אנשים תמיד בוחרים ברע במיעוטו. כאשר בעל רוצח את אשתו, זה מכיוון שבאותו רגע האפשרות האחרת נראית לו איומה ונוראה והרצח היא האפשרות הנסבלת יותר, כמה שזה יכול להשמע מוזר.
זה מה שאמרתי לי' כאשר נפגשנו בבית-קפה לסיכום ביניים של חיינו. הוא ענה שזה לא כולל את הפסיכופטים. מה זה פסיכופטים, שאלתי? אנשים מנותקים, שאין להם יכולת להתחבר לרגשותיהם או לרגשות אחרים. י' הוא פסיכולוג. הוא מבין בזה. אז לא כולל פסיכופטים, אמרתי. פסיכופטים, זה סיפור אחר. תעזוב. אבל אם תיקח אנשים כמונו, אנשים מתפקדים בחברה, אנשים שכן יכולים להרגיש, לחוש אמפטיה. מה גורם להם לעשות את מה שהם עושים? אני חושב שהרבה פעמים, הם בוחרים את מה שנראה להם כרע במיעוטו והרע במיעוטו יכול להיות שלל רחב של החלטות. אדם יכול לבחור עבודה או קריירה מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו, אדם יכול להתחתן מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו, אדם יכול לעשות גם מעשה קיצוני מתוך מחשבה שזה הרע במיעוטו. לא. אני אנסח את זה טוב יותר: אדם העושה מעשה קיצוני, עושה זאת מתוך מחשבה אמיתית וכנה שזה הרע במיעוטו. לכן, העבודה איתו לא תהיה על ההחלטה שהוא קיבל אלא על בדיקה מחודשת של האפשרויות האחרות.
בעל אומר לעצמו: אם אשתי תבגוד בי, אני אמות. אם אתפוס את אשתי בוגדת בי, אהרוג אותה ואח"כ אמות. אם אתפוס את אשתי בוגדת בי, אכאיב לה, אהרוג את ילדיה ואחר-כך אחיה. זה יהיה העונש שלה על מעשיה, זה יהיה העונש שלי על מעשיי, העונש על הרגע היחידי בחיי, היחידי באמת, בו לא עשיתי את הרע במיעוטו אלא את מה שרציתי, את מה שבאמת רציתי בצורה המזוקקת ביותר ועל הרגע הזה, אני מוכן לשלם כל חיי.
אני נזכר בבחור הזה שאנס ורצח את הבחורה בגג של חנות ביתי-לי. הוא עבד שם בתור מוכר והיא הופיעה בתור קונה. הם היו לבד ובהחלטה של רגע אנס אותה, רצח אותה וגילגל את גופה בשטיח. הגופה נשארה שם עד שהחלה להסריח ואז תפסו אותו. רואים שלא התאמץ להסתיר את מעשיו, כאילו שהייתה גאווה במעשיו או שלהיפך, כאילו שרצה להעניש את עצמו על מה שהעז לעשות. שאלו אותו למה עשה את מה שעשה והוא ענה שרצה פעם אחת בחייו, בחייו הטפלים, העלובים וחסרי הערך לעשות את מה שבאמת רצה, לעשות מבלי להתחשב, מבלי להתחשבן, מבלי לחשוב על תוצאות מעשיו ואז עשה את זה. פסיכופט? אולי. כי הוא לרגע, לרגע קט החליט שלא להשלים עם הרע במיעוטו...
נורא.
האם האושר נמצא בסבל של האחר?
תשאלו את המרקיז דה-סד.
אבל זה כבר סיפור אחר.
אחר-כך דיברנו על כך שבשנה הבאה נהיה כבר בני חמישים ושאולי נעשה משהו מיוחד לכבוד האירוע. נראה, אמרנו. נדבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה