עמוס לביא נפטר הלילה. הכרתי אותו מעט מאוד. לפני שנים, הייתי שחקן מתחיל בחאן, הוא בא לשחק תפקיד ראשי ב"מי תהום" של מיטלפונקט. הוא היה בתחתית חייו אז. ממש לפני הנפילה. ביקש חדר הלבשה פרטי, דבר לא פשוט בזמנו בחאן. פינו בעבורו מן מחסן בצידי הבמה ושם היה מסתגר לפני ההצגות. לקח שלל סמים, שתה ערק ועלה גמור על הבמה. דבר שהתאים לאופי ההצגה שעסקה בשוליים של רמלה בשנות השבעים עם דיאלוגים אוטנטיים בעברית עניה ועילגת. איזה שחקן טוב, אמרו עליו. איך הוא מצליח לשחק אנשים גמורים באמינות שכזאת.
פעם, החלטתי גם אני לנסות לעלות על הבמה מסומם. יצאתי עם אחד השחקנים החוצה, עישנו ביחד משהו קטן וככה עלינו לבמה. זה היה אסון. בחיים לא הייתי מבוהל כפי שהייתי באותה הצגה. לא שמעתי מה אחרים אומרים ולא ידעתי מתי עלי לדבר. כמעט והשתנתי מרוב אימה. נשבעתי שלא לעשות את זה יותר. בכלל. אני וסמים אף-פעם לא הסתדרנו יותר מדי.
עד שיום אחד, בהצגת בוקר בפני חיילים, עמוס התבלבל ועל הבמה, במקום לעשות כאילו שהוא מרביץ לשחקן אחר כחלק מההצגה, הוא באמת הרביץ והשחקן האחר לא התבלבל והחזיר לעמוס אחת אפיים. עמוס נפל על רצפת הבמה וצעק, הגב, הגב! הפסקנו את ההצגה, קראנו לאמבולנס וא' ואני ליווינו את עמוס לבית-החולים. הוא שכב מאולף באמבולנס ושנינו ישבנו לידו ולא ידענו בדיוק מה עלינו לעשות. בבית-החולים, אחד הרופאים קלט את מוזרותו של עמוס ושאל אותנו אם הוא לוקח סמים או משהו כזה. אמרנו שאנחנו לא יודעים.
אחר-כך, שמעתי שהוא נסע לספרד להיגמל וגם הצליח.
אחר-כך, ראיתי אותו משחק בבאר-שבע ולא נתנו לו תפקידי "אופי" של מזרחי או עבריין. הוא היה שחקן עם מגוון רחב מאוד של תפקידים ושמחתי בשבילו.
אחר-כך, ראיתי אותו משחק בסדרות ובסרטים. הוא נראה טוב. הוא נראה במקום היאה לו.
מדי פעם, הייתי פוגש בו בבתי-קפה של תל-אביב. לפעמים, הייתי ניגש אליו. לרוב, לא. היה לו חיוך חם וצנוע. כאילו שנעלם הזעם ואיתו ההרס ובמקומם באו ההשלמה, הצניעות, האהבה. אפשר לומר שראית בו את שמחת החיים עד כמה שזה נשמע שטחי אבל באמת. יש מעט מאוד אנשים במקצוע התחרותי הזה של התיאטרון שאתה יכול להיות בכנות וביושר שמח בהצלחתם ועמוס היה אחד מהם וזה היה כשרונו האמיתי: יכולתו להצליח מבלי לאיים על אף-אחד ועל-כן קל היה לאהוב אותו והנה, כשנודע על מותו, אפשר היה לראות כמה אהבו אותו בסביבתו.
איש יקר היה. חיים קלים לא היו לו אך בשורה התחתונה, לאחר מאבקים ונפילות, הצליח סוף-כל סוף לחיות אותם. אני מקווה שהצליח לחייך ברגעיו האחרונים. היו לו כל הסיבות לכך.
יהי זכרו ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה