על אדיפוס המלך

סופוקלס היה גאון.

גם שייקספיר היה גאון.

טוב. אני לא ממציא כאן שום-דבר. אבל הדמיון בין השניים מסתכם בכך שידעו לבחור בסיפורים מספיק טובים כדי לספר את הסיפור שהם רצו לספר. הסיפורים עצמם שאותם בחרו לא היו בעלי ערך של ממש. מה שעשו איתם שני המחזאים הוא מה שהיה בעל משמעות. שייקספיר תמיד אהב לקחת כל מיני בלדות, סיפורי עם, סיפורים כאילו היסטוריים שבהם כולם הורגים, אונסים, בוגדים בכולם. במחזות הראשונים שלו הוא עוד הראה דברים כאלה על הבמה. אחר-כך הבין שכדאי להתעדן מעט.

לסופוקלס  לעומת זאת היו כל סיפורי המיתולוגיה כמקור והוא עשה מהם מטעמים. המחזה "אדיפוס המלך" הוא אולי דוגמה טובה לאיך לעשות מניפולציה בסיפור כדי שזה ישרת את צרכיך.

הרי, מה הסיפור של אדיפוס? בן-אדם נולד, אומרים לאמא שלו המלכה שהוא הולך לרצוח את בעלה ולשכב איתה, היא נבהלת, מוסרת את הילד לרועה ומצווה עליו להרוג אותו. הרועה מרחם על התינוק, מוסר אותו לאחד שמוסר אותו לאחר שמוסר אותו לזוג מלכים אחרים (איך לא?) חסוכי ילדים. הם מגדלים אותו, כשהוא מגיע לגיל הבגרות, נודע לו על הנבואה הרובצת על ראשו, הוא בורח מהבית, בדרך רב עם איזה זקן מי ייתן זכות קדימה והורג אותו, מגיע לעיר תבאי, מציל את העיר ממפלצת בשם ספינקס ובתמורה מתחתן עם המלכה היפה שזה עתה התאלמנה בנסיבות בלתי-ידועות. אלא מאי? מסתבר שהזקן בדרך היה אבא שלו ואותה מלכה יפה, אמא שלו. איך לא?

אחלה סיפור שכל מה שהוא רוצה להגיד הוא: אין לברוח מהגורל כי הוא תמיד ירדוף אותך. משהו כזה.

מה עושה סופוקלס? הופך את היוצרות. אתה כאילו אומר לעצמך שסיפור כזה, אין מה לגעת בו. צריך לספר אותו כפי שהוא אבל לא. סופוקלס כאילו הולך על מסלול הסיפור ומחפש נקודה שבה הנוף יהיה מעניין במיוחד, הסיפור יעלה בצורה הטובה ביותר ובמה הוא בוחר? בסוף, ברגע שאדיפוס מגלה את מה שעשה. הוא בונה מן סיפור בלשים, מן סיפור מתח. העיר תבאי בבצורת כי רוצח המלך הקודם נמצא בתוכה וצריך למצוא אותו כדי להציל את העיר. אדיפוס הגיבור, אדיפוס המלך שכבר הציל את העיר פעם אחת לוקח על עצמו את המשימה ומתחיל לחקור את נסיבות מותו של המלך הקודם. השיא הוא בכך שכל הזמן מנסה הסביבה שלו למנוע ממנו לחקור. אומרים לו, תעזוב. בשביל מה לך? אתה לא רוצה לדעת. אבל הוא בטוח בעצמו, הוא אדם גאה והוא בטוח שכולם מזהירים אותו מתוך פחד שלהם ולא מתוך דאגה לו.

הגאווה היא הסיבה לנפילתו. הגאווה היא זאת שגורמת לו לעשות את מה שעשה (לרצוח את הזקן בגלל שטות), היא זאת שגורמת לו להיענות לכל המטעמים המוצעים לו (להתחתן עם המלכה כפרס - האם ההיענות שלו היא כזאת ברורה מאליו?) היא זאת הגורמת לו לא לשמוע בעצתם של מי שרוצה לעזור לו. נורא.

הנה הגאונות: בואו ואספר לכם סיפור על אדם שאינו יכול לברוח מגורלו ותראו איך הוא מביא על עצמו את נפילתו שלו. הפוך על הפוך. גם וגם. לא זה ולא זה. מרתק. מושלם. זה שבני יוון ישבו לפני שלושת אלפים שנה ונהנו מרמה כזאת של דרמה, תעלומה בעיני. הם המציאו את התיאטרון, את הדרמה, את הטרגדיה. כשכל העמים מסביבם שחטו בעלי חיים כדי להרגיש טוב עם עצמם, הם הלכו לתיאטרון.מדהים.

ואני, כשאני חושב על כל זה ומסתכל על חיי אלה, אני שואל את עצמי: מה אני לא רואה? מה הוא הדבר הברור מאליו שכל נוד רואה בבירור ואני לא. מה? אין לי תשובה.

אני לא רואה.