חלום

הבוקר חלמתי חלום שהולך אתי כל היום. אנחנו שחקנים ואנחנו עושים פרזנטציה לתיאטרון הקאמרי. למי שלא יודע, פרזנטציה היא תצוגה של פרוייקט שאתה מציע. זה יכול להיות חלק מהצגה שאתה רוצה להעלות, או שיחה והצגת תמונות מתוך ההצגה ואם הבוחנים מקבלים את מה שהם רואים, אתה מעלה את הפרוייקט במסגרת התיאטרון או הפסטיבל. אנחנו מעלים קטע מהצגה. לא ברור איזו ולא ברור מי כתב או ביים. משחקת אתי דבורה קידר ששיחקתי איתה לפני דורות. כתפאורה, יש רהיטי ברזל צבעוניים מסוג ״המסגר״. הפרזנטציה מתרחשת בנואיבה דווקא והבוחנים הם אלומים, עומדים בים, בין הגלים ותוך כדי הפרזנטציה, אני מבין שזה לא הולך, שהם לא יקבלו את זה וקול פנימי אומר לי, רד מזה כבר. מה אתה מתעקש? אין טעם. לא רוצים אותך. לך. וותר.

אלו מהחלומות שאני חולם בבוקר לאחר שהתעוררתי כבר ושוב נרדמתי ומשום כך אני זוכר אותם. זוכר אותם בדיוק רב ובעיקר, מלווה אותי לאורך כל היום התחושה שנוצרה בחלום כמו תבנית ברורה וחדה.

וכל היום הלכתי עם התחושה הזאת שאני צריך להרפות, שהגיע הזמן לוותר. עברתי את גיל השישים, הגשתי השנה יותר מארבעה פרוייקטים שונים וכולם נדחו על הסף (אחד הגיע לשלב הפרזנטציה ולא עבר אותו), אני עומד לעזוב את התיאטרון שאני עובד בו בעשר השנים האחרונות ושום עבודה לא מחכה לי. כלום. אז, מה ההתעקשות הזאת להמשיך ולהיות במקום שלא רוצים אותי? כמה אפשר להיות זה שאו-טו-טו מגיע לפסגה אבל לא מגיע? למה אני ממשיך ומתעקש להיכשל עוד ועוד ועוד? האם לא הגיע הזמן להמשיך הלאה? יש משהו אינפנטילי בהתנהגות הזאת, בהתעקשות הזאת. ילד שלא מוכן לוותר על הצעצוע כי שום צעצוע אחר לא ינחם אותו. סוג של פספוס מוחלט של מה הם החיים והתעקשות עיוורת למשהו שלא קיים. לא יודע.

לא מזמן, אחד המטפלים שלי (מני רבים, רבים מדי) החליט ללמד אותי מה זאת פרנסה. הוא היה מוכן לתת לי פגישות בחינם, היה בטוח שלא נצטרך יותר מחמש, שש פגישות ואהפוך לאדם מפרנס מהמניין. לאחר הפגישה השניה התייאש. אף-פעם לא הבנתי את העניין הזה של פרנסה, ראיתי בו כמשהו משני, כתוצר לוואי. אתה עושה את מה שאתה אוהב ותוך כדי כך, כדרך אגב, גם מתפרנס. ככל שאתה אוהב את מה שאתה עושה, כך אתה מתפרנס טוב יותר. זה מה שלימדו אותנו, לא? האדם המחפש משמעות, האדם המחובר לעצמו, האדם המאושר. כך חשבתי וכך אני חושב עד היום; שברגע שאמצא את מה שאני הכי אוהב לעשות, אתפרנס מעל ומעבר ובינתיים, אעבוד בעבודות זמניות, אנסה פה ואנסה שם עד שאגיע אל האושר. ואז, אני נכנס לבורות ואין לי כסף לנשום והיאוש נופל עלי. יאוש גדול. כן. עברתי את גיל השישים. כבר ציינתי את זה?

טוב. כנראה שאמשיך לנסות…

חלום

הנה חלום שחלמתי הבוקר: 

אני מקבל טלפון מאבא שלי שאנחנו חייבים לבוא לראות אותו כי מחר הוא מת. הוא נשמע רגיל לגמרי, אפילו טוב מהרגיל, אין בדיבורו סימן לאירוע המוחי שחטף לפני יותר משנה, אבל הוא יודע שמחר הוא מת. אנחנו נוסעים אליו (אין לי מושג מי זה "אנחנו", אבל אני לא לבד), והוא גר במן בית גדול וישן עשוי אבן אפורה או בטון. זה לא ברור. בכניסה, אמא, שאני לא רואה, אומרת לנו לראות מה הם בנו בשבילו. אני לוחץ על כפתור חשמלי שעל הקיר ומגלה מאחור, בחצר רחוקה איזו יריעת צל גדולה שנפרשת מעלה מעלה ועושה צל על כל החצר. מסתיר אותה יריעה אחרת, קרובה יותר. אנחנו ניגשים לחצר ההיא. אבא בכסא גלגלים. אני רואה אותו מתחת לעץ קטן מסוג עץ שזיף סגול כמו זה שיש לי בגינה, הוא אוכל מהפירות הקטנים שלו, הוא בגופיה לבנה המבליטה את הכרס ויש לו סיגריה בפה. אני חושב לעצמי, איזה כיף לו שהוא יכול לעשן עכשיו שהוא הולך למות. אני עדיין לא יכול להרשות לעצמי תענוגות כאלה. פתאום, מעלינו, עף באוויר חתול ג'ינג'י בגלל רוחות מאוד חזקות שאנחנו בכלל לא מרגישים. אני אומר: הנה, בגלל זה אבא שלי חשב שהוא הולך למות, בגלל הרוחות. בחורה שאני לא מכיר מגיעה לחצר כדי לעוף ברוח. היא עפה מעלינו ונחבטת בחזקה בגרם המדרגות של הבית. אנחנו דואגים לה אבל היא קמה מחויכת כאילו כלום לא קרה. יש לה מן קיוסק קטן כזה בחצר של אבא שלי שהיא פותחת במנעול ישן, הקיוסק הוא מן קרוואן ישן, מעץ, יש בו מגירות וארונות קטנים. לא ברור מה היא מוכרת בו. היא נעמדת מאחורי הדלפק ומדברת עם אחד מאיתנו על משמעות החיים. אחר-כף היא תיעלם ותשאיר את הקיוסק פתוח ולא נדע מה לעשות איתו. זהו.

בבוקר מתקשרת ת' ומודיעה שאבא של י' נפטר הלילה. הלוויה בצהריים.

פרידה

חלמתי הלילה שנ' נפרדת ממני. ישבנו סביב שולחן, היא ואני, באמצע מדרחוב בן-הלל שבמרכז העיר. היא לבשה חולצת טריקו שחורה, חשבה וחשבה ארוכות איך לומר לי את זה, חיפשה את המילים, את הביטוי הנכון שיביע את מבוקשה. היא הביטה הצידה ואמרה: "כן..." והמשיכה לחשוב עוד. אז פנתה אלי ואמרה: "תראה,..." ועיניה התמלאו דמעות. בזמן שכואב לנ', עיניה נסוגות כביכול וניתן לראות את האישונים כולם. פניה הופכות לפני ילדה קטנה עם עיניים פעורות לרווחה. ילדה אבודה. כך נראתה עכשיו. אבל הצלחתי להערים עליה והתעוררתי עוד לפני שאמרה את מה שביקשה.
מישהי פעם אמרה לי שכל החלומות שלה תמיד מתגשמים. אני אמרתי ששלי לא. אף-פעם.