על הַשֵּׁנָה

אני כותב שורות אלה כי זה כבר חודשים שאני לא מוצא בי את הכוח לכתוב, כי זה כמה שבועות שאני בקושי יוצא מהבית ורוב הזמן אני ישן. עייף. חייב לרדת לשורש העניין. חייב לרדת לשורש העניין. חייב לרדת. לרדת. חייב.

לפני כמה ימים ראיתי סרט דוקומנטרי שהמליצו עליו בתכנית תרבות בערוץ כאן 11. אני לא אתן כאן שמות כי הסרט לא טוב (לטעמי) אבל הוא מעלה סוגיות שאנסה להעלות. מדובר ברופא פנסיונר קנדי ממוצא יהודי. הוא במקור מהונגריה אני חושב ועבר את השואה כשהיה תינוק. הוא ייעזר בפרט זה בהעלאת הטענה שלו. האיש, לאחר שהיה רופא מנתח מצליח ולאחר שעבר כנראה משבר אישי לא פשוט (לא כל-כך הבנתי מה אבל מראיינים שם את אשתו ומבינים שהוא פשוט היה חרא של בן-אדם), התחיל להתעניין בהתמכרויות ובטראומות מתוך הבנה שהוא, במהלך חייו היה מכור לעבודה ובעיקר התאכזר למי שהיו קרובים אליו. לטענתו, כל זה נבע מאותה טראומה בזמן המלחמה.

הוא מדבר על התמכרויות שהן לא מחלות או סטיות חברתיות אלא סימפטומים לטראומה שהאדם עבר במהלך חייו. במילים אחרות: אם לאדם יש נטייה להתמכרות (לעבודה, לסקס, לסיגריות, לסמים, לאלכוהול), אין טעם בלטפל בהתמכרות עצמה אלא יש לחפש את הטראומה שגרמה לכך. וכאן ארחיב.

הרבה מהמתמכרים שהוא טיפל בהם עברו בילדותם התעללויות או שהיו חיילים משוחררים שעברו חוויה טראומטית (הלומי קרב). מסופר שם למשל על בחורה שבגיל 15 עברה התעללות מינית. אותה בחורה מספרת שנהג מונית לקח אותה ואת חברתה לחדר במלון ושם, הציע אותן לכל המרבה במחיר. השתיים נאנסו על-ידי גברים רבים עד שאזרו אומץ וברחו משם. הרופא העיר שזה מעשה יוצא דופן, שלבטח אותו נהג מונית קלט שהיא טרף קל ואכן התברר בשיחה איתה שהיא עברה בילדותה התעללויות מצד האב. מסופר גם על חיילים הלומי קרב שהפתרון שמצאו לחרדות, לתחושות המחנק ולחוסר האונים היו הסמים ששחררו אותם לכמה רגעים מהמועקות. הוא גם מעיד על עצמו שהסיבה להתנהגות שלו כלפי משפחתו וכלפי האנשים שאוהבים אותו היא אותה חוויה מתקופת השואה שבה היה תינוק והָאֵם מסרה אותו למשמרת אצל אשה זרה וחזרה לאסוף אותו רק אחרי המלחמה. הכל מובן והכל ברור.

זה כמובן החזיר אותי לאותו סרט משנות השבעים של אלן רנה - הדוד מאמריקה - שמבוסס על ספרון של נוירולוג או פסיכולוג שמעלה תאוריה שבה אנחנו כולנו אוספים חוויות ומניחים אותן במגירות כדי לשוב ולהשתמש בהן ברגע הנדרש ובעיה נוצרת כאשר אנו נתקלים בסיטואציה שבה אין לנו במגירות תשובה לחוויה ספציפית ואז, יש התפרקות של הגוף ושל הנפש. השם של הסרט מצביע על המושג של הדוד מאמריקה שכולנו מחכים לו כי הוא זה שיפתור עבורנו את הבעיות.

זה דומה אך לא דומה. בסרט של אלן רנה, מדובר על סיטואציות שבהן אין לנו את הכלים, את המגירות הנכונות שיאפשרו לנו להתמודד איתן. בסרט התיעודי, הגוף (וגם הנפש) לומדים כל הזמן להתמודד עם סיטואציות. למשל, הגוף יכול לדעת שאם הוא מרגיש כך וכך, זה מכיוון שהוא צמא, שהוא עייף, שהוא חולה. ואז, אנחנו הולכים לרופא או שקורה משהו אחר ואנחנו מבינים, הגוף שלנו מבין שאותה תחושה נובעת ממשהו אחר ומאותו רגע אותה התחושה גורמת לתגובה אחרת. כולנו מכירים את זה. למשל, כשאני נגמל מעישון או כשאני מתחיל דיאטה (זה קורה מדי פעם), אני שותה המון מים ובכך, אני מלמד את הגוף שכשהוא מרגיש דברים מסויימים, זה לא אומר שהוא רעב או שהוא רוצה סיגריה אלא שהוא צמא וזה קורה. כן. זה קורה.

על-פי זה, טראומה היא סיטואציה קיצונית, של איבוד שליטה, של סכנת מוות ממשית שבה אין לנו את הכלים להתמודד איתה (זאת הסיבה שהרבה טראומות קורות בגיל צעיר משום שאז, עדיין אין לנו את כל הכלים הדרושים כדי להתמודד עם סיטואציות קיצוניות), סיטואציה שבה הגוף נאלץ למצוא מהר ומיד פתרון למצב בלתי-אפשרי. לרוב, הפתרון יפתור את הבעיה באופן מיידי ויתעלם מתופעות הלוואי שהוא עלול לגרום כי אנחנו נעשה הכל כדי לשרוד גם אם המחיר הוא כבד ובלתי-נסבל, גם אם נצטרך לחיות עם המעשים שלנו כל חיינו כי שוב, החיים הם מעל לכל. זאת לא החלטה, זה אינסטינקט. מתוך כך, מכיוון שאותה תגובה איפשרה לנו לעבור את הטראומה, הגוף מוסיף לרפרטואר את התגובה ובכל פעם שיקרה משהו שאנו חושבים שהוא דומה, כך נגיב. בעצם, בטראומה, שני דברים מתקלקלים: ההבנה שלנו של הסיטואציה והתגובה שלנו לאותה סיטואציה. זה כמו הכלבים של פבלוב. בהפשטה: אם יחד עם אותה חוויה טראומטית הופיע אור בוהק למשל, אז, בכל פעם שנראה אור בוהק, נגיב באותו אופן. קחו את שורדי השואה שמחביאים לחם מתחת לכרית. הם יודעים שאין טעם למעשה שלהם אבל זה חזק מהם. האינסטיקט טבוע בהם. אבא שלי אהב לחטט בפחים. לפעמים מצא שם דברים שימושיים כמו נעליים כמעט חדשות, מעילים וכיוצא בזה ולפעמים היה מביא הביתה בשר שאנשים זרקו. דברים כאלה. זה היה מטריף את אמא שלי. הוא ידע שאי-אפשר לאכול את זה ובכל-זאת, זה היה חזק ממנו.

כולנו עוברים בצורה זו או אחרת חוויות טראומטיות. זה לא חייב להיות קיצוני כמו השואה או כמו ילד שמתעללים בו או חייל הלום קרב. אבל לכולנו יש מערכת ״מקולקלת״ שבעצם לא יודעת לתפקד נכון במצבים מסויימים וזאת, עקב ההסטוריה שלנו.

דוגמה, דוגמה, דוגמה. אני מחפש דוגמה שלא תהיה פשטנית מדי ויחד עם זאת, תהיה מספיק ברורה.

אבא שלי.

בימיו האחרונים, כשמצבו הרפואי הלך והתדרדר, הוא כעס. אני זוכר את המבט שלו שלא היה בו יאוש או צער אלא רק כעס. הוא הסתכל עלי כאומר: ״למה אתה בריא ואני לא? מה זה חוסר הצדק הזה? למה הגוף שלי מתפורר ושלך לא? למה אני נזקק לאשה זרה שתנקה לי את התחת? אני, הגבר שבגברים, אהוב הנשים. למה?״ הניסיונות שלי לעודד אותו רק הגבירו את הכעס. כאילו שבנסיונות האלה, דרכתי על היבלות, שמחתי לעידו.

אביו.

את סבא שלי מעולם לא אהבתי. הוא היה קמצן, עסק בעצמו, בצרכיו, פגע באשתו, בילדיו (הימר ובזבז את כספי הפיצויים מהגרמנים בהימורי סוסים). בסוף ימיו, לאחר שאשתו, סבתא שלי, נפטרה והוא נותר לבד, תקף נער ערבי ברחובות פאריס. נעלו אותו בבית-חולים פסיכיאטרי עד סוף ימיו.

אלה שני סיפורים שונים אבל ברור ששניהם מתארים את אותו הכעס על חוסר הצדק שהם החיים, על הכשלון, על הפיספוס, על חוסר האונים, על הרצון להתקומם נגד מה שלא ניתן להתקומם נגדו. יש שהיו קוראים לזה דיכאון.

אני…

אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה מדי. גם לחיים שלי אני לא מייחס חשיבות גדולה. אני כצל חולף. מה כבר יש לי לחדש? מה יש לי להגיד שלא נאמר? איזה חותם אני יכול להשאיר אחרי? זה אולי מוזר שאדם כמוני יאמר משפטים כאלה. הרי, אני נרקסיסט קטן שמאמין שהשמש זורחת לו מהתחת. אני יותר טוב מכולם, יותר חכם, יותר עמוק (הרבה יותר עמוק). ובכל זאת, אותו חוסר הערכה עצמית מגן עלי. מגן עלי מציפיות כי ציפיות משתקות אותי. אם לא תצפו ממני (אני פונה אל עצמי בגוף שני רבים), אעוף. ברגע שתצפו, הכל אבוד.

העמדה האירונית, המזלזלת, המתנשאת שאני נוקט כלפי עצמי ובעיקר כלפי העולם באה קודם כל כדי להגן על עצמי. הרי, אני מעולם לא משיג את מה שאני רוצה וכל מה שאני משיג הוא אף-על-פי ולמרות כל הנסיונות שלי להכשיל. הנה סיפור: כשהייתי בכיתה ה׳ עלינו לארץ ויום אחד הזמינה המורה שלי את אמא שלי לשיחה. ניהלנו אותה בשדרות רוטשילד שבבת-ים והמורה שהייתה חביבה עלי, הסבירה לאמא שלי שאני כמו שחקן כדורגל שמכדרר במיומנות את הכדור עד לשער היריב וכל מה שנותר לו הוא לבעוט והוא לא עושה את זה. פשוט לא עושה את זה.

כן. כשאני מספר את הסיפור הזה, אנשים מזועזעים אבל אני לא שותף לזעזוע. היא צדקה, המורה. תמיד עשיתי הכל כדי שלא אגיע לקו הסיום. קו הסיום הפחיד אותי יותר מכל. אין חיים לאחר קו הסיום. כאילו שקול פנימי אמר לי: צא. צא לדרך, צא. אבל אל תגיע. עשה הכל כדי לא להגיע. כבר מזמן שאני יודע את זה. כבר מזמן שהבנתי שכדי שאביא את עצמי לסיים משהו, אני צריך להערים על עצמי. למשל, כשאני כותב טקסט, אני כותב אותו בשביל מישהו אחר. לא בשבילי כי אם בשבילי, זה לא יקרה. אבל בשביל מישהו אחר? אני חייב. הוא מחכה והוא כועס כי הוא לא מבין למה הטקסט עדיין לא אצלו אפילו שהוא בכלל לא יודע שאני כותב אותו (גם עכשיו, את הטקסט הזה שאני כותב, שהוא הדבר האישי, האינטימי ביותר שאני יכול לכתוב, אני לא כותב אותו למגירה אלא מפרסם אותו באתר באינטרנט שבו יכולים אנשים זרים להיכנס אליו ולהיוודע אליו. למגירה, הוא מעולם לא היה נכתב).

באופן כללי, את הערך העצמי אני מחפש אצל האחר. אני מוצלח אם האחר חושב שאני מוצלח. אני מצחיק אם האחר צוחק. אני יודע מה לעשות רק אם האחר אומר לי מה לעשות. אני רוצה משהו רק אם האחר אומר לי לרצות אותו. אני? אין לי ממש רצון משלי (אני מגזים. אני יודע). יותר נכון: אני שם את עצמי אחרון. לא כי אני לא חשוב לעצמי אלא כי אני פוחד לשים את עצמי בראש. אם בכל-זאת אני רוצה משהו, אני אעשה אותו אחרון או שאעשה את זה בסתר. אני אתבייש בזה. אני אֹמַר לעצמי שאני לא בסדר כי אני חושב רק על עצמי ומתעלם מהאחר והאחר, הרי, הוא החשוב מבין שנינו.

(והנה, לאחרונה, אני לא מצליח יותר למצוא את עצמי אצל האחר. האחר אמר לי לך ונשארתי עם עצמי והלכתי בי לאיבוד. זאת סיבה מספיק טובה לישון כל הזמן. אבל אני מקדים את המאוחר.)

אנחנו בונים לעצמנו עולם שנראה לנו בטוח וטוב. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שאנחנו מסוגלים לעמוד בו. יש מי שייספר לעצמו סיפור שיקדם אותו (אני מכיר הרבה כאלה ומקנא בהם) ויש מי שייספר לעצמו סיפור שיאפשר לו להיתקע במקום (אני למשל). אנחנו לא מתמודדים עם מה שלא ניתן להתמודדות, אנחנו לא נלחמים במה שאין להלחם, אנחנו לא רואים את מה שאנחנו לא רוצים או לא מסוגלים לראות, אנחנו חיים את מה שאנחנו יכולים, את מה שטוב לנו, את מה שנראה לנו שהוא טוב לנו. עד כאן, הכל בסדר. אבל:

א. לא תמיד מה שאנחנו חושבים שהוא טוב לנו, הוא באמת טוב. לא חסרות דוגמאות לזה.

ב. כאן באות הטראומות ומשבשות את הדעת, משבשות את הראייה.

נולדתי בצרפת להורים שירדו מהארץ. כמו רבים, הם לא התכוונו להשאר שם הרבה זמן אבל הם נתקעו. נתקעו עד שמצאו את ההזדמנות לחזור. לפני שנולדתי, מצבם היה מחפיר גם ביניהם וגם כלכלית. הם לא רצו עוד ילד אבל הרופאה שיכנעה אותם שלא לעשות הפלה וכך באתי לעולם. לא הייתה להם שום בעיה לספר לי את הסיפור הזה. לתפיסתם, הוא הראה עד כמה היה להם מזל שנולדתי. טוב. אפשר להתווכח עם זה.

בצרפת, אמא שלי לא עבדה. כך שהיא הייתה איתי כל הזמן. בצרפת, הייתי ילד שמנמן ומפונק, תלמיד מצטיין בבית-הספר (קפצתי כיתה), הייתי חלומם של כל הורה: שקט, מנומס, לא מפריע, עושה את מה שמבקשים ממנו. אך, לא הייתי הגבר שאבא שלי חלם שאהיה. הוא שלח אותי לשיעורי ג׳ודו כדי שאדע להגן על עצמי ואחרי שהמדריך הפיל אותי עשר פעמים ואני סרבתי להכות את המזרן עם היד כפי שהוא דרש, רצתי בוכה אל זרועותיה של אמא ולא חזרתי לשיעורי הג׳ודו. אחר-כך, הוא העלה אותי על סוס פרא בחווה שהייתה בבעלותו של הדוד שלי. לא הצלחתי לעצור את הסוס ועל-כן קפצתי ממנו ונמרחתי על הרצפה צורח מכאב. מאז, לקח הרבה זמן עד שהתקרבתי לסוסים. אבא שלי מאוד התאכזב מזה. אבא שלי היה היהודי החדש שעזב את הגלות ועלה לארץ והיה לאיש אדמה, לחייל. הוא באמת היה גיבור. לא אשכח איך שבמהומות 68, יושבי בית הקפה שמתחתינו יצאו לזרוק אבנים על תהלוכה פרו-ישראלית שעברה מתחת לרחוב. אבא שלי, מבלי לחשוב פעמיים, ירד אליהם והורה להם לחזור לקפה וזה מה שהם עשו. הוא חלם לעשות קריירה צבאית אבל בגלל בעיות אוזניים, לא קיבלו אותו לקורס קצינים. ככה הם הגיעו לצרפת.

אם אני מנסה להיזכר בילדות בצרפת, אני לא ממש מצליח. הכל מופיע כמין חלום. שום-דבר לא ברור. היו דברים טובים. היו דברים פחות. היה לי שכן בגילי שגדל איתי. פרחח יהודי קטן שידע להסתדר ברחוב. למדתי בבית-ספר לבנים בלבד. בכיתה ב׳, הייתה מורה שהערצנו. חשבנו שהיא נסיכה אמיתית מבית המלוכה. בכיתה ה׳, היה מורה שהרביץ לנו. לי, הוא כמעט שלא הרביץ. הייתי ילד טוב. הוצאתי ציונים גבוהים. בצרפת היה מנהג שלפי הדירוג שלך בכיתה היית הולך ובוחר ספר מהערימה. המצטיינים בוחרים ראשונים והגרועים אחרונים. אני תמיד הייתי הראשון ובין הראשונים ובנוסף, הייתי בוחר ספר שני כילד הפופולרי בכיתה. את הקיצים בילינו בארץ או במרוקו. אבא שלי כבר מצא עבודה ומצבנו הכלכלי השתפר.

הכל היה טוב? קשה להגיד. ילדות מאושרת? לא זוכר. הערצתי את אחותי הגדולה שכמעט ולא ראיתי. סבלתי מאחותי השניה שהתמרדה נגד ההורים לנגד עיני. הייתי האנטי-תזה שלה, האנטי-תזה לשכן הפרחח שלי. אמא שלי תמיד הראתה להם שאני היחיד שיודע לסיים מהצלחת. היא הייתה אומרת שהצלחת שלי כל-כך נקייה שלא צריך לנקות אותה. ידעתי מה גורם לגדולים לאהוב אותי ונעניתי לדרישות שלהם. אהבתי את פאריס. לא סבלתי את המשפחה של אבא שלי. כולם סוחרים קטנים של נקניקים ושל בגדים. חלקם עשירים יותר, רובם עניים מרודים. אנשים רעים, קטנוניים, מכוערים. קריקטורה של יהודים פולנים. לא סבלתי את הדרישה של אבא שלי להיות נחמד לכולם כי ״אי-אפשר לדעת״.

ואז, אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה לחזור לארץ. בשבילי, זה לא היה לחזור. נולדתי שם. לא כאן. אמרתי שכן. הייתי בן תשע. מה ילד בן תשע אמור לענות? רציתי לעלות? אין לי מושג. אהבתי את החופשות בארץ. אהבתי את החום, את הים, את החופש.

עלינו.

הכל היה טוב.

רק שבבית-הספר הפסקתי להיות תלמיד טוב. להיפך. התחלתי להפריע, לא להכין שיעורים. כבר בשנה הראשונה שלנו כאן, המורה ההיא קראה לאמא שלי לשיחה. אמא שלי לא הייתה בבית. התחילה לעבוד. אבא שלי לא מצא פה עבודה אז, בילה הרבה בצרפת כי שם הוא הרוויח יותר. כל שנות העליה היו מורכבות עבורי. פתאום, מצאתי את עצמי לבד, עזוב עם אחותי האמצעית והיא הייתה יותר אבודה ממני. העליה לארץ לא עשה לה טוב. בלשון המעטה.

עברנו לבת-ים.

נשארתי כיתה. אותה כיתה שקפצתי בצרפת, נשארתי בה בארץ. גם סירבתי ללמוד עברית. אמא שלי שלחה אותי לשיעורים פרטיים אצל המחנכת שלי. היא גרה ברחוב בלפור בבת-ים. בחדר השינה שלה היה פוסטר מוכר בשחור-לבן של ילדי פרחים: זוג שמן וערום. כשהיא קלטה שאני מסתכל עליו, היא סגרה את הדלת. הייתי מאוהב בה אבל גיליתי שזה מאוד נוח להישאר עולה חדש ולא לדעת עברית. במקום להכין שיעורי בית, הרשו לי לא פעם לצייר אותם או לא להכין בכלל. יום אחד מורה אחת קראה לי ״סטודנט חופשי״ וחשבתי שזאת מחמאה. בארץ, היו בנות בכיתה והעדפתי לבלות איתן את ההפסקות מאשר עם הבנים. עם הבנים, שיחקתי כדורגל במגרש כורכר ומכיוון שהייתי שחקן גרוע, שמו אותי תמיד בשער והייתי חוזר הביתה בברכיים פצועות. ימים רבים נעדרתי מהלימודים, הסתתרתי בבית. ההורים לא ידעו. ככה חשבתי. זאת התקופה שבה התחלתי לקרוא. הרבה. רק בצרפתית. ספרים של גדולים. דילגתי על ספרי הילדים. הספרים הצילו אותי. אני זוכר ימים ארוכים לבד מחטט במגירות של ההורים, מוצא דברים שאני לא אמור למצוא. אני זוכר בדידות. אני זוכר דיכאון. אני זוכר תחרות ניבים שערכו בבית-הספר ומי שזכתה הייתה ילדה, עולה חדשה כמוני מבלגיה ואני לא הבנתי למה היא עושה את זה. למה לה לדעת עברית יותר טוב מהישראלים? מה ייצא לה מזה?

סיימתי את היסודי (אז היסודי הסתיים בכיתה ח׳) עם שליליים. צריך מאוד להשתדל כדי להוציא שלילי ביסודי. הלכתי לבדי לעיריית בת-ים כדי להרשם לבית-ספר תיכון. המזכירה שישבה באחד ממבני האזבסט הודיעה לי שאוכל להרשם רק לבית-ספר מקצועי. עמל או אורט.

למזלי, אחותי הגדולה עשתה באותו זמן את התואר הראשון בירושלים ואחת הידידות שלה סיפרה לה על פנימיית בויאר.

עברתי את מבחני הקבלה כי הם לא הסתכלו על התעודה וכך עברתי לפנימיה.

אני זוכר בבירור שכשעזבתי את הבית, יצאתי מהדיכאון.

על התיכון אין הרבה מה לספר. הייתי מקובל, הייתה לי חברה. המשכתי להיות תלמיד גרוע אבל הסתדרתי. אותה תחושה שהייתה לי בפאריס. כאילו שאני חיי בתוך ענן. לא לגמרי מרגיש מה שהולך סביבי. עומד מהצד. לא שייך. מעולם לא הבנתי את החדווה שבשירה בציבור או בריקודי עם. למה שאנשים יירצו להרגיש שייך? אתה נעלם בתוך השייך. גם היום, אני מתקשה ללכת להפגנות. אני הולך מדי פעם אבל מרגיש זר, מאוים. יש מי שמרגיש עוצמה בתוך ההמון. אני מרגיש אימה.

ואז, הגיע הצבא.

בצבא, כל מי ששירת איתי הכיר את הסיפור. ישנתי כל הזמן. יכולתי להירדם בכל מצב. באמצע תרגיל אוגדתי כשירדתי על הברך והמתנתי להסתערות, או שנרדמתי בזמן השמירה במוצב על גבול הלבנון והתעוררתי למחרת ב-11 בבוקר עם סימני המשקפת על המצח. מפקד המוצב עמד מולי ובמקום לנזוף בי, החל לבכות. או בזמן קורס הצניחה, נרדמתי במקום אחד והתעוררתי במקום אחר בלי נשק, בלי חולצה. ויש עוד הרבה סיפורים כאלה. הייתי לבדיחת החיילים ששרתו איתי. שמי הלך לפני: אני יכול להירדם בכל מצב וקשה להעיר אותי.

זה הצחיק נורא. זה היה מן המשך לעמדה שתמיד נקטתי. צופה מהצד. חייל אבל לא חייל ויש לי הרבה מה להגיד על הצבא, על החיילוּת, על המדינה. קראתי לעצמי ״החייל שווייק״. ראיתי בזה המשך המרד שלי באבא שלי שעמל כל חייו בלהיות היהודי החדש וסיים אותם כאיש מכירות. כמו אביו. היש יותר יהודי מאיש מכירות?

וזה לא רק זה. תמיד הסתדרתי. תמיד מצאתי דרך להסתדר מבלי שממש התאמצתי, התמודדתי. בשביל מה? וכשלא הסתדרתי, נכנסתי לדיכאונות, שקעתי, ישנתי עד שמצאתי את הדרך החוצה. אם בלשנות מקום או בלשנות עמדה. לפעמים, זה לקח כמה ימים. לפעמים, יותר. כמו אז, בגיל תשע. עליתי לארץ אבל לא ממש עליתי. זה המוטו של כל המהגרים: נוכח לא נוכח. אני פה אך נשארתי שם. תראו את פבלו רוזנברג. מדבר בעברית עילגת ובמבטא ארגנטינאי כבד כאילו שעלה לארץ לפני חודשיים. הוא עלה לפני יותר מחמישים שנה. בגיל שמונה! גם אני. מעולם לא הייתי צרפתי יותר מכפי שאני בארץ.

ובהזדמנות האחת הזו שבה שאל אותי אבי אם אני רוצה לעלות, לא אמרתי את מה שהייתי צריך להגיד: שאני מפחד, שאני צריך עזרה, שאני מבקש שיהיו לצידי ולא יזניחו אותי כפי שהם עשו. במקום זה, אמרתי לאבא שלי את מה שהוא רצה לשמוע. אמרתי לו: תגיד לי אתה, אבא. תגיד לי שאני רוצה לעלות. ומכיוון שכך נהגתי, יצרתי לעצמי תבנית שבה ״אני לא שואל את עצמי שאלות קשות מדי״. מה אתה רוצה לשתות? שואלים אותי ואני עונה: מה אתם רוצים שאני ארצה לשתות?

טוב. תמיד כשאני מנסה לסכם משהו, אני מרגיש שאני ממהר. זה פשוט מדי. זה לא זה.

זה לא נכון. אני יודע מה אני רוצה לשתות ואני אומר. הלכתי ללמוד משחק כנגד רצונם של ההורים. התחתנתי עם נ׳ למרות שהייתה חשדנית כלפי ויש לי ילדים. אם כבר מדברים על חותם, הילדים הם חתיכת חותם. אחד-אחד. ויש עוד הרבה רגעים כאלה שבהם ידעתי מה אני רוצה ופעלתי וקיבלתי. אני לא מסכן. אבל אלה רגעים מעטים הפזורים פה ושם במהלך חיי. זאת לא עמדה. אני לא משיג את מה שאני רוצה. לרוב לא משיג כי לרוב, אני לא מעז להגיד את מה שאני רוצה. לא מעז? אני לא בטוח שזה הפועל הנכון. 

מה אני רוצה? מה אני רוצה? מה אני רוצה?

אני חושב שאת רוב חיי הצלחתי לעבור מבלי ממש לשאול את עצמי את השאלה הזו. יותר נכון לומר שאת רוב חיי עשיתי הכל כדי שלא לענות על השאלה הזו. אני פוחד לענות על השאלה הזו. זה אסור. אני עלול לתת תשובה שאתחרט עליה. אני לא זה שרוצה. זה אתם שרוצים. מתפקידי לגלות מה.

ואני חושב שרגעים כמו הצבא פשוט לא איפשרו לי להתחמק. צבא, זה לא מקום שאתה יכול לעבור כמו חלום. זה קשוח, צבא. ואם קשוח, הפתרון שמצאתי (המוצא האחרון) היה לישון. היש פטנט טוב יותר כדי לא להתמודד עם מצב בלתי-אפשרי? זה כמו הנאנסות המעידות על עצמן שבזמן האונס הן קופאות במקום, לא זזות, לא מדברות וזה מטריף אותן ואת כולם: למה לא נלחמו? למה לא צעקו? משהו. זה מה שאני עושה כשנגמרים לי כל הפטנטים.

ולאחרונה, משחזרתי לישון. לישון כל היום וחשבתי כבר לשוב וללכת לרופא. שיבדוק. כואב לי פה, כואב לי שם. אני בטוח גוסס. יָמַי ספורים. זה העניין. ודקה לפני שקבעתי תור, קמתי וניגשתי לכתוב את הטקסט הזה ומאז, האמת שהתחלתי לקום מעט טוב יותר. אני הרבה פחות עייף. והחלטתי: בזמן הקרוב אתעסק במה שאני רוצה. זה נשמע טריוויאלי אבל זה ממש לא בשבילי. זה לא משהו שעשיתי (עשיתי. הנה, שוב המשפטים החד-משמעיים האלה). אני פוחד מזה ואני צריך ללמוד לעשות את זה. לעשות משהו שעד עכשיו יצא לי פה ושם במקרה ולהפוך אותו לחלק ממני, למי שאני.

חלק ממני. חלק ממני. חלק ממני.

אני שמח שעליתי לארץ.

אני מודה לכם על ההקשבה. עכשיו, ברשותכם, אלך ואמשיך לכתוב.