איזה באסה. זה קורה לי מדי פעם. אני כורע ברך ואני שומע קנאק. הברך כואבת ואני מתרומם, משחק עם הרגל עד שאני מרגיש שהעצם חוזרת למקום ובזה זה נגמר. זה כמה שנים שזה כך. אני לא מתרגש מזה. אתמול, היינו במסיבת חנוכה בגן של הקטן וזה קרה לי שוב רק שהפעם, העצם לא חזרה למקום ואני מאז מסתובב עם ברך כואבת. בלילה, קיוויתי שזה יעבור מעצמו וזה לא עבר ובבוקר הלכתי למיון. חשבתי שאני אגיע שם, הרופא יהנהן, יסובב לי את הרגל באופן הנכון ויחזיר לי הכל לקדמותו. איפה. בא אלי איזה רופא צעיר עם מבטא. לא הבין כלום, התלבט שעה מה לעשות, שלח אותי לרנטגן, לא ראה כלום, קרא לחבר שלו והם שניהם ביחד ניסו לעשות משהו, החזיקו לי את הרגל ומשכו בכוח. כלום. שלחו אותי הביתה כלעומת שבאתי. אמרו לי שזה יכול לקחת זמן, שזה לא פשוט, נתנו לי עשרה ימי סיקים. באסה. אמר לי לעשות CT, אמר לי שיש להם בבית-החולים מרפאת ברך. נעמי נזכרה שלי' היה פעם את זה. התקשרתי אליו, הוא בדיוק באמצע האריזות לנסיעה שלהם להולנד. הם יוצאים לשבוע, החליפו בית עם מישהי. הוא סיפר לי שזה קרה לו לפני חמש-עשרה שנה. נדפקה לו הברך, שנה ניסה טיפולים אלטרנטיבים ולבסוף נשבר ועשה ניתוח ומאז, הכל בסדר. צחקתי. אמרתי לו שזה מזכיר לי את הבדיחה על איך להיות עשיר: לעבוד קשה כל החיים ובסוף לזכות בירושה. מה ניתוח, אמרתי לו? הוא ענה שאני לא אחשוב על זה. זה היה מזמן, לפני חמש-עשרה שנה. היום, זה אחרת. מה אחרת? אין לי מושג אבל הכי חשוב, הוא אמר, זה למצוא איזה פיזיוטרפיסט או איזה איסט אחר שאני לא זוכר את שמו שזה מישהו שמטפל בעצמות. קבענו שכשהוא חוזר, אני בא לקחת אותו מהבית ואנחנו נוסעים ביחד לקיבוץ. יש לנו פגישת גרעין. ראשון אחרי הרבה זמן. בכל-אופן, ביום ראשון, אני הולך לרופא המשפחה, מוציא ממנו את כל ההפניות והאישורים שאני צריך.
איזה באסה. ביום אחד אתה הופך לנכה זקן מזורגג. לא יכול לזוז, לא יכול לעשות שום דבר. אני לא מצליח ללכת מאה מטר ואם אני עומד יותר מדי זמן, הרגל כואבת. רציתי לסיים את המערכה הראשונה של המחזה שאני כותב אבל איפה עם כל הבעיות האלה. כל פעם יש משהו שמסיח את דעתך מהעיקר. כוס-אמו. התקשרתי היום להורים, שאלתי את אבא שלי איך הוא מתקדם עם סיפור חייו. הרי, הוא התחיל לכתוב ויש לו אחלה סיפור. רק שהוא ענה לי שהוא כל הזמן עסוק בעשרים אלף דברים אחרים ואין לו זמן לזה. אמרתי לו שהוא חייב לקבוע לו שגרה כי תמיד יהיו לו דברים יותר חשובים מאשר לכתוב. דברתי אליו והרגשתי שאני מדבר לעצמי.
איזה באסה. ביום אחד אתה הופך לנכה זקן מזורגג. לא יכול לזוז, לא יכול לעשות שום דבר. אני לא מצליח ללכת מאה מטר ואם אני עומד יותר מדי זמן, הרגל כואבת. רציתי לסיים את המערכה הראשונה של המחזה שאני כותב אבל איפה עם כל הבעיות האלה. כל פעם יש משהו שמסיח את דעתך מהעיקר. כוס-אמו. התקשרתי היום להורים, שאלתי את אבא שלי איך הוא מתקדם עם סיפור חייו. הרי, הוא התחיל לכתוב ויש לו אחלה סיפור. רק שהוא ענה לי שהוא כל הזמן עסוק בעשרים אלף דברים אחרים ואין לו זמן לזה. אמרתי לו שהוא חייב לקבוע לו שגרה כי תמיד יהיו לו דברים יותר חשובים מאשר לכתוב. דברתי אליו והרגשתי שאני מדבר לעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה