מצאתי טקסטים ישנים

וחבל לי עליהם. הם באמת יפים. הייתה תקופה קצרה שניסיתי לכתוב סיפורים קצרים. לא המשכתי עם זה.
הנה, אני מביא כמה מהם:

1. עד שיום אחד היא הופיעה

עד שיום אחד היא הופיעה עם אחד. זה היה אחרי שכבר נואשנו ממנה. כולנו היינו עם בן או בת זוג, כמה מאיתנו עברו את החתונה והתחילו את שלב הילדים והיא הייתה מופיעה לפגישות לבד. זה לא היה נעים. בעיקר לנו. הרגשנו אשמה על כך שהיא לא מוצאת אף-אחד. כאילו שיש לנו יד בדבר. פעמים רבות, שלא בנוכחותה, דיסקסנו בעניין ולא הצלחנו לשים את האצבע. זה אולי בגלל איך שהיא נראית, חשבנו, או בגלל איך שהיא מדברת, מה שהיא משדרת, זה בגלל שהיא מצליחה מדי, שהיא מפונקת מדי. הכל היה נכון ובכל זאת, היא לא הייתה שונה מאף-אחד מאיתנו והיא הייתה לבד ואנחנו לא. עובדה.
אז כשכבר הגענו לשלב שהמעטנו להזמין אותה, בכל פעם מסיבה אחרת. פעם בגלל שזה היה מפגש תינוקות, פעם מפגש זוגות, פעם סתם לא נעים. יום אחד היא הופיעה איתו. בחור נחמד עם חיוך שובה לב ועיניים טובות. כולנו נשמנו לרווחה.
ממתי אתם ביחד, שאלנו.
- שבוע.
שבוע זה מעט אבל זה הספיק. בעיקר כשהבטנו עליהם. שניהם עומדים, מחזיקים ידיים, מאושרים. זוג מאוהב. זה מה שראינו לשמחתנו. זוג מאוהב. אנחנו באמת קיווינו שהיא תמצא לה מישהו. הבדידות שלה רבצה על מצפוננו. אלוהים יודע למה. כמה מאיתנו כבר רשמו אותה באתרי היכרויות, מיוזמתם, מבלי להיוועץ, גם באתרים מפוקפקים יותר. העיקר שתמצא לה כבר מישהו ותפסיק לעמוד לנו לרועץ.
איפה הכרתם? שאלה בחשש אחת מאיתנו.
- ברחוב, היא ענתה. הלכתי ברחוב סואן במרכז העיר, ופתאום הרגשתי שמישהו מחזיק לי את היד. מאז, אנחנו לא נפרדים.
- מחזיק את היד? למה את מתכוונת, מחזיק את היד? העזה לשאול אחרת.
- מה שאת שומעת, ענתה ידידתנו.
- פשוט הרגשת מישהו תופס לך את היד וזהו?
- לא תופס. מחזיק. הוא הושיט לי יד. זהו.
- ומאז...?
- אנחנו ביחד.
- איזה יופי, הריעה האחת.
- זה כל-כך רומנטי, העירה השניה.
- איך קוראים לו, שאל אחד הבחורים (הבחורים אצלנו תמיד אחרו להתערב)? היא פנתה אל חברה ושאלה: באמת. איך קוראים לך?
- ז'רום, הוא ענה.
- ז'רום, היא ענתה לנו. אני מאוהבת במישהו שקוראים לו ז'רום. זה לא נפלא?"
השתרר שקט בין הנוכחים.
"מה," העז מישהו מאחור להפר את הדממה. "עד עכשיו, לא ידעת איך קוראים לו?
- לא, ענתה בפשטות.
- את שבוע יוצאת איתו ואת לא יודעת איך קוראים לו?
- לא.
- לא דיברתם, את והוא?
- לא.
- אז מה עשיתם עד עכשיו?
- החזקנו ידיים.
- וזהו?
- זהו."
שוב שקט בקהל. יש דברים שפשוט דורשים זמן כדי להבין אותם, שכדאי לעצור ולנסות לשחזר את מה שהיה עד עכשיו כדי להבין את מה שנאמר.
- כל הזמן החזקתם ידיים?
- כן.
- מה זאת אומרת כל הזמן?
- כל הזמן.
- גם כש...
- כן.
- זה לא הגעיל אותך?
- אנחנו אוהבים.
- ואיך הלכת לעבודה?
- הוא בא איתי.
- ולא אמרו לך כלום בעבודה?
- לא שאלתי אותם.
- את מוזרה.
- זה כל-כך רומנטי." כאן התעורר בינינו ויכוח אם אפשר לקרוא לדבר הזה רומנטי או פשוט טירוף. מישהו מאיתנו העלה את הסברה המאוד הגיונית שהחברה שלנו נואשת. את כל זה אמרנו לידה וליד החבר החדש שלה אבל הם לא התייחסו. לקחו להם צלחת, מזגו לעצמם אוכל (הוא החזיק את הצלחת והיא מזגה), אכלו להם בתיאבון (פעם היא, פעם הוא), גמעו מהיין המשובח (היא השתכרה מעט כי היא לא רגילה לשתות כל-כך הרבה).
- אתם אף-פעם לא עוזבים אחד את השני?" חזר ושאל אחד הנוכחים.
- לא.
- למה?
- אני מרגישה... זה כאילו... שאם נעזוב ידיים, נמות. (כאן, אף-אחד לא פצה פה. כולם הסתכלו וחיפשו מילים שלא באו) פשוט נמות על המקום.
- וכבר...?
- מה?
- עשיתם...? (אחדים מאיתנו התפרצו וקטעו את דבריו של החוצפן: "מה אתה שואל דברים כאלה." "זה לא יפה." אבל האמת היא שכולנו היינו סקרנים)
- לא.
- כלום?
- כלום.
- לא עשיתם כלום ביחד, לא דיברתם. כלום.
- רק מחזיקים ידיים." ענתה חברתנו.
ואז קמה אחת החברות, מאלה שהתחתנו ראשונה והחזיקה את הילד השלישי בחיקה והתפרצה כשדמעות בעיניה: "אתם תסלחו לי אבל זאת אהבה. זאת אהבה אמיתית." וברחה מהחדר כשהיא מתאפקת מלפרוץ מול כולם בבכי מר ורוגש. בעלה לא זע ממקומו אלא מזג לעצמו כוס נוספת (עשירית במספר) של ערק חברוני זול.
זה כל מה שהיה באותו מפגש חברתי הזכור לשמצה. הזוג המאושר עזב ראשון את המסיבה וזמן רב לא שמענו מהם. עד שיום אחד, באחד המפגשים, סיפר לנו אחד החברים שהוא פגש אותה ברחוב. היא הייתה לבד. הוא שאל לשלומה ומה איתה. והיא סיפרה לו שהיא לבד עכשיו. כשהוא שאל אותה מה קרה, היא סיפרה לו שיום אחד, לא הרבה אחרי אותו מפגש אחרון איתה, עקב כורח נורא ומצער, היא נאלצה לעזוב את ידו לרגע קט וגילתה לחרדתה שלא היא ולא הוא מתים על המקום, שהכל דווקא בסדר, בסדר גמור. השמיים לא נופלים והשמש ממשיכה לזרוח במלוא כוחה (זה קרה בעיצומו של קיץ חם במיוחד). מאותו יום, מצב הדברים בין השניים התדרדר במהירות עד שהודיעה לו שאינה רוצה לראות אותו יותר. "לא היינו מתאימים, הסבירה. לקח לי זמן להבין."
אחר-כך פגשה מישהו שאמר לה מה לעשות ומה ללבוש.
אחר-כך פגשה איש מבוגר ועשיר שביקש לקנות לה וילה בפרברים.
אחר-כך חיפשה מישהו לעשות איתו ילד.
אחר-כך לא שמענו ממנה יותר. שמענו ממישהו שמכיר מישהו שהוא חבר של מישהו שפגש אותה במסיבה של מישהו והיא נראתה מאושרת. לך תדע.

2. מלאכת הכתיבה

מעשה שהיה כך היה.
בכניסה לשוק מחנה יהודה, בבוטקה, שני שוטרי מג"ב עומדים משני צידי המעבר הצר והמוצל שכל באי השוק נאלצים לעבור דרכו. הוא אתיופי, היא רוסיה או מהאיזור ההוא. שניהם צעירים. זהו השירות הסדיר שלהם. בגדיהם מונחים עליהם ברישול, עור פניהם מחוטט, פצוע, פגוע. הם כשני ילדים בתחפושת לא להם. העמידה עייפה, מרושלת. הם מדברים זה לזו כאילו הם לבד, כאילו שכל הקהל הרב העובר דרכם כלל אינו קיים. זה מה שמושך את תשומת ליבי. בזמן שאני חולף על פניהם, אני שומע אותה שואלת: "אתה רוצה סטוץ?" הוא עונה משהו קצר שאיני קולט והיא ממשיכה: "אתה לא יודע מה זה סטוץ?" זה כל מה שאזניי קולטות. אני ממשיך בדרכי, ממהר לדוכן המיצים לקנות לי כוס גדולה של תמר הינדי. ארבעה שקלים. הרבה יותר ממה שחשבתי. לאחר כשתי דקות אני חוזר ורואה אותם עומדים זה לצד זו. הוא משעין נייר ורוד שעליו מודפסת פרסומת למוצרים מוזלים וכותב בעיפרון. אני מזהה כתב אתיופי.
זה כל מה שהיה. וזה מה שהוספתי:
היא: "אתה רוצה סטוץ?"
הוא: "לא."
היא: "אתה לא יודע מה זה סטוץ?" הוא מחייך במבוכה. "לא. מה זה?"
היא: "סטוץ, זה כשבחור ובחורה נפגשים רק לפעם אחת בשביל לעשות את זה."
הוא: "ומה הם עושים כשהם נפגשים פעם אחת?"
היא: "מזדיינים.
- באמת?
- כן.
- יש אנשים שעושים את זה?
- אתה רוצה?
- עם מי?
- אני יכולה לסדר לך.
- עם מי?
- איתי.
- אנחנו כל היום עומדים ביחד בשמש, את ואני.
- מה זה קשור?
- את מסריחה.
- אתה לא רוצה?
- לא. לא איתך. אני מכיר אותך.
- אני יכולה לסדר לך מישהי אחרת.
- מי?
- אני מכירה.
- מי?
- יש הרבה שירצו לעשות את זה איתך.
- באמת?
- אומרים שיש לכם גדול.
- מה?
- הזין.
הוא שותק לרגע. לא מביט בה, עושה את עצמו ממלא את תפקידו כשוטר, דורש מעובר אורח אקראי לעצור ולפתוח את התיק כדי שיראה שלא מסתתרת בתוכו שום פצצה. היום חם. הוא מוכן היה לוותר על שבת בבית רק בשביל מקלחת קרה של שעה. עוד ארבע שעות למשמרת. "את יודעת איך אומרים זין באתיופית?
- לא.
- מטריה.
- אתה צוחק עלי.
- נשבע לך." היא צוחקת לעצמה. מטומטמת, היא חושבת. את והפה הגדול שלך. עוד פעם הוא יחשוב שאני נותנת ככה לכל מי שזז. תסתמי, מפגרת. תסתמי. "שאני אראה לך איך כותבים את זה?
- תראה." היא עוברת לצד שלו. הוא מרים נייר מהריצפה, מוציא עפרון מהכיס וכותב בריכוז ובאיטיות. ברגע זה, יכולים לעבור לידם עשרה מחבלים עם טונות של פצצות. לא איכפת להם. הם לבד עכשיו.

3. הסיפור הקצר ביותר שכתבתי

זהו הסיפור הקצר ביותר שכתבתי: יום אחד, באחד המפגשים החברתיים, פנה אלי איש שלא הכרתי: "הבחורה הזאת שעומדת ליד עציץ הבונגווילה, זאת אשתך?
- כן, עניתי.
- מזל גדול יש לך, הוא אמר.
- תודה. אתה מהאזור?"
אחר-כך שמעתי אותו אומר לה: "איזה מזל יש לו שאת איתו." עמדתי שני מטר ממנה וזה כאילו שלא הייתי קיים.
בסוף האירוע, כשביקשתי ללכת, הלכתי לחדר השינה של המארחים כדי לקחת את המעילים. שם מצאתי את אשתי עם האיש הזר. שניהם שוכבים עירומים. הוא מעשן סיגריה והיא מלטפת את שיערות חזהו. זה היה מוזר לראות אותה בסיטואציה אינטימית עם מישהו אחר. אני חושב שאם היא לא הייתה מלטפת אותו כך, הייתי יכול לסבול את זה, הייתי יודע מה להגיד. אבל במצב הזה, עמדתי ושתקתי. זה כל מה שהצלחתי לעשות וגם זה היה קשה. כשקלט אותי הזר, הוא כיבה את הסיגריה והחל להתלבש. "אתה לא יודע איזה מזל יש לך," אמר. "עכשיו אני יודע עד כמה. אני יכול רק לקנא בך." כשסיים להתלבש ובדק את עצמו במראה של ארון הבגדים, חייך אלי ויצא את החדר והשאיר אותי לבד עם אשתי ועם הברדק.
כשסיימתי לכתוב את הסיפור, הרגשתי מועקה. לא הצלחתי להבין מדוע. האם התעוררה בי הבהלה שאשתי, אשתי האמיתית, שאיתה אני חיי את חיי האמיתיים תבגוד בי או תעזוב אותי יום אחד? נבהלתי והחלטתי להראות את הסיפור לכמה אנשים שאני מכיר וזה מה שאמרו:
א': "האשה בכלל שותקת. היא כמו חפץ ששדדו. זה סיפור על גבר שלקחו לו, על גבר שסירסו. זה לא יכול לעניין אותי."
ח': "אני לא מבין. זה סיפור אמיתי?"
ד': "זה גנוב. אני בטוח שקראתי את זה איפשהו."
ע': "מאוד יפה. בעיקר הקטע שהוא יורה בה. נפלתי."
כתבתי את הערותיהם והוספתי אותן אל הסיפור ואחר-כך, זרקתי הכל לפח.