מאוחר בלילה

אני כבר סיפרתי את הסיפור הזה אלף פעם. בטח כבר כתבתי אותו ואני לא זוכר איפה. זה לא משנה. הייתי בן שתיים-עשרה אולי. גרנו בבת-ים, באותם ימים, יום רביעי היה יום הקולנוע בטלוויזיה. בערב, לאחר החדשות, היו מקרינים סרט. עד היום, היום המועדף עלי לראות סרט הוא יום רביעי. זה נשאר לי. בכל-אופן, באותה תקופה, הקרינו בטלוויזיה סרטים נהדרים. אז, הכרתי את ברגמן עם תותי בר והחותם השביעי וסרטים אנגליים נהדרים. הייתי ילד אבל נהניתי כל-כך מהסרטים האלה. אבא שלי היה נרדם כהרגלו מול הטלויזיה ואני הייתי רואה עד הסוף. אם יש משהו שאני זוכר מהילדות שלי, זאת תחושת הבדידות. אני בעיקר זוכר חוויות של לבד. אני משחק לבד, אני קורא לבד, אני רואה סרטים לבד. לא שלא היו לי חברים, היו לי. הרבה. אבל את הדברים המהותיים, אני זוכר אותם כלבד. בכל-אופן, היה את הסרט הזה שמשום מה נחרט יותר מהשאר. אני זוכר את הקריינית מסבירה שזהו סרט שזכה בפרס סרט הטלויזיה של השנה בארה"ב. סרט טלויזיה דל תקציב והוא מדבר על מתאגרף שחוצה את אמריקה כדי להגיע לאיזה מפיק שהבטיח לו את השמיים. בדרך, הוא נתקל בילדה קטנה הגרה במכונית. היא הבת של מישהו שחייב לו כסף ונעלם, היא מצטרפת אליו למסע נגד רצונו ומה שמשגע אותו זה שבכל פעם שיש לילדה הזאת בעיה, היא מוציאה נייר צלופן צבעוני ומביטה דרכו על העולם. הטירוף הזה שלה משגע אותו. בקיצור, עוברים עליהם הרבה חוויות בדרך הזו לחוף השני של ארה"ב ובסוף הסרט, הם נפרדים והיא נותנת לו נייר צלופן למזכרת. הוא ניגש למפיק הגדול הזה שהבטיח לו קריירה ומתברר שזה לא מפיק ולא בתיך. המתאגרף מרביץ לו ומתוך התסכול הגדול שלו, מוציא את נייר הצלופן ומביט דרכו. סוף.

על אומנות הכתיבה (המשך)

בטעות הגעתי לאתר יפיפה של איה קניוק. אני מכיר אותה עוד מימי בית-צבי. גרי, הייתה לו תכונה טובה אחת והיא לאסוף אליו כל מיני אבודים ולמצוא להם תכלית. כך אסף את רחל מרכוס שכבר הייתה בת יותר משמונים, היא לימדה אותנו באופן פרטני על אומנות המשחק ולמעשה סיפרה על אלתרמן ועל תרצה אתר. אשה מקסימה. באמת שלא היה לה מה ללמד אותנו אבל כל רגע איתה היה זכות גדולה. וכך אסף את איה, ילדה אבודה שהסתובבה בינינו, עזרה קצת בהפקות, הייתה מן עוזרת במאי, דיברה על תיאטרון. אני זוכר רק דברים טובים עליה.
והנה, אני מגלה את האתר הזה שלה: מחסן מילים. למרות השם המאוד לא מחייב, כל האתר עוסק בדבר אחד בלבד: המחסומים בשטחים הכבושים. איה וחברה בשם תמי עמדו\עומדות ליד מחסומים ומתעדות את המתרחש. הכתיבה טובה, מדויקת, סוחפת. יחד עם זאת, העמדה היא חד-משמעית: החיילים הם הרעים והפלסטינאים הם הקורבנות. הרוע של החיילים מתואר כאקראי, אין רציונאל מאחוריו, לרגע אינך יודע מדוע הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים והרושם המאוד ברור הוא שהם כפי שהם כי הם נציגי הרוע עלי אדמות. הפלסטינאים לעומת זאת, אנחנו מיד מבינים למה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, יש הסבר למעשיהם וההסבר הוא הגיוני, אפשר להבין אותו, להזדהות איתו. החיילים הם חזקים, יש להם רובה ביד, הפלסטינאים הם קורבנות, כל רצונם הוא להמשיך בשגרת חייהם והדבר לא ניתן בידיהם. החיילים הם פלקטים. הפלסטינאים עמוקים, מורכבים. הנטייה היא להזדהות איתם, לכעוס על האחר.
אני לא הולך להתווכח על הצד הפוליטי של האתר כי בסופו של יום, זהו צד שאני מזדהה איתו. אך מה הערך של דבר מסוג זה? מצד אחד חשוב שהדברים יאמרו, חשוב לדעת מה קורה שם בחור השחור שנקרא שטחים. מצד שני, כשהעמדה כל-כך ברורה, כל-כך ידועה מראש, את מי זה מעניין? אני רואה את פעילי השמאל מהארץ ומחו"ל נעזרים בטקסטים האלה כדי להראות את העוול הנעשה בשטחים. בסדר. ביג-דיל. עם עמדה כזו חד-צדדית, אינך יכול לא לחשוב שמרמים אותך, שהשפה הנאמרת כאן היא אותה שפה של אלה המדברים על שחרור הארץ, שחרור האדמות, ביאת המשיח ושוכחים פרט קטן ושולי שיושבים על האדמות הקדושות האלה אוכלוסיה עצומה שאין לה שום קשר ליהדות (סליחה). גם כאן, הפלסטינאים הם בובות, מריונטות, קורבנות של הכיבוש ואין להם שום חלק במצבם, הם לא עשו כלום והם בטח שלא יכולים לעשות כלום. קורבנות. אני נזכר במשהו שנאמר פעם על ארצות-הברית של שנות השבעים: שיש בקרב הלבנים שם שני סוגים של גזענים: האחד שחושב שהשחורים פחות טובים מהלבנים והשני שחושב שהשחורים הם טובים יותר מהלבנים.
אני גם לא הולך להתווכח על הערך של כתיבה מסוג זה. עמדה פוליטית היא דבר חשוב. יש מי שיאמר שעמדה פוליטית היא הדבר החשוב ביותר, שכל התנהגות שלך ואמירה נובעת מתוך העמדה הפוליטית שלך וגם אי-נקיטת עמדה היא בעצם נקיטת עמדה. בקיצור, אין לאן לברוח, בעיקר לא בארץ הקטנטנה הזו.
אני נזכר בג'ונתן ליטל וב"נוטות החסד" המופלא שלו. הגאונות של הספר היא שאתה מהר מאוד מזדהה עם הגיבור של הספר שהוא קצין נאצי העושה את הדברים האיומים ביותר. סוף כל סוף מישהו הרים את הכפפה הכבדה מנשוא והפך את הנאצים ממפלצות קלות לעיכול לבני-אדם. בני-אדם עושים זוועות. לא מפלצות. וזהו הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור ולשנן.
אז איה יקירתי, גם אם עמדתך ברורה, גם אם את שונאת אותם, בבקשה ממך, אני רוצה להבין את החיילים האלה, אני רוצה להבין מדוע הם עושים את מה שעושים. עשית לעצמך חיים קלים והפכת אותם למפלצות וקשה להאמין לזה. אני רואה אותם בקניונים, אני רואה אותם ברחובות, אני רואה את תמונת האחיין התינוק על צג הטלפון שלהם, אני מכיר אותם, הם ילדים טובים, החיילים. יש להם רגשות, הם פוחדים, הם שמחים, הם צוחקים. נשבע לך. החטא היחיד שלהם הוא שהם עושים את מה שאומרים להם. הבעיה היא שמישהו אמר להם לעשות את הדבר הלא-נכון, כבר הרבה זמן שאנחנו נדרשים לעשות כאן את הדבר הלא-נכון. אז אני רוצה לדעת מה החייל אומר לעצמו כדי להצדיק את מעשיו. הוא לא אומר: "עכשיו אני הולך להיות מניאק, בנזונה". בטח יש הגיון במה שהוא עושה, לא? וברגע שנבין את זה, נבין את גודל הזוועה של הימצאותנו שם, נבין את החטא הנורא שעליו נשלם כולנו את המחיר בבוא העת. אז קדימה וכמאמר עיתונאי חשוב אחד: "וטובה שעה אחת קודם".
נ"ב: לא קראתי את כל המאמרים כך שמאוד יכול להיות שכל מה שכתבתי כאן בכלל לא נכון. ככה זה כשקוראים לאט...

מצאתי טקסטים ישנים

וחבל לי עליהם. הם באמת יפים. הייתה תקופה קצרה שניסיתי לכתוב סיפורים קצרים. לא המשכתי עם זה.
הנה, אני מביא כמה מהם:

1. עד שיום אחד היא הופיעה

עד שיום אחד היא הופיעה עם אחד. זה היה אחרי שכבר נואשנו ממנה. כולנו היינו עם בן או בת זוג, כמה מאיתנו עברו את החתונה והתחילו את שלב הילדים והיא הייתה מופיעה לפגישות לבד. זה לא היה נעים. בעיקר לנו. הרגשנו אשמה על כך שהיא לא מוצאת אף-אחד. כאילו שיש לנו יד בדבר. פעמים רבות, שלא בנוכחותה, דיסקסנו בעניין ולא הצלחנו לשים את האצבע. זה אולי בגלל איך שהיא נראית, חשבנו, או בגלל איך שהיא מדברת, מה שהיא משדרת, זה בגלל שהיא מצליחה מדי, שהיא מפונקת מדי. הכל היה נכון ובכל זאת, היא לא הייתה שונה מאף-אחד מאיתנו והיא הייתה לבד ואנחנו לא. עובדה.
אז כשכבר הגענו לשלב שהמעטנו להזמין אותה, בכל פעם מסיבה אחרת. פעם בגלל שזה היה מפגש תינוקות, פעם מפגש זוגות, פעם סתם לא נעים. יום אחד היא הופיעה איתו. בחור נחמד עם חיוך שובה לב ועיניים טובות. כולנו נשמנו לרווחה.
ממתי אתם ביחד, שאלנו.
- שבוע.
שבוע זה מעט אבל זה הספיק. בעיקר כשהבטנו עליהם. שניהם עומדים, מחזיקים ידיים, מאושרים. זוג מאוהב. זה מה שראינו לשמחתנו. זוג מאוהב. אנחנו באמת קיווינו שהיא תמצא לה מישהו. הבדידות שלה רבצה על מצפוננו. אלוהים יודע למה. כמה מאיתנו כבר רשמו אותה באתרי היכרויות, מיוזמתם, מבלי להיוועץ, גם באתרים מפוקפקים יותר. העיקר שתמצא לה כבר מישהו ותפסיק לעמוד לנו לרועץ.
איפה הכרתם? שאלה בחשש אחת מאיתנו.
- ברחוב, היא ענתה. הלכתי ברחוב סואן במרכז העיר, ופתאום הרגשתי שמישהו מחזיק לי את היד. מאז, אנחנו לא נפרדים.
- מחזיק את היד? למה את מתכוונת, מחזיק את היד? העזה לשאול אחרת.
- מה שאת שומעת, ענתה ידידתנו.
- פשוט הרגשת מישהו תופס לך את היד וזהו?
- לא תופס. מחזיק. הוא הושיט לי יד. זהו.
- ומאז...?
- אנחנו ביחד.
- איזה יופי, הריעה האחת.
- זה כל-כך רומנטי, העירה השניה.
- איך קוראים לו, שאל אחד הבחורים (הבחורים אצלנו תמיד אחרו להתערב)? היא פנתה אל חברה ושאלה: באמת. איך קוראים לך?
- ז'רום, הוא ענה.
- ז'רום, היא ענתה לנו. אני מאוהבת במישהו שקוראים לו ז'רום. זה לא נפלא?"
השתרר שקט בין הנוכחים.
"מה," העז מישהו מאחור להפר את הדממה. "עד עכשיו, לא ידעת איך קוראים לו?
- לא, ענתה בפשטות.
- את שבוע יוצאת איתו ואת לא יודעת איך קוראים לו?
- לא.
- לא דיברתם, את והוא?
- לא.
- אז מה עשיתם עד עכשיו?
- החזקנו ידיים.
- וזהו?
- זהו."
שוב שקט בקהל. יש דברים שפשוט דורשים זמן כדי להבין אותם, שכדאי לעצור ולנסות לשחזר את מה שהיה עד עכשיו כדי להבין את מה שנאמר.
- כל הזמן החזקתם ידיים?
- כן.
- מה זאת אומרת כל הזמן?
- כל הזמן.
- גם כש...
- כן.
- זה לא הגעיל אותך?
- אנחנו אוהבים.
- ואיך הלכת לעבודה?
- הוא בא איתי.
- ולא אמרו לך כלום בעבודה?
- לא שאלתי אותם.
- את מוזרה.
- זה כל-כך רומנטי." כאן התעורר בינינו ויכוח אם אפשר לקרוא לדבר הזה רומנטי או פשוט טירוף. מישהו מאיתנו העלה את הסברה המאוד הגיונית שהחברה שלנו נואשת. את כל זה אמרנו לידה וליד החבר החדש שלה אבל הם לא התייחסו. לקחו להם צלחת, מזגו לעצמם אוכל (הוא החזיק את הצלחת והיא מזגה), אכלו להם בתיאבון (פעם היא, פעם הוא), גמעו מהיין המשובח (היא השתכרה מעט כי היא לא רגילה לשתות כל-כך הרבה).
- אתם אף-פעם לא עוזבים אחד את השני?" חזר ושאל אחד הנוכחים.
- לא.
- למה?
- אני מרגישה... זה כאילו... שאם נעזוב ידיים, נמות. (כאן, אף-אחד לא פצה פה. כולם הסתכלו וחיפשו מילים שלא באו) פשוט נמות על המקום.
- וכבר...?
- מה?
- עשיתם...? (אחדים מאיתנו התפרצו וקטעו את דבריו של החוצפן: "מה אתה שואל דברים כאלה." "זה לא יפה." אבל האמת היא שכולנו היינו סקרנים)
- לא.
- כלום?
- כלום.
- לא עשיתם כלום ביחד, לא דיברתם. כלום.
- רק מחזיקים ידיים." ענתה חברתנו.
ואז קמה אחת החברות, מאלה שהתחתנו ראשונה והחזיקה את הילד השלישי בחיקה והתפרצה כשדמעות בעיניה: "אתם תסלחו לי אבל זאת אהבה. זאת אהבה אמיתית." וברחה מהחדר כשהיא מתאפקת מלפרוץ מול כולם בבכי מר ורוגש. בעלה לא זע ממקומו אלא מזג לעצמו כוס נוספת (עשירית במספר) של ערק חברוני זול.
זה כל מה שהיה באותו מפגש חברתי הזכור לשמצה. הזוג המאושר עזב ראשון את המסיבה וזמן רב לא שמענו מהם. עד שיום אחד, באחד המפגשים, סיפר לנו אחד החברים שהוא פגש אותה ברחוב. היא הייתה לבד. הוא שאל לשלומה ומה איתה. והיא סיפרה לו שהיא לבד עכשיו. כשהוא שאל אותה מה קרה, היא סיפרה לו שיום אחד, לא הרבה אחרי אותו מפגש אחרון איתה, עקב כורח נורא ומצער, היא נאלצה לעזוב את ידו לרגע קט וגילתה לחרדתה שלא היא ולא הוא מתים על המקום, שהכל דווקא בסדר, בסדר גמור. השמיים לא נופלים והשמש ממשיכה לזרוח במלוא כוחה (זה קרה בעיצומו של קיץ חם במיוחד). מאותו יום, מצב הדברים בין השניים התדרדר במהירות עד שהודיעה לו שאינה רוצה לראות אותו יותר. "לא היינו מתאימים, הסבירה. לקח לי זמן להבין."
אחר-כך פגשה מישהו שאמר לה מה לעשות ומה ללבוש.
אחר-כך פגשה איש מבוגר ועשיר שביקש לקנות לה וילה בפרברים.
אחר-כך חיפשה מישהו לעשות איתו ילד.
אחר-כך לא שמענו ממנה יותר. שמענו ממישהו שמכיר מישהו שהוא חבר של מישהו שפגש אותה במסיבה של מישהו והיא נראתה מאושרת. לך תדע.

2. מלאכת הכתיבה

מעשה שהיה כך היה.
בכניסה לשוק מחנה יהודה, בבוטקה, שני שוטרי מג"ב עומדים משני צידי המעבר הצר והמוצל שכל באי השוק נאלצים לעבור דרכו. הוא אתיופי, היא רוסיה או מהאיזור ההוא. שניהם צעירים. זהו השירות הסדיר שלהם. בגדיהם מונחים עליהם ברישול, עור פניהם מחוטט, פצוע, פגוע. הם כשני ילדים בתחפושת לא להם. העמידה עייפה, מרושלת. הם מדברים זה לזו כאילו הם לבד, כאילו שכל הקהל הרב העובר דרכם כלל אינו קיים. זה מה שמושך את תשומת ליבי. בזמן שאני חולף על פניהם, אני שומע אותה שואלת: "אתה רוצה סטוץ?" הוא עונה משהו קצר שאיני קולט והיא ממשיכה: "אתה לא יודע מה זה סטוץ?" זה כל מה שאזניי קולטות. אני ממשיך בדרכי, ממהר לדוכן המיצים לקנות לי כוס גדולה של תמר הינדי. ארבעה שקלים. הרבה יותר ממה שחשבתי. לאחר כשתי דקות אני חוזר ורואה אותם עומדים זה לצד זו. הוא משעין נייר ורוד שעליו מודפסת פרסומת למוצרים מוזלים וכותב בעיפרון. אני מזהה כתב אתיופי.
זה כל מה שהיה. וזה מה שהוספתי:
היא: "אתה רוצה סטוץ?"
הוא: "לא."
היא: "אתה לא יודע מה זה סטוץ?" הוא מחייך במבוכה. "לא. מה זה?"
היא: "סטוץ, זה כשבחור ובחורה נפגשים רק לפעם אחת בשביל לעשות את זה."
הוא: "ומה הם עושים כשהם נפגשים פעם אחת?"
היא: "מזדיינים.
- באמת?
- כן.
- יש אנשים שעושים את זה?
- אתה רוצה?
- עם מי?
- אני יכולה לסדר לך.
- עם מי?
- איתי.
- אנחנו כל היום עומדים ביחד בשמש, את ואני.
- מה זה קשור?
- את מסריחה.
- אתה לא רוצה?
- לא. לא איתך. אני מכיר אותך.
- אני יכולה לסדר לך מישהי אחרת.
- מי?
- אני מכירה.
- מי?
- יש הרבה שירצו לעשות את זה איתך.
- באמת?
- אומרים שיש לכם גדול.
- מה?
- הזין.
הוא שותק לרגע. לא מביט בה, עושה את עצמו ממלא את תפקידו כשוטר, דורש מעובר אורח אקראי לעצור ולפתוח את התיק כדי שיראה שלא מסתתרת בתוכו שום פצצה. היום חם. הוא מוכן היה לוותר על שבת בבית רק בשביל מקלחת קרה של שעה. עוד ארבע שעות למשמרת. "את יודעת איך אומרים זין באתיופית?
- לא.
- מטריה.
- אתה צוחק עלי.
- נשבע לך." היא צוחקת לעצמה. מטומטמת, היא חושבת. את והפה הגדול שלך. עוד פעם הוא יחשוב שאני נותנת ככה לכל מי שזז. תסתמי, מפגרת. תסתמי. "שאני אראה לך איך כותבים את זה?
- תראה." היא עוברת לצד שלו. הוא מרים נייר מהריצפה, מוציא עפרון מהכיס וכותב בריכוז ובאיטיות. ברגע זה, יכולים לעבור לידם עשרה מחבלים עם טונות של פצצות. לא איכפת להם. הם לבד עכשיו.

3. הסיפור הקצר ביותר שכתבתי

זהו הסיפור הקצר ביותר שכתבתי: יום אחד, באחד המפגשים החברתיים, פנה אלי איש שלא הכרתי: "הבחורה הזאת שעומדת ליד עציץ הבונגווילה, זאת אשתך?
- כן, עניתי.
- מזל גדול יש לך, הוא אמר.
- תודה. אתה מהאזור?"
אחר-כך שמעתי אותו אומר לה: "איזה מזל יש לו שאת איתו." עמדתי שני מטר ממנה וזה כאילו שלא הייתי קיים.
בסוף האירוע, כשביקשתי ללכת, הלכתי לחדר השינה של המארחים כדי לקחת את המעילים. שם מצאתי את אשתי עם האיש הזר. שניהם שוכבים עירומים. הוא מעשן סיגריה והיא מלטפת את שיערות חזהו. זה היה מוזר לראות אותה בסיטואציה אינטימית עם מישהו אחר. אני חושב שאם היא לא הייתה מלטפת אותו כך, הייתי יכול לסבול את זה, הייתי יודע מה להגיד. אבל במצב הזה, עמדתי ושתקתי. זה כל מה שהצלחתי לעשות וגם זה היה קשה. כשקלט אותי הזר, הוא כיבה את הסיגריה והחל להתלבש. "אתה לא יודע איזה מזל יש לך," אמר. "עכשיו אני יודע עד כמה. אני יכול רק לקנא בך." כשסיים להתלבש ובדק את עצמו במראה של ארון הבגדים, חייך אלי ויצא את החדר והשאיר אותי לבד עם אשתי ועם הברדק.
כשסיימתי לכתוב את הסיפור, הרגשתי מועקה. לא הצלחתי להבין מדוע. האם התעוררה בי הבהלה שאשתי, אשתי האמיתית, שאיתה אני חיי את חיי האמיתיים תבגוד בי או תעזוב אותי יום אחד? נבהלתי והחלטתי להראות את הסיפור לכמה אנשים שאני מכיר וזה מה שאמרו:
א': "האשה בכלל שותקת. היא כמו חפץ ששדדו. זה סיפור על גבר שלקחו לו, על גבר שסירסו. זה לא יכול לעניין אותי."
ח': "אני לא מבין. זה סיפור אמיתי?"
ד': "זה גנוב. אני בטוח שקראתי את זה איפשהו."
ע': "מאוד יפה. בעיקר הקטע שהוא יורה בה. נפלתי."
כתבתי את הערותיהם והוספתי אותן אל הסיפור ואחר-כך, זרקתי הכל לפח.

דפקתי את הברך

איזה באסה. זה קורה לי מדי פעם. אני כורע ברך ואני שומע קנאק. הברך כואבת ואני מתרומם, משחק עם הרגל עד שאני מרגיש שהעצם חוזרת למקום ובזה זה נגמר. זה כמה שנים שזה כך. אני לא מתרגש מזה. אתמול, היינו במסיבת חנוכה בגן של הקטן וזה קרה לי שוב רק שהפעם, העצם לא חזרה למקום ואני מאז מסתובב עם ברך כואבת. בלילה, קיוויתי שזה יעבור מעצמו וזה לא עבר ובבוקר הלכתי למיון. חשבתי שאני אגיע שם, הרופא יהנהן, יסובב לי את הרגל באופן הנכון ויחזיר לי הכל לקדמותו. איפה. בא אלי איזה רופא צעיר עם מבטא. לא הבין כלום, התלבט שעה מה לעשות, שלח אותי לרנטגן, לא ראה כלום, קרא לחבר שלו והם שניהם ביחד ניסו לעשות משהו, החזיקו לי את הרגל ומשכו בכוח. כלום. שלחו אותי הביתה כלעומת שבאתי. אמרו לי שזה יכול לקחת זמן, שזה לא פשוט, נתנו לי עשרה ימי סיקים. באסה. אמר לי לעשות CT, אמר לי שיש להם בבית-החולים מרפאת ברך. נעמי נזכרה שלי' היה פעם את זה. התקשרתי אליו, הוא בדיוק באמצע האריזות לנסיעה שלהם להולנד. הם יוצאים לשבוע, החליפו בית עם מישהי. הוא סיפר לי שזה קרה לו לפני חמש-עשרה שנה. נדפקה לו הברך, שנה ניסה טיפולים אלטרנטיבים ולבסוף נשבר ועשה ניתוח ומאז, הכל בסדר. צחקתי. אמרתי לו שזה מזכיר לי את הבדיחה על איך להיות עשיר: לעבוד קשה כל החיים ובסוף לזכות בירושה. מה ניתוח, אמרתי לו? הוא ענה שאני לא אחשוב על זה. זה היה מזמן, לפני חמש-עשרה שנה. היום, זה אחרת. מה אחרת? אין לי מושג אבל הכי חשוב, הוא אמר, זה למצוא איזה פיזיוטרפיסט או איזה איסט אחר שאני לא זוכר את שמו שזה מישהו שמטפל בעצמות. קבענו שכשהוא חוזר, אני בא לקחת אותו מהבית ואנחנו נוסעים ביחד לקיבוץ. יש לנו פגישת גרעין. ראשון אחרי הרבה זמן. בכל-אופן, ביום ראשון, אני הולך לרופא המשפחה, מוציא ממנו את כל ההפניות והאישורים שאני צריך.
איזה באסה. ביום אחד אתה הופך לנכה זקן מזורגג. לא יכול לזוז, לא יכול לעשות שום דבר. אני לא מצליח ללכת מאה מטר ואם אני עומד יותר מדי זמן, הרגל כואבת. רציתי לסיים את המערכה הראשונה של המחזה שאני כותב אבל איפה עם כל הבעיות האלה. כל פעם יש משהו שמסיח את דעתך מהעיקר. כוס-אמו. התקשרתי היום להורים, שאלתי את אבא שלי איך הוא מתקדם עם סיפור חייו. הרי, הוא התחיל לכתוב ויש לו אחלה סיפור. רק שהוא ענה לי שהוא כל הזמן עסוק בעשרים אלף דברים אחרים ואין לו זמן לזה. אמרתי לו שהוא חייב לקבוע לו שגרה כי תמיד יהיו לו דברים יותר חשובים מאשר לכתוב. דברתי אליו והרגשתי שאני מדבר לעצמי.

כמה סיפורים שסיפרתי היום

הבאנו אלינו למשרד בחורה צעירה שתעשה עבודות חשבונאות ובינתיים, היא יושבת וממיינת ניירת. עבודה איומה אבל היא עושה אותה בחיוך גדול. היא בת 19 לערך. היא דתיה עם גרביונים כהים אבל עם תספורת מודרנית. מן ילדה כזאת שעדיין לא החליטה לאן היא הולכת אבל בעצם כבר החליטה לגמרי. ההורים שלחו אותה ללמוד הנהלת חשבונות כדי שיהיה לה מקצוע בזמן שהיא לומדת פסיכולוגיה באיזו מכללה נדחת. יש מלא כאלה בירושלים. בקיצור, ישבתי לידה ושאלתי אותה אם היא מכירה את הסיפור על סיזיפוס וידעתי מה היא תענה. "לא," היא אמרה. איזה כיף שיש עוד אנשים בעולם הזה שלא יודעים דברים טריוויאליים. זה הכיף בירושלים. יש מלא אנשים סביבך שלא יודעים כלום מהחיים שלהם ואתה יכול לחדש להם כל יום על עוד דבר. וזה הכיף בגיל המופלג הזה שאני מגיע אליו. אני יכול לחדש מלא על דברים שפעם כולם ידעו. לפני כמה ימים אמרתי למישהי: "מה, את לא יודעת מי הם ה-DOORS?" רגעי האושר הקטנים שלנו, אנו, האנשים הקטנים. בקיצור, סיפרתי לה, לבחורה, שקוראים לה רבקה (איפה בארץ הזאת אתה תדבר עם בחורה בת 19 שקוראים לה רבקה, אה?) סיפרתי לה על סיזיפוס. על האיש הזה שהאלים הענישו אותו וכך נאלץ שנים להעלות סלע בהר כדי שזה יתגלגל חזרה למטה ואז יאלץ להעלות אותו בחזרה. עבודה ללא שום תכלית. נזכרתי בקאמי שאמר שאי-שם, כשסיזיפוס הגיע עם הסלע קרוב לפסגה, ויכול היה לראות את הנוף מסביב וידע שהנה, הסלע יתגלגל עוד מעט, אותו רגע ספציפי בו יכול היה לנבא את הבאות, הרגע הזה היה בוודאי רגע של אושר. במילים אחרות, גם בסחי ניתן למצוא את האושר. במילים אחרות, לאושר אין קשר למצב בו אתה נמצא, או שבעצם אין קשר ישיר. קאמי מת בתאונה מטופשת ונשאר הבטחה גדולה.
עוד סיפור: כלילה (זאת המנהלת שלי - ההורים שלה החליטו לקרוא לה כך ובגללם היא נאלצת לתקן בכל פעם מחדש ולהציג את עצמה ככלילה בכ' ולא כקלילה בק'. כמו שאנשים אוהבים להגיד "אושר בא'") בקיצור, כלילה צריכה לתת נאום מחר והיא הראתה לי אותו היום. היא אוהבת מבואות, כלילה, כך שהתחילה את הנאום שלה בשיר של ט' כרמי. אמרתי לה: "לא נכון. איך מצאת את ט' כרמי?
- מה, אתה מכיר אותו?
- מה זה מכיר אותו? איך לא סיפרתי לך את זה? אני וטשרני (זה השם שלו) מאותו מסטינג. כשהוא בא אלינו לבית-צבי לראות את אנטיגונה שהוא תרגם, דאגתי לבוא אליו אחרי ההצגה, להשתחוות לפניו ולהודות לו על התרגומים הנפלאים שהוא עשה לתיאטרון. איזה כיף היה להשטטות כך. אני עד היום טוען שהתרגום שלו לסירנו דה-ברז'רק הוא יותר טוב מהמקור. באלוהים. באנטיגונה, טרזיאס העיוור שיודע את העתיד על-פי הציפורים אומר לקריאון שמעשיו יגרמו בסוף ל-"רק רע, רק רע!" וזה נשמע כמו עורב, פשוט וג-או-ני."

שכחתי מהבלוג הזה בכלל

שכחתי ממנו או שלא היה לי מה לכתוב אבל הנה, אני מגיע אליו הערב במקרה ואם זה לא היה שלי, הייתי אומר, וואללה. אחלה רעיון. פתחתי אותו באביב השנה ומאז לא נגעתי בו. אז מה קרה מאז?
1. כלום.
2. הפסקתי טיפול (נגמר הכסף).
3. חזרתי לכתוב (אם אפשר לקרוא לזה כך. אני כותב מחזה. ז'יל התקשר אלי והציע לי לכתוב. אמרתי בסדר. אני נאבק בו בשיניים (המשפט הזה נשמע דו-משמעי: בו בז'יל או בו במחזה ואני משאיר אותו כך). בשבוע הבא הוא (ז'יל) אמור להגיע עם עוד חבר לקרוא את מה שכתבתי בינתיים. פחד אלוהים).
4. הפסקתי לעשן (שוב).
5. הילדים גדלים. יש לי ילדה מתבגרת בבית עם פה גדול. פחד אלוהים.
6. הכסף נגמר (נעמי ואני נלחמים בכסף שאין והתחושה הכללית היא שאנו הולכים להפסיד בקרב הזה ולהתרסק על הפנים. נזכרתי בספר הזה "פחדרון בארון". ספר ילדים שהקראתי לילדים ובו הילד נורא פוחד מהמפלצת בארון אבל הנה, כשהוא מעז להביט בה ולהלחם בה, הוא מגלה שהמפלצת לא נוראית כל-כך והם הופכים לידידים טובים. איזה יופי. אז הנה, המפלצת שלי היא נוראית ולא משנה שאני מסתכל עליה בפנים, היא עדיין מפחידה ואין שום סיכוי בעולם שאני אנצח אותה).
7. אני שונא את עצמי (לא חדש).
8. אני שונא את העולם (הולך כל בוקר לעבודה עם פרצוף תחת. אני שואל את עצמי מה קרה לי או בעצם, למה זה קורה לי כל כמה שנים שאני כועס כל-כך על כל הסובבים אותי. כמו תחושה של אכזבה. כל העולם מאוד מאכזב אותי. כאילו שכל העולם חייב לי משהו).
9. הייתה לי שיחה קצרה עם מישהי דרך האינטרנט והבנתי שהיא מצאה את האושר שלה איפשהו באיזור ההשלמה. אני מקנא בה. אני לא מבין אותה. זה נראה לי נכון. זה נראה לי נורא.
10. אז מה יהיה? זאת השאלה. יש לי פטנט כזה שאני סוגר לי את כל האפשרויות כדי לאלץ את עצמי לעשות איזשהו שינוי. אני נמצא במקום הזה. כועס על כולם, שונא את כולם, לא מוכן להשלים או להתפשר ומקווה שהמקום שהגעתי אליו יגרום לי סוף כל סוף להזיז את התחת השמן שלי).
11. זה מה שיש לי להגיד.