יש לי חברה שסיפרה לי פעם את הסיפור הבא: היא התחילה טיפול אצל פסיכי והייתה הולכת אליו פעם בשבוע בתשע בבוקר. בכל פעם שהתיישבה על הכסא והתחילה לדבר, אחרי כמה דקות, המטפל היה נרדם. סיפור אמיתי. היא הייתה משתתקת, ממתינה נבוכה כמה דקות ארוכות, אז היה הפסיכי מתעורר ומבלי להתנצל או להזכיר את מה שקרה, היו ממשיכים את הטיפול כאילו כלום לא היה. בסוף הטיפול, הייתה משלמת את מה שצריך לשלם והולכת לה לדרכה. אחרי שזה קרה כמה וכמה פעמים, היא החליטה לבסוף להעיר אותו. הוא התעורר, התנצל, אמר שמעולם לא קרה דבר כזה, והם התחילו לברר למה, כשהיא מדברת, הוא מיד נרדם. "זה לא שאני פוגש אותך בסוף היום, הוא אמר, אלא כבר בתחילתו כשאני עדיין רענן". לאחר כמה בירורים הגיעו השניים למסקנה שהחברה שלי מדברת שטויות והדבר הזה פשוט מפיל אותו. סיפור. כמובן שלאחר פתרון הסוגייה הזו, החל טיפול נפלא שעוד ידובר בו רבות.
לפעמים, כשאני הולך לפסיכית, אני רואה אצלה פרצוף משועמם ואני נכנס ללחץ. אני מיד מעלה באוב איזה סיפור ישן בתקווה שיצליח לעניין ושלא תשתעמם יתר על המידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה