טוב. הפעם יצא לי פוסט עם יותר תמונות ממילים. ובכל זאת, אני משאיר את זה כאן כי יש סיפור.
אני קורא את ״דוח מן הפְּנים״ של פול אוסטר וזה מצחיק כי אני קורא ואומר לעצמי: כבר קראתי את הקטע הזה ובכל זאת אני ממשיך וקורא, לא זוכר כלום אבל הכל נראה לי מוכר. כבר קראתי את הספר הזה אבל משום מה אני לא זוכר אותו ונהנה מכל רגע כמו שאני תמיד נהנה כשאני קורא את פול אוסטר. פול אוסטר הוא בשבילי בית. זה כבר לא משנה מה הוא יכתוב, גם אם זה יהיה ספר טלפונים, אני עבורו קורא שבוי.
ואז אני מגיע לפסקה הזאת:
אני מעלעל כמה עמודים לפני וזה קורה ב-1967 אני חושב, אני לא בטוח. רגע. אני נולדתי בתאריך הזה, ב-11 באוגוסט, אני, במהלך הפסקה הזאת, חוגג את יום הולדתי השישי. פול אוסטר גר בבית מלון קטן ברח׳ קלמנט שליד כנסיית סנט-ז׳רמן-דה-פרה. הנה. אני נכנס למפות של גוגל ואכן יש ברחוב הזה מלון קטן:
הוא כותב על צלצולי הפעמונים הנשמעים מהכנסייה והיא אכן לא רחוקה ממנו:
איפה הייתי באותו יום? גרתי ברח׳ פּיאָ מס׳ 28. הטלפון שלנו היה 366-33-12. בצרפתית זה נשמע: טְרוֹאָ-סַן-סוֹאָסַנְט-סִיס, טְרַנְטְרוֹאָ דוּז. אין לי מושג למה דווקא את הטלפון הזה אני זוכר. אני בודק. מה המרחק היה בינינו?
טוב. האמת היא שלא היה שום קשר בינינו. הוא גר בשכונת הסטודנטים, ליד אוניברסיטת הסורבון, בשכונה המתחדשת שנקראת הגדה השמאלית (ריב גוש) של הסטודנטים והאומנים וכל המחוברים ואני גרתי בצד השני, בשכונת העוני של הרובע העשרים יחד עם הסינים ועם הערבים. במקום בו צילמו ב-1957 (לפני שנולדתי) את הסרט האלמותי ״הבלון האדום״ (Le Ballon Rouge) מכירים? אם לא, אתם חייבים לראות. יש אותו ביוטיוב. הנה. כאן החלק הראשון שלו: https://youtu.be/DiGFcVf34PM. תראו אותו ותוכלו לראות את שכונת ילדותי. הנה כמה תמונות. כאן, במדרגות הללו היינו משחקים (יש תמונה של הנרי קרטיה-ברסון של המדרגות הללו מהצד השני אבל אני לא מוצא אותה):
וכאן, בפינת הרחובות, המאפיה השכונתית שלנו:
והנה הבית שלי (זה כבר מגוגל):
קומה שלישית בלי מעלית. בשבתות, היינו אמי ואני יורדים לשוק בבלוויל ובדרך חזרה, לא היה לי כוח לעלות את כל המדרגות ובנוסף למצרכים, היא הייתה צריכה גם להרים אותי. היא הייתה מגיעה לדירה ומתמוטטת על המיטה. שתבינו, הגובה של אמא שלי הוא מטר וחצי ואני היום מגיע למטר תשעים וגם בתור ילד, הייתי מפלצת לא קטנה.
אני גם זוכר שהיה לי הרגל מגונה להשתין בכניסה של הבית. אני לא יודע למה, לא יכולתי להתאפק. לא משנה מאיפה באתי, מבית-הספר או ממגרש המשחקים, הייתי מגיע לדלת עם שלפוחית מתפוצצת ולא מצליח להתאפק.
עוד דבר שאני זוכר מהבית הזה: מתחתינו היה בית קפה וישבו בו ערבים. בשנות השישים, רוב הערבים בפאריס היו צפון אפריקאים בעיקר מאלג׳יר. ב-68 היו מהומות הסטודנטים בפאריס ואני זוכר את ההרס הרב בעיר ובאותה הזדמנות, התקיימה באחד הרחובות שמתחתינו גם הפגנה לטובת ישראל. אל תשאלו אותי מה הקשר אבל זה מה שהיה: מהומות והפגנה. ערביי בית הקפה ניגשו אל שטח פתוח שמול הקפה, שטח שהיה מעל לרחוב בו התקיימה ההפגנה (כל זה כבר לא קיים כבר ממזמן), עמדו שם והחלו לזרוק אבנים על המפגינים הצועדים מתחתיהם. אבי ראה את זה מחלון דירתנו הקטנה (55 מ״ר) וירד למטה לעצור אותם. אני זוכר את אחותי ד׳ ואת אמא שלי עומדות בחלון וצועקות אליו ומתחננות בפניו שיחזור הביתה, שיעזוב. אבל אבא שלי, היהודי הגאה שכבר בילה בארץ והקים קיבוצים, והרים כבישים ושמר על הגבולות לא ויתר. הוא ניגש אל חבורת הערבים, דיבר איתם ואנחנו לא יודעים מה הוא אמר, אבל הם הניחו את האבנים וחזרו לבית הקפה. אבא שלי הגיבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה