על אומנות הכתיבה (המשך)

בטעות הגעתי לאתר יפיפה של איה קניוק. אני מכיר אותה עוד מימי בית-צבי. גרי, הייתה לו תכונה טובה אחת והיא לאסוף אליו כל מיני אבודים ולמצוא להם תכלית. כך אסף את רחל מרכוס שכבר הייתה בת יותר משמונים, היא לימדה אותנו באופן פרטני על אומנות המשחק ולמעשה סיפרה על אלתרמן ועל תרצה אתר. אשה מקסימה. באמת שלא היה לה מה ללמד אותנו אבל כל רגע איתה היה זכות גדולה. וכך אסף את איה, ילדה אבודה שהסתובבה בינינו, עזרה קצת בהפקות, הייתה מן עוזרת במאי, דיברה על תיאטרון. אני זוכר רק דברים טובים עליה.
והנה, אני מגלה את האתר הזה שלה: מחסן מילים. למרות השם המאוד לא מחייב, כל האתר עוסק בדבר אחד בלבד: המחסומים בשטחים הכבושים. איה וחברה בשם תמי עמדו\עומדות ליד מחסומים ומתעדות את המתרחש. הכתיבה טובה, מדויקת, סוחפת. יחד עם זאת, העמדה היא חד-משמעית: החיילים הם הרעים והפלסטינאים הם הקורבנות. הרוע של החיילים מתואר כאקראי, אין רציונאל מאחוריו, לרגע אינך יודע מדוע הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים והרושם המאוד ברור הוא שהם כפי שהם כי הם נציגי הרוע עלי אדמות. הפלסטינאים לעומת זאת, אנחנו מיד מבינים למה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, יש הסבר למעשיהם וההסבר הוא הגיוני, אפשר להבין אותו, להזדהות איתו. החיילים הם חזקים, יש להם רובה ביד, הפלסטינאים הם קורבנות, כל רצונם הוא להמשיך בשגרת חייהם והדבר לא ניתן בידיהם. החיילים הם פלקטים. הפלסטינאים עמוקים, מורכבים. הנטייה היא להזדהות איתם, לכעוס על האחר.
אני לא הולך להתווכח על הצד הפוליטי של האתר כי בסופו של יום, זהו צד שאני מזדהה איתו. אך מה הערך של דבר מסוג זה? מצד אחד חשוב שהדברים יאמרו, חשוב לדעת מה קורה שם בחור השחור שנקרא שטחים. מצד שני, כשהעמדה כל-כך ברורה, כל-כך ידועה מראש, את מי זה מעניין? אני רואה את פעילי השמאל מהארץ ומחו"ל נעזרים בטקסטים האלה כדי להראות את העוול הנעשה בשטחים. בסדר. ביג-דיל. עם עמדה כזו חד-צדדית, אינך יכול לא לחשוב שמרמים אותך, שהשפה הנאמרת כאן היא אותה שפה של אלה המדברים על שחרור הארץ, שחרור האדמות, ביאת המשיח ושוכחים פרט קטן ושולי שיושבים על האדמות הקדושות האלה אוכלוסיה עצומה שאין לה שום קשר ליהדות (סליחה). גם כאן, הפלסטינאים הם בובות, מריונטות, קורבנות של הכיבוש ואין להם שום חלק במצבם, הם לא עשו כלום והם בטח שלא יכולים לעשות כלום. קורבנות. אני נזכר במשהו שנאמר פעם על ארצות-הברית של שנות השבעים: שיש בקרב הלבנים שם שני סוגים של גזענים: האחד שחושב שהשחורים פחות טובים מהלבנים והשני שחושב שהשחורים הם טובים יותר מהלבנים.
אני גם לא הולך להתווכח על הערך של כתיבה מסוג זה. עמדה פוליטית היא דבר חשוב. יש מי שיאמר שעמדה פוליטית היא הדבר החשוב ביותר, שכל התנהגות שלך ואמירה נובעת מתוך העמדה הפוליטית שלך וגם אי-נקיטת עמדה היא בעצם נקיטת עמדה. בקיצור, אין לאן לברוח, בעיקר לא בארץ הקטנטנה הזו.
אני נזכר בג'ונתן ליטל וב"נוטות החסד" המופלא שלו. הגאונות של הספר היא שאתה מהר מאוד מזדהה עם הגיבור של הספר שהוא קצין נאצי העושה את הדברים האיומים ביותר. סוף כל סוף מישהו הרים את הכפפה הכבדה מנשוא והפך את הנאצים ממפלצות קלות לעיכול לבני-אדם. בני-אדם עושים זוועות. לא מפלצות. וזהו הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור ולשנן.
אז איה יקירתי, גם אם עמדתך ברורה, גם אם את שונאת אותם, בבקשה ממך, אני רוצה להבין את החיילים האלה, אני רוצה להבין מדוע הם עושים את מה שעושים. עשית לעצמך חיים קלים והפכת אותם למפלצות וקשה להאמין לזה. אני רואה אותם בקניונים, אני רואה אותם ברחובות, אני רואה את תמונת האחיין התינוק על צג הטלפון שלהם, אני מכיר אותם, הם ילדים טובים, החיילים. יש להם רגשות, הם פוחדים, הם שמחים, הם צוחקים. נשבע לך. החטא היחיד שלהם הוא שהם עושים את מה שאומרים להם. הבעיה היא שמישהו אמר להם לעשות את הדבר הלא-נכון, כבר הרבה זמן שאנחנו נדרשים לעשות כאן את הדבר הלא-נכון. אז אני רוצה לדעת מה החייל אומר לעצמו כדי להצדיק את מעשיו. הוא לא אומר: "עכשיו אני הולך להיות מניאק, בנזונה". בטח יש הגיון במה שהוא עושה, לא? וברגע שנבין את זה, נבין את גודל הזוועה של הימצאותנו שם, נבין את החטא הנורא שעליו נשלם כולנו את המחיר בבוא העת. אז קדימה וכמאמר עיתונאי חשוב אחד: "וטובה שעה אחת קודם".
נ"ב: לא קראתי את כל המאמרים כך שמאוד יכול להיות שכל מה שכתבתי כאן בכלל לא נכון. ככה זה כשקוראים לאט...