מאוחר בלילה

אני כבר סיפרתי את הסיפור הזה אלף פעם. בטח כבר כתבתי אותו ואני לא זוכר איפה. זה לא משנה. הייתי בן שתיים-עשרה אולי. גרנו בבת-ים, באותם ימים, יום רביעי היה יום הקולנוע בטלוויזיה. בערב, לאחר החדשות, היו מקרינים סרט. עד היום, היום המועדף עלי לראות סרט הוא יום רביעי. זה נשאר לי. בכל-אופן, באותה תקופה, הקרינו בטלוויזיה סרטים נהדרים. אז, הכרתי את ברגמן עם תותי בר והחותם השביעי וסרטים אנגליים נהדרים. הייתי ילד אבל נהניתי כל-כך מהסרטים האלה. אבא שלי היה נרדם כהרגלו מול הטלויזיה ואני הייתי רואה עד הסוף. אם יש משהו שאני זוכר מהילדות שלי, זאת תחושת הבדידות. אני בעיקר זוכר חוויות של לבד. אני משחק לבד, אני קורא לבד, אני רואה סרטים לבד. לא שלא היו לי חברים, היו לי. הרבה. אבל את הדברים המהותיים, אני זוכר אותם כלבד. בכל-אופן, היה את הסרט הזה שמשום מה נחרט יותר מהשאר. אני זוכר את הקריינית מסבירה שזהו סרט שזכה בפרס סרט הטלויזיה של השנה בארה"ב. סרט טלויזיה דל תקציב והוא מדבר על מתאגרף שחוצה את אמריקה כדי להגיע לאיזה מפיק שהבטיח לו את השמיים. בדרך, הוא נתקל בילדה קטנה הגרה במכונית. היא הבת של מישהו שחייב לו כסף ונעלם, היא מצטרפת אליו למסע נגד רצונו ומה שמשגע אותו זה שבכל פעם שיש לילדה הזאת בעיה, היא מוציאה נייר צלופן צבעוני ומביטה דרכו על העולם. הטירוף הזה שלה משגע אותו. בקיצור, עוברים עליהם הרבה חוויות בדרך הזו לחוף השני של ארה"ב ובסוף הסרט, הם נפרדים והיא נותנת לו נייר צלופן למזכרת. הוא ניגש למפיק הגדול הזה שהבטיח לו קריירה ומתברר שזה לא מפיק ולא בתיך. המתאגרף מרביץ לו ומתוך התסכול הגדול שלו, מוציא את נייר הצלופן ומביט דרכו. סוף.