד מתקדם הרבה יותר מהר ממה שאנו יכולים לקלוט. הפצצה האטומית היא עוד דוגמה לכך. מדע יכול להיות גם מסוכן, מפחיד, מנוכר. לכן, צריך לעצור מדי פעם, לתת להמון להתקדם עוד קצת כדי להמשיך להתקדם הלאה.

על-כן, היחס היום למדע הוא אולי רע אבל, הבה נודה, הוא גם טוב. כמו כל דבר.